הרב אביחי רונצקי
הרב אביחי רונצקיצילום: באדיבות המשפחה

"כשאבי רונצקי ידידי, המכונה טטו, שכב על המיטה בלוויה שלו, וחיכיתי לתורי לדבר, עברה בי מחשבה. בפנימייה הצבאית שבה למדנו היו הרבה מאוד סחיבות אלונקה במסעות ובתרגילים, לא זוכר אותו על האלונקה בתור פצוע מדומה.

תמיד מתחת לאלונקה, תמיד סוחב ונותן עוד קצת מעצמו, תמיד נמצא שם כדי לעזור, מבטא מאוד את אישיותו", כך מתאר בצורה סימבולית את חייו של הרב אביחי רונצקי ז"ל תת אלוף רון כתרי, בן מחזורו בפנימייה הצבאית שליד בית הספר הריאלי בחיפה ומי שהיה דובר צה"ל ומנהל בית הספר הריאלי במשך 17 שנים.

תת אלוף הרב אביחי רונצקי, שנפטר ביום ראשון שעבר בגיל 66, הקפיד ליישם בכל חייו את מוטיב סחיבת האלונקה: כמפקד פלוגה בסיירת שקד, בוגר מלחמת יום הכיפורים, סגן מפקד חטיבת שריון והרב הצבאי הראשי לצה"ל. "מאיר פנים, עיניים חודרות ואיש מאוד רגוע. היה בו רוך פנימי. שימש לנו מקור של אור", מוסיף כתרי לספר עליו. "הקשר שלו למשפחות שכולות היה ברמת תופעה. רבים האנשים שיבואו ללוויה של משפחה שכולה ולנחם, יבואו לסמן וי, ולא לשלילה, אלא מתוך רתיעה וגם חוסר רצון להיכנס לנבכי הנפש. הוא הלך עם זה כל השנים בהתמדה ראויה להערצה. הוא היה ברמת קרבה של ממש עם משפחות שכולות של בני המחזור שלנו, כמו גם עם משפחות של סיירת שקד".

גם עשרות שנים אחרי שעזב את בית הספר, המשיך לשמור על קשר חם. "הזיקה שלו לבית הספר הריאלי העברי בחיפה ולפנימייה הצבאית המשיכה. הוא הרגיש סוג של פטרון - אכפתיות ואחריות כלפי שני הארגונים האלה, שסכנת סגירה איימה עליהם. הוא היה נורא מודאג וניסה בכל הדרכים שהיו לשפר, לעזור ולמצוא נתיבים, לפתוח לבבות". הקשר בא לידי ביטוי גם במאמציו לקרב את בני הנוער החילונים למסורת היהודית. "הוא בדרכו לא ניסה לשכנע מישהו להחליף את אמונתו, לצלול לעולם חדש, אלא רצה לחזק את המסורת, את השורשים שלהם כבנים לעם היהודי. דווקא עם בית הספר הריאלי הייתה לו הצלחה והוא מצא אוזן קשבת אצל מנהל החטיבה העליונה ואחרים. יש שם פעילות אינטנסיבית, הכול בנחת, בהשקט ובבטחה. הוא היה מאושר שדווקא בית הספר שלו היה פיילוט של העצמת זהות יהודית".

לראות את הנשמה של השני

הרב רונצקי גדל בחיפה במשפחה חילונית. לאחר לימודיו בפנימייה הצבאית התגייס לשייטת 13. בהמשך עבר לחטיבת הצנחנים, שם שימש כמפקד מחלקה וסגן מפקד פלוגה בגדוד 890. במהלך שירותו בסיירת שקד החל בתהליך חזרה בתשובה, אותו השלים במכון מאיר. "הרב רונצקי התחיל את דרכו מבחינת היהדות מההתחלה. הוא הגיע בתשעה באב למכון מאיר ולא ידע למה אני עצוב. ותראה לאן הוא הגיע: הרב הצבאי הראשי, הקים את היישוב איתמר ואת הישיבה הגבוהה, תלמיד חכם מובהק בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו", מספר הרב חיים אביהוא שוורץ, ר"מ בישיבות מרכז הרב ובית אל ורבו ומורה דרכו של הרב רונצקי במכון מאיר באותן השנים. "איך הוא הגיע לזה? כוח רצון אדיר. כוח הרצון שלו פרץ גבולות. הכניסה לתוך הגמרא הייתה לו מאוד קשה, עד שיום אחד רונית אשתו באה ואומרת לי: כל הלילה הוא הסתובב בבית שעות: 'אי נמי', 'אי נמי', 'אי בעית אימא' - אם תרצה לומר, 'הכי נמי'. הבן אדם נלחם. כמו בשדה קרב, ככה הוא נלחם להיכנס לתוך הגמרא. השקיע כוחות רצון אדירים, עד שנהיה תלמיד חכם מובהק".

