תוכניות המבצע נלמדות עד היום בבי"ס לקצינים. הלחימה בחומת מגן בעיר שכם
תוכניות המבצע נלמדות עד היום בבי"ס לקצינים. הלחימה בחומת מגן בעיר שכםצילום: Magnus Johansson, רויטרס

העשור השישי:

תשנ"ח–תשס"ח

2008-1998

מבצע חומת מגן

"חומת מגן הייתה מפגן עוצמה של צה"ל. אחרי שנים של אוסלו, פיגועים והקזת דם ברצועת הלבנון, נתנו לנו סוף סוף את האישור לפעול בכל הכוח והראינו מה אנחנו יכולים. ברגע שנותנים לצה"ל לעבוד ונותנים לו משימות ברורות ולא משהו באוויר - הוא יודע לבצע את הפעולה על הצד הטוב ביותר", במשפטים אלה מסכם תא"ל במיל' גל הירש, מי שתכנן והגה את מבצע 'חומת מגן', את מה שמבחינתו היה ההצלחה הצבאית הגדולה של ישראל לפני 16 שנה בדיוק.

אם נצטרך לתת כותרת לעשור השישי של מדינת ישראל, היא כנראה תעסוק בתחום הביטחון, ולא בכדי. מדובר בעשור קשה ביטחונית, שכלל בתוכו את הנסיגה מלבנון, האינתיפאדה השנייה ומלחמת לבנון השנייה. נקודת אור משמעותית בתוך העשור הזה, שבמובנים רבים מעצבת עד היום את מדינת ישראל, היא מבצע חומת מגן שנערך בתשס"ג, והגיע כמענה לפיגועי ההתאבדות שהשתוללו בזמן האינתיפאדה השנייה.

"ערב המבצע המצב בארץ היה קשה מאוד", אומר ראש השב"כ דאז ויו"ר ועדת חוץ וביטחון כיום, ח"כ אבי דיכטר. "היו לנו הרבה מאוד הרוגים ופצועים. בחודש שלפני המבצע, 'מרץ השחור', נרצחו 135 אזרחים והיו כ-1000 פצועים. אלה מספרים שלא נתפסים. תוסיף לזה גם בעיות חברתיות קשות שנוצרו בעקבות הפיגועים והמצב הכלכלי הקשה גם ככה שרק הוחמר ותקבל תמונת מצב עגומה".

האינתיפאדה השנייה החמירה את המשבר הכלכלי בו הייתה שרויה ישראל ממילא באותם ימים. היא הבריחה משקיעים מהארץ, ועצרה כמעט לחלוטין את תנועת התיירים.

"הנזק למדינת ישראל היה בשלוש רמות", מסביר האלוף (במיל') יעקב עמידרור. "ברמה הכלכלית, התיירות לישראל פסקה כמעט לחלוטין. הדבר השני, זה הטיל מורא ופחד בקרב רבים מהישראלים. לא ידעת מאיפה זה יבוא. פעם אחת התפוצץ אוטובוס ופעם אחרת פיצרייה עלתה בלהבות, פעם זאת הייתה מסעדה ובמקרה אחר תקפו בית חולים. זה יצר אווירה של פחד ברחובות. הדבר השלישי, זה פגע בריבונות הישראלית. התחושה הייתה שהמדינה לא יכולה להגן על האזרחים שלה".

איך ישראל הגיעה למצב שבו פיגועי התאבדות משתוללים בארץ בלי יכולת לסכל אותם?

"כל המציאות הקשה שהיינו בה היא תוצאה של הסכמי אוסלו. מה שההסכמים הללו עשו בין השאר, הייתה העברת האחריות הביטחונית באזורים שבהם חיו הפלשתינים לידיים שלהם. המשמעות של זה הייתה אחת - לצה"ל לא הייתה גישה לאותם מקומות, על כל מה שמשתמע מזה. המודיעין היה חלש, יכולת התגובה מאוד מוגבלת, ותשתיות הטרור קיבלו חיזוק עצום ביהודה ושומרון. זה הוביל לכך שארגוני הטרור יכלו להוציא פיגועים כמעט כאוות נפשם. הם פשוט מיררו את חיינו. לא הייתה לנו תשובה", אומר עמידרור.

במהלך השנים שקדמו למבצע, ניסה השב"כ לאתר את אותם ארכי-מחבלים, אדריכלי פיגועי הטרור. אנשי השב"כ גילו כי מדובר בתשתיות מאוד מאורגנות שהפעילו מערך שלם של פיגועים. "ראינו תשתיות של חמאס, הג'יהאד האסלאמי והפת"ח", מספר דיכטר, "לכל אחד היה שם תפקיד. היו את המגייסים, היו המתכננים, היו אלה שמרכיבים את חומרי הנפץ והיו המחבלים עצמם, שלרוב הגיעו מציבור פשוט ולא מאנשי הארגון ממש. זה בעצם היה הרקע לחומת מגן, כי בשלב מסוים הבנו שגם בסיכול מאסיבי, נצליח לסכל ארבעה או חמישה פיגועי התאבדות, אבל הפיגוע השישי שיחמוק מאיתנו ישאיר אחריו 15‑20 הרוגים ועשרות פצועים. כל ההישגים של הסיכול נעלמים בעקבות כל פיגוע כזה".

זה לא שלום

ההבנה של ראשי מערכת הביטחון שיש צורך לצאת למבצע הגיעה אמנם בשלב מתקדם של האינתיפאדה, אך בפיקוד מרכז התכוננו למצב הזה זמן רב קודם לכן, שלוש לפני שהאינתיפאדה פרצה.

"התחלנו להיערך למבצע הזה עוד בשנת 97'", נזכר תא"ל במיל' גל הירש, מי שתכנן את מבצע חומת מגן, "היינו באמצע תהליך אוסלו ונפוצה התפיסה שהנה הולכים לעידן של שלום עם הפלשתינים, כשבמקביל התחילו לדבר עם הסורים על החזרת רמת הגולן. באותם ימים החלה תכנית 'עזה ויריחו תחילה', כאשר הפלשתינים מכניסים כוחות חמושים לערים הללו ולמעשה מקבלים עליהן אחריות. לאחר מכן פונו שבע הערים ביו"ש והתבססו שטחי A לראשונה, כשאחרי זה היו אמורות להגיע הפעימות הנוספות של אוסלו. בכל הזמן הזה צה"ל נערך לעידן של שלום, כאשר עיקר המשאבים של הצבא הושקעו ברצועת הביטחון בלבנון. באותן שנים אנחנו מתחילים להבין שכנראה השלום הזה לא עומד לשרוד. שורה של אירועים יחד עם מספר פיגועים הובילו לכך שהחלו לעלות ספקות לגבי סיכויי ההצלחה של התהליך. הרמטכ"ל באותם ימים, אמנון ליפקין שחק ז"ל, החזיר אותי מהלימודים באוניברסיטה ואמר לי שצריך להכין את הצבא לקראת מלחמה ביו"ש. זה היה בשיא תהליך אוסלו".

מה היה התפקיד שלך באותם ימים?

"אני נשלח ליו"ש כאשר הופכים את כוחות צה"ל בגזרה לאוגדה לוחמת של ממש. אוגדה עם חטיבות שמאומנות לבצע מהלכים חטיבתיים ביו"ש. זה משהו שלא היה לפני כן וזה דרש לייצר תוכניות לטנקים, לחיל אוויר, למסוקי קרב. ממש להכין את יהודה ושומרון למלחמה. לא רבים האמינו שזה יקרה, והרבה גם ראו בזה מהלך מסוכן שעלול להוביל לאי הבנה שתגרור אותנו למלחמה. העובדה שאנחנו מתכוננים למצב שבו השלום יקרוס עלולה להיתפס כאילו אנחנו מחרחרי מלחמה, אבל לנו כצבא זה לא היה חשוב, היינו צריכים להיערך למצב הזה".

אמנם בצה"ל מקימים את אוגדת איו"ש, אך הפעילות שלו נותרה מוגבלת במיוחד נוכח הסכמי אוסלו, שהוציאו אותו מחלקים נרחבים מהשטח. בנוסף, היה חשש גדול מהסתבכות מבצעית בתוך מחנות הפליטים. "השטח היה מאוד רוגש והייתה רתיעה מלהיכנס לשם", נזכר דיכטר. "מחנות הפליטים הם שטח אקטיבי מאוד בכל הקשור לטרור, וגם היה להם הרבה נשק חם, כולל כזה שהיה שייך לרשות הפלשתינית ונועד לסכל טרור במקור. חלק ממנגנוני הביטחון הפלשתיניים, כמו ראש המודיעין הפלשתיני, תאופיק אל טיראווי, הפכו ממנגנוני סיכול טרור למנגנוני יצירת טרור".

במציאות הזאת, הדרך לאינתיפאדה שניה הייתה קצרה במיוחד. "אני הייתי עדיין מח"ט בנימין כשאירועי גיאות ושפל, כמו שהם נקראו בצבא, התחילו. זאת הייתה מלחמה של ממש", משחזר הירש "כשהאינתיפאדה השנייה פרצה היינו מוכנים אליה. בחודשים הראשונים עוד לא היו פיגועי התאבדות אלא קרבות של ממש בין כוחות צה"ל לכוחות החמושים הפלשתינים באיזורי חיכוך כמו צומת איו"ש, שילה וכלא עופר, וניצחנו את הקרבות".

שלושה חודשים מאוחר יותר השתנתה התמונה כליל. ארגוני הטרור למדו את דרכי הפעולה של ישראל ועברו לשיטת פעולה אחרת, אליה לא היו מוכנים בצה"ל - פיגועי התאבדות. הפיגועים עצמם נעו בשני מישורים: הראשון, פיגועים על הצירים המרכזיים ביו"ש שהופנו כנגד אזרחים. המישור השני, זה שגבה את המחיר הכבד יותר בנפש, היה פיגועי התאבדות בתוך הערים הגדולות.

"זה היה מתסכל בצורה לא נתפסת. הרגשתי כישלון אישי", נזכר הירש בכאב, "האחריות שלי היתה להגן על התושבים ולא הצלחתי לעשות את זה. אנחנו נאבקים נורא קשה על הצירים, אבל לא מצליחים לעצור את הפיגועים, כשבמקביל התחילו הפיגועים בתוך הערים הגדולות בקצב מטורף. לפעמים שלושה ארבעה פיגועים ביום. עשרות הרוגים ופצועים. אני מזכיר לך שעוד לא הייתה גדר מערכת ועוד אין מעברים. הכול פרוץ. המחבלים פשוט צועדים לתוך ישראל ולנו לא היה שום מענה כי לא נערכנו למצב כזה. זאת לא הייתה התוכנית, וגם כשרעיונות כאלה עלו, הם התקבלו בהתנגדות מאוד חזקה מכל מיני סיבות".

מאילו סיבות?

"בעיקר מדיניות. האמירה הייתה שגדר כזאת תהיה גדר מדינית שלמעשה תשרטט גבול בינינו לבין הפלשתינים. אני לא הסכמתי עם החשש הזה כי אמרתי שזה נחוץ לנו לצורכי ביטחון, ואם נצטרך להזיז את הגדר, נזיז אותה אחר כך. כרגע הדבר החשוב ביותר שהיינו צריכים לעשות הוא לעצור את כניסת המתאבדים לארץ. זה לא שהצבנו את הגדר כל הזמן על הקו הירוק. הצבנו אותה לפי הצרכים שלנו".

גדר ההפרדה, שנבנתה בעיקר לאחר המבצע, הייתה שנויה מאוד במחלוקת. "הגדר שנבנתה סייעה בסופו של דבר לעצור את טרור המתאבדים, אבל היא הפכה להיות כלי מדיני מאוד בעייתי לישראל", אומר עמידרור.

כלומר, עם כל ההצלחה הישראלית במבצע, הפלשתינים גם יצאו עם הישג.

"כן. ישראל אמנם רשמה הצלחה אדירה, אבל היא גם יצרה גבול בשטח. זה הישג גדול לפלשתינים. ישראל אומנם אמרה שזה רק גבול ביטחוני, אבל אין היום מישהו שחושב על הסדר עם הפלשתינים ואומר שנוכל לספח חלקים שהם מעבר לגדר, כך שבזה יש להם הישג לא מבוטל. יחד עם זה, ההפסדים שלהם גדולים הרבה יותר. העובדה שהם איבדו את רוב ההישגים של אוסלו וגם את האמון הישראלי היא הרבה יותר משמעותית", הוא מסייג.

לעבור ממגננה להתקפה

למרות הפיגועים הרבים שגבו מחיר כבד מהעורף הישראלי, ההגבלות על צה"ל נותרו בתוקף זמן רב, בהתאם למדיניות ההבלגה המפורסמת של ראש הממשלה שרון. גם העובדה שבמשך כל אותם חודשים ירושלים נמצאת תחת אש, גילה סופגת ירי מתמיד, פצצות מרגמה נוחתות בשכונות שונות ברחבי העיר ואצטדיון טדי סופג כדורי מק"כ (מקלע כבד), לא שינו את מדיניות התגובה הישראלית. הירש מתאר את הדואליות בתוך הצבא: "היינו מאוד מוגבלים באותם ימים מלפעול בגלל לחצים מדיניים, כשאוסלו היה רק אחת הסיבות לכך. הסיבה השנייה המרכזית היא שלמרות כל הנרצחים, היה לחץ בינלאומי להמשיך את תהליך השלום. אני מקבל כמפקד מסר מלמעלה לא לפוצץ את הכל ולהכיל כמה שניתן, כי אולי יהיה הסדר קבע. באותו זמן סיימתי את תפקידי בבנימין ועברתי להיות קצין אג"ם של פיקוד מרכז. בוגי, שהיה אז אלוף הפיקוד, הגדיר לי מטרה אחת: להעביר את צה"ל ממצב של מגננה להתקפה. המטרה הזאת הייתה בשבילי לא רק מסר אלא ממש רעיון אופרטיבי. יחד עם זה, קיבלתי הוראה ברורה לא לשבור את הכלים, למרות שאני מבין כבר שאין מנוס ממלחמה".

איך בונים את הצבא למלחמה בצורה הזאת?

"היינו צריכים לבנות את זה לאט. שהכוחות יצברו ביטחון, כי הוא נפגע קשות בעקבות הפיגועים, ובנוסף להכשיר את הכוחות מלבנון למלחמה ביו"ש, שהיא סוג לחימה שונה לחלוטין. בשביל להשיג את המטרות הללו יצרתי גל של פשיטות לתוך שטחי הרשות הפלשתינית ונגד כוחות פלשתיניים שתומכים בטרור. בכל לילה התחלנו לפשוט, בהתחלה אלה היו פשיטות קטנות שביצעו היחידות המיוחדות, כמו הסיירות ושייטת 13. זה קורה בכל מקום שאני מזהה שהוא יעד לתקיפה. אין לי לגיטימציה לעשות פשיטות גדולות, אז אנחנו נאלצים להסתפק בפעולות קטנות יותר של מעצרים ופעולות צמודות עם השב"כ. כינינו את זה פעולות עקיצה, כי נכנסנו ויצאנו.

"לאורך הזמן הפעולות הללו נעשו רחבות יותר ויותר, ברמה שהשיטה הזו הפכה להיות שיטת פעולה מרכזית של הצבא. בשלב מסוים גם נכנסנו עם טנקים לאותם מקומות. אחרי כל פעולה כזאת למדנו מהטעויות והשתפרנו. זה הגיע לשיא כשהתחלנו לתקוף ערים מרכזיות בפשיטות חטיבתיות. הראשונה היתה של חטיבת הנח"ל שפשטה על טול כרם. הפשיטה הגיעה אחרי מאבק קשה מאוד שהיה לי עם המטכ"ל. זה קרה אחרי הפיגוע הנוראי באולם האירועים בחדרה, ואני מגיע לאלוף הפיקוד איציק איתן ומציג לו את הרעיון של הפשיטה. הוא אמר לי שאין סיכוי שמישהו יאשר לי את זה, אבל נתן לי לנסוע למטכ"ל כדי להציג את הרעיון.

"אני מתפרץ לתוך פורום מוג"י (מבצעים וגיחות, א"מ) כשמופז יושב בראש השולחן. אני שם תצלומי אוויר על השולחן ודורש לתקוף את טול-כרם. ידענו שמשם יצאו המחבלים ורציתי לעבור לפשיטות חטיבתיות. ההתנגדות בפורום הייתה גורפת. טענו שזה יסלים עוד יותר את המצב. אחרי הרבה צעקות שהיו שם ואחרי שהחדר השתתק, מופז הרים טלפון לפואד והתייעץ איתו. בסופו של דבר הוא אומר לי שיש אישור לצאת למהלך. ההצלחה של הפשיטה הזו הביאה הרבה ביטחון לצבא".

אבל יחד עם הפעולות הללו, הפיגועים עדיין נמשכים ואפילו מתגברים.

"נכון. בשורה התחתונה למרות פעולות מוצלחות צבאית שעשינו, לא סיפקנו את הסחורה. בשלב מסוים נקראנו כל המפקדים הבכירים למשרד הביטחון, והרמטכ"ל ביקש מאיתנו לשמוע רעיונות חדשים. באותו זמן אני ממש מתוסכל, כי אוטובוסים התפוצצו כל הזמן למרות כל מה שעשינו. מופז שואל את כולם וכל אחד אומר את דעתו. כשמופז פנה אליי, אמרתי שהגיע הזמן להפסיק עם הרעיון של רשות פלשתינית חמושה. צריך לפרק את הרשות הפלשתינית מנשקה ולכבוש מחדש את יהודה ושומרון, ואם יהיו לזה השלכות גיאו-פוליטיות, זה מה יש. אודי אדם קם באותו רגע ודרש שיעצרו אותי כי אני מהווה סכנה למדינה. צועקים עליי מכל עבר כאשר אני עומד על דעתי. בסופו של הדבר, הדיון הזה שינה את התפיסה ופתאום התחילו לדבר בדיונים מה יקרה עם נלך לצעד כזה. החששות שעלו הם שהסורים והלבנונים ומדינות נוספות יצאו למלחמה נגדנו, כי המשמעות היא שאנחנו עוצרים את תהליך אוסלו. החרדה הייתה מאוד גדולה".

באותו זמן מתחיל הירש להכין את המבצע לכיבוש יו"ש, למרות שנאמר לו מפורשות שאין לו אישור לכך. "במחברת שלי, שבה תכננתי את המבצע, ציירתי מטאפורה שתיארה את מדינת ישראל כמדורה בוערת שצריך לכבות אותה עם שמיכה. כלומר שבעת ובעונה אחת צריך לנטרל את כל הטרור, והשאלה הייתה איך עושים את זה. הבנתי שצריך הרבה מאוד כוח, ושכוחות הסדיר לא יספיקו לשם כך. דרשתי 4 אוגדות. הגעתי לאיציק איתן עם הרבה רעיונות, אבל גם עם ספקנות. לקח לנו כמעט שנה לבנות את התכנית, כשאיציק נתן לי הרבה חופש פעולה וגיבה אותי, למרות שהוא העדיף למצות את כל הדרכים לפני כן".

חודש מרץ השחור

"במשך כל הזמן הזה התנהלו מגעים עם הפלשתינים", מספק דיכטר את הזווית המדינית מאותם ימים. "פעם זה היה תיווך מצרי, פעם תיווך אמריקאי אבל שום דבר לא יצא בסוף לפועל. גם תוכנית טנט (תכנית אותה הגה ראש ה-CIA ג'ורג' טנט בשנת 2001 שנועדה להשיג הפסקת אש בין ישראל והפלשתינים, א"מ) נכשלה. בתחילת 2002 הגיע לכאן הגנרל זיני האמריקאי, בחור רציני שהגיע עם הרבה כוונות טובות אבל גם עם מעט מאוד הבנה בפלשתינים. לנו היה ברור שמתחילת האינתיפאדה הפלשתינים לא נקפו אצבע כדי לעצור אותה, פשוט כי הם לא קיבלו את המנדט מערפאת לשם כך.

"ב-25 במרץ 2002, שלושה ימים לפני פרוץ חומת מגן, קיבלתי מראש הממשלה שרון את עיקרי התכנית עליה היינו אמורים לחתום למחרת. אחרי דיונים ארוכים שרון השתכנע שאין לנו שום אינטרס לחתום על מסמך כזה, משום שידענו שהפלשתינים לא יעמדו בזה. למחרת בבוקר זיני הודיע בשמחה שהוא הולך עם ההסכם הזה לפלשתינים, אבל הזהרנו אותו שלא ישמח מוקדם מדי כי הם לא יחזירו לו תשובה. הוא באמת לא קיבל תשובה מהם ומסיבת העיתונאים שבה היינו אמורים להכריז על ההסכם נדחתה לאחרי החג. ואז הגיע הפיגוע הנוראי במלון פארק".

הפיגוע במלון פארק בנתניה הפך במרוצת השנים לאחד מהסמלים המדממים של האינתיפאדה השנייה. הוא הגיע אחרי החודש הקשה ביותר במהלך האינתיפאדה כולה, ועד היום מדובר בפיגוע הקשה ביותר בתולדות ישראל, עם 30 נרצחים ו-160 פצועים. "החלק העצוב ביותר בפיגוע הזה הוא שמלון פארק בכלל לא היה המטרה של המחבלים", מספר דיכטר על פי מסקנות חקירת השב"כ לאחר הפיגוע. "המחבלים יצאו עם מכונית ישראלית לכיוון תל אביב. הם רצו לפוצץ קניון, אבל הכל היה סגור בגלל החג, הם חיפשו קניון נוסף באזור כפר שמריהו וגם הוא היה סגור. בסוף, המחבל נזכר שהוא עבד פעם במלון בנתניה והציע לעבור דרך שם, ואם גם שם לא יהיו מספיק אנשים הם יבטלו את הפיגוע. בסוף הם ראו שהמקום הומה אדם בגלל ליל הסדר והחליטו לפוצץ את המקום".

"זה לא היה רק הפיגוע במלון פארק, כל חודש מרץ היה שחור", מוסיף הירש, "היו לנו יותר מ-130 נרצחים באותו חודש ומעל ל-1000 פצועים. הבנו שזה עניין של ימים, מקסימום שבועות, לפני שנצא למבצע. ואז מגיע הפיגוע במלון. תוך כדי ליל הסדר מזמנים אותי למטה הכללי. נכנסתי לחדר ומיד שאלו אותי מה הסטטוס של התכניות. הסברתי מה הספקתי ומה לא, והוספתי שאני מאוד מאמין בתכנית. שאלו אותי כמה שאלות ואחרי זה נתנו לי אור ירוק לצאת למבצע".

"תוך כדי הנסיעה לפיקוד, החפ"ק שלי קורא לי להפעיל גיוס מילואים והפעלת כל הכוחות הרלוונטית למבצע, כמו הפעלת הכוחות האוויריים ואמ"ן. באמצע הנסיעה מתקשרת אלי קצינת החמ"ל. היא אומרת שכרגע כותבים את פקודת המבצע, והיא צריכה לדעת איך קוראים לו. התחלתי לתת לה נאום ציוני חוצב להבות וציטטתי לה את שירו של חיים חפר 'בין גבולות'. כתוב שם 'למך ולזקן אנו פה חומת מגן'. אמרתי לה שאנחנו נקרא לזה חומת מגן והיא אמרה לי: מה שתגיד, רק תחליט מהר".

היה היגיון מאחורי השם?

"הרעיון היה לתת למבצע שם עם תפיסה הגנתית. כלומר שההתקפה שלנו נועדה להגן על הבית. ככה אנחנו הסברנו את זה בכל מקום. כל הזמן אמרו שאנחנו החזקים ואנחנו התוקפים ואנחנו צריכים להיות יותר מדודים. אז כשהסברנו שאנחנו למעשה מגנים על הבית, הבינו את זה. אלה היו גם הימים שאחרי 11 בספטמבר, כך שהעולם הבין יותר מה המשמעות של פיגועים ועם מה אנחנו מתמודדים".

איך התנהלו הקרבות עצמם?

"המבצע החל ברמאללה ומשם התפשטנו במהירות לכל השטח. התחנות הבאות היו שכם וג'נין ואחר כך עברנו גם למרחב הכפרי. הרעיון היה לתקוף בעת ובעונה אחת בכל המרחב של יהודה ושומרון עם ארבע אוגדות בשטח בתקיפות מאוד מסיביות. היינו מאוד יצירתיים. יצרנו מעברים דרך קירות הבתים כדי שלא ניאלץ להסתובב חשופים בקסבות ובמחנות הפליטים. התאמנו על פעולה כזאת. זה היה תמרון בקנה מידה בינלאומי. באותו מבצע גם הפעלנו לראשונה תקיפות נחילים, כלומר תקיפה ממספר כיוונים עם הרבה כוחות קטנים, שעבדה מצוין כי האויב לא ידע מאיפה להתגונן. הקרב בשכם הוא דוגמה מצוינת לכך".

גם לשב"כ היה תפקיד במהלך המבצע. עיקר תפקידו היה לחקור את המחבלים שנעצרו תוך כדי המבצע ולהוציא מהם מידע יעיל. "במהלך חומת מגן עצרנו כ-8,000 מחבלים", מספר דיכטר "המודיעין שהם סיפקו היה בעל ערך אדיר. הוא השלים תמונה מדויקת מאוד של השטח, של הפעילים ובעצם של כל תשתיות הטרור ביו"ש".

למרות ההצלחות הגדולות של המבצע, אי אפשר להתעלם מהקרב הקשה ביותר שבו, הקרב על ג'נין. "זה היה קרב קשה מאוד. היה לנו אתגר גדול שם. מצד אחד יכולנו לגמור את מחנה הפליטים בעזרת הפצצות מהאוויר, אבל בחרנו לא לעשות את זה בגלל שזו היתה לוחמה סלקטיבית ומדודה. אבל בצד השני חיכה לנו כוח מיומן ואפקטיבי, היו הרבה מטענים בבתים וברחובות. היה ברור שהמחנה הוכן במשך זמן רב למלחמה, ולכן גם היו לנו הרבה נפגעים והרוגים. בסופו של דבר הבאתי 16 דחפורים, העמדנו אותם בשתי שורות ופשוט נסענו קדימה. זה מה ששבר את המחנה. הדחפורים הללו רמסו את הבתים שם, שורה אחרי שורה. בכל פעם שדחפור יצא מכלל שימוש, נכנס אחר תחתיו", משחזר הירש.

חומת מגן שינתה את פני המדינה, ואין ספק כי היא אחד האירועים המשמעותיים ביותר בעשור הקודם. תכניותיו של הירש נלמדות עד היום בבתי הספר לקצינים, זיכרון המבצע הצבאי משפיע עד היום על החברה הפלשתינית, והמורל הלאומי עלה פלאים, לפחות עד לאירועים הקשים שהגיעו בהמשך אותו עשור. אך מהמבצע עצמו לוקח עמידרור מסקנה אחרת שצריכה לעמוד לנגד עיניהם של מקבלי ההחלטות בישראל. "יש אמירה ציבורית שאם אנחנו טועים אפשר לתקן, כלומר שאם נוותר על שטח נוכל לחזור אליו. אמרו את זה אחרי אוסלו ואחרי ההתנתקות. בפועל, לקבל החלטות של הפרת הסכמים או מה שנראה כמו ריבונות של מדינה אחרת, זה דבר מאוד מורכב במדינה דמוקרטית שהולכים אליו רק כמוצא אחרון, ולנו באמת לא הייתה ברירה אחרת כשנרצחו יותר מ‑130 אזרחים וחיילים בחודש. אם אתה מוסר שטח למישהו אחר, אתה לא ממהר לחזור אליו".