כמה משמעות רגשית ואנושית יכולה להיטמן בין קפליה של עוגת שמרים ובלגימות מדודות של כוס הקפה שלצידה? מה כוחו של המאפה החם והטרי בשקיק הנייר, שנקנה בקונדיטוריה התל-אביבית הוותיקה, להכיל את כל המילים שלא נאמרו בין אם לבתה במשך עשרות שנים?
את יום הזיכרון לשואה ולגבורה מציינת הציבוריות הישראלית על פי רוב, ובצדק כמובן, באמצעות סיפורי הנספים ולהבדיל הניצולים. סיפורי גבורה יהודית מימי האימים של השואה באירופה והעלאת זכרם של מי שלא שרדו. אבל גלי ההדף של המלחמה ההיא לא נעצרו רק באלה שהיו שם. רבים מהניצולים שמצאו עצמם בחיים נגד כל הסיכויים, הגיעו בדרך לא דרך לארץ ישראל, וכאן ניסו לבנות את חייהם מחדש. קשה לדבר בהכללות, שכן כל אחד מהניצולים הללו בנה את חייו בהתאם לאישיותו ואמונתו, אבל מושג "ילדי הדור השני" מוטמע היטב בחברה הישראלית, וכנראה שלא בכדי. המשקעים והפצעים בנפשותיהם של רבים מהניצולים, מצאו את דרכם באופן טבעי גם אל ההורות הצעירה שנבטה בבתים שהקימו כאן בארץ. לא כולם הצליחו להביע בפשטות וטבעיות את היחס החם והאוהב לילדיהם, והחרדות, המעצורים הנפשיים והזיכרונות שבערו בעצמותיהם, השתקפו באופן הגידול והחינוך של הילדים.
בספר 'הבנות של אלה משם, הדור השני: סיפורי חיים' (הוצאת בבל) קיבצה ד"ר אסתר פלד, שמגיעה מהתחום הפסיכולוגי, חמישה סיפורי חיים אותנטיים של בנות לניצולי שואה – "הדור השני". פלד עצמה היא כותבת של אחד הסיפורים הללו, שכתובים כתיעוד, מעין יומן אישי שחודר אל הנקבוביות העמוקות ביותר של נפש הכותבות והוריהן. בהקדמה לספר היא מתארת מה הניע אותה לצאת אל פרויקט התיעוד האישי המיוחד הזה, ומגישה גם ניתוח פסיכולוגי זוטא לילדי הדור השני.
הסיפורים נכתבו על ידי נשים שונות ומגוונות, אם כי חסרו פה זוויות של משפחות דתיות למשל, שמן הסתם ההתמודדות בהן הייתה בעלת גוון משלה. הכותבות הצטיינו בכנותן, וכל אחת מציגה סיפור שמאיר זווית חדשה בקשרי בת-הורים, ובעיקר בת-אמא, להורים שחוו את השואה באופנים טרגיים יותר או פחות. האחת מספרת על שנים ארוכות של שתיקה בינה ובין האם, למעט רגעי החסד היומיים של אכילת עוגת שמרים ושתיית קפה יחד במטבח אחר הצהריים. האחרת חוותה קשר באמצעות מילוי הצלחת שוב ושוב על ידי האם, אך בלי ליווי ותמיכה רגשיים. השלישית התמודדה עם אמא שהייתה עסוקה בחזותה החיצונית בלבד, וגודלה למעשה על ידי סבתה. חלק מהסיפורים כתובים בצורה קולחת יותר, האחרים נוברים בנבכי הנפש אולי קצת יותר ממה שדרוש מבחינה ספרותית. אבל מבחינת העורכת, ד"ר פלד, זו הייתה המטרה: לאפשר לכל אחת לפרוק על הנייר כפי הבנתה את היותה דור שני.
בחלק מהסיפורים הקונפליקטים של שנות הילדות והנערות מול ההורים נפתרים אט אט עם השנים, כשהבת מתבגרת והופכת בעצמה לאמא וסבתא. אבל הצלקות לא נעלמות באמת, וגם את הזיכרון הזה נכון לנצור במסגרת המחיר שגבו הנאצים מהעם היהודי לדורותיו.