לדברי הרב שוורץ, באותה תקופה ההתמדה שלו בתורה לא ידעה גבולות. "אחד מהחברים שלו הביא לו ספר והוא סיפר לי: 'ישבתי על הספר יום לילה ויום'. אמרתי לו: 'אין באמצע לישון?'. הוא ענה לי: 'כמו שאני אומר לך - יום לילה ויום לא הנחתי את הספר מידי'. חז"ל אמרו אדם כי ימות באוהל - אין התורה נקנית אלא במי שממית עצמו באוהלה של תורה, זו הדמות. התגדל ועלה בתורה. ההתמדה שלו נמשכה גם במרכז הרב ובכולל מרץ, שם למד בשקידה עצומה כל יום עם הרב חיים כ"ץ עד כלות הנשמה. בהמשך, כשהיינו יחד ר"מים בעטרת כוהנים, הוא נשאר כל השבוע בישיבה ונוסע הביתה לאיתמר לשבתות, אין היום דברים כאלה. לומד עם חברותות עד אחת שתיים בלילה, ובשש בבוקר חוזר ללמוד".

אישיותו ועשייתו של הרב רונצקי היו רבות פנים לאורך השנים. "מפקד נועז בסיירת שקד במלחמת יום הכיפורים, רב צבאי ראשי, מחנך ומנהיג. אך בשבילי היה בעיקר מורה ושותף לדרך", אמר עליו שר החינוך נפתלי בנט. "דמות מאחדת שאיחדה את כל עם ישראל. ימין, שמאל, דתיים, חילונים, חרדים, מתיישבים וקיבוצניקים", הוסיף גם יוסי דגן, ראש המועצה האזורית שומרון. "איש חסד, שכמעט כל שבת היה אצל הורים שכולים או אירח משפחות שכולות. העמיד עשרות אלפי תלמידים, תלמידי חכמים לוחמים וקצינים שתורמים למדינה, וגידל יחד עם אשתו היקרה ילדים ונכדים לתפארת".

מתברר שלכל אלו היה חוט פנימי אחד ששזר הכול. "הגישה שלו ברבנות בישיבת איתמר הייתה להיות מסוגל לחשוף גם אצל השני את קדושת נשמתו. אני חושב שזה עיקר העיקרים", מעיד הרב יהושע צוקרמן, מרבני ישיבת הר המור, "הוא קפץ לנגב להקים יישוב עם אנשים אמיצים שלא יודעים תורה, נסע להודו כדי לחזק את הבאים שמה, כל עניינו היה באמת למצוא את הנקודה הפנימית ולחיות אותה ולגרום להופעה ולחשיפה שלה אצל הזולת". לדברי הרב צוקרמן, "לא הייתה אזכרה שלא השתתף בה, או חתונה שלא קפץ אל החופה. כל חייו הרגיש קרבה אישית לאנשים כי באמת ראה רק את הנשמה שבשני".

עדי מלט, בתו של הרב רונצקי המתגוררת באיתמר, מספרת על החיים עם אב שהוא גם איש ציבור. "לא תמיד היה פשוט להיות בת של אבא שהוא רב צבאי וראש ישיבה. אתה צריך למצוא את המקום שלך, אבל תמיד הוא הקשיב. מעולם לא היה רגע שלא הרמתי אליו טלפון והוא לא ענה. גם באמצע פגישות חשובות היה עונה בלחש 'אפשר עוד כמה דקות?'. רוב שנות התיכון שלי היו כשהוא נכנס להיות רב צבאי, לא כל כך ראיתי אותו פיזית אבל הוא היה שם בכל שאלה. כשהיה צריך מישהו - תמיד הוא מגיע".

יחד עם השותפות שגילה בחיי בני משפחתו, גם בני המשפחה היו מעורבים בהתרחשויות שעברו עליו. "אנחנו מרגישים שכל הזמן היינו שותפים, כשהוא היה חוזר הביתה, בשעות לא שעות או בשבתות, היה משתף ומספר איפה היה השבוע. להרבה דברים היינו נוסעים יחד איתו, בפרט אמא. הרבה מאוד מהדברים שאנחנו אומרים 'אבא' זה גם אמא. הנסיעה להודו, הבית היהודי ושביל ישראל זה שניהם יחד".

איך התמודדתם בתקופה של המחלה?

"בתקופה האחרונה אבא מאוד התכנס הביתה. הוא קרא לזה 'תקופה של התכנסות'. כל התקופה התגעגע לשבת בבית, אבא ואמא הקפידו לאכול יחד ארוחות בוקר. היה מאוד חשוב לו המשפחה ולהיות בבית כמה שיותר".

מלט מציינת את המסר שאביה חזר עליו בתקופה האחרונה, "להאיר פנים", ומספרת: "בניקיונות לפני פסח, הרופאים אמרו שאין הרבה זמן והיה לנו מאוד חשוב שיגיד מה הוא רוצה, מה אנחנו אמורים לעשות, אם הוא רוצה שנעשה משהו בשבילו. לו היה ברור שהוא מנצח. בפעם היחידה שהצלחנו לתפוס אותו לכמה מילים, הוא אמר: הכי חשוב זה להאיר פנים. להיות אנשים טובים ואנשים מאירים ולהגיד שלום ובוקר טוב. אני חושבת שזה מה שייחד אותו".

שיחות עם מג"דים אל תוך הלילה

כרב צבאי ראשי הוא חולל מהפכה ששינתה את פניה של הרבנות הצבאית. תחת פיקודו נדרשו הרבנים הצבאיים להתאמן ולמלא תפקידי לחימה. "הרב הצבאי משולב בשורות הלוחמים, בשורות המפקדים, הוא חלק מהפיקוד של היחידה", אמר הרב רונצקי, וגם ביצע. עם פתיחת מבצע עופרת יצוקה, הגיע לשיחות לכל יחידה ויחידה, באימוני שטח ואבק ובכל תנאי מזג אוויר, לעיתים בשעות הלילה המאוחרות. הוא ערך שיחות אישיות עם מג"דים, עודד ורומם את רוח הלוחמים במגע אנושי חם ולבבי שהפיל מחיצות.

עם כל העשייה הציבורית ומעשי החסד שלו, "העיקר אצלו הייתה השקידה בתורה", מדגיש חתנו, אליהו איזק. "כשאשתי נולדה הוא לא הלך להיות בלידה כי ישב ולמד. הוא אמר לי פעם שכשלמד באלון מורה ובאו להחליף את הריהוט, הוא נשאר ללמוד, כי אצלו הכול התחיל מהתורה". את התורה שם הרב בראש סדר העדיפויות. "תלמידי חכמים קודמים למח"טים - הוא היה אומר, למרות שכולם יודעים כמה קשור היה לצבא ולקצינים בצבא. אצלו הכול התחיל משם. הוא ידע שהתורה זה הלב והמרכז. הייתי אצלו לפני שבועיים בבית החולים עם הילד שלי. הוא שאל אותו: למה מסכת אבות, שהיא מידות, מתחילה ממשה קיבל תורה מסיני? כי כל המידות והדרך ארץ שלנו מתחילות מהתורה. זה היה החיים שלו. גם כשהיה בעשייה הציבורית אמר שהוא מתגעגע לימים שהוא לומד. היה מגיע לבית המדרש מאוחר בלילה ולומד עד שלא יכול להמשיך. התורה הייתה הלב של הכול. מכל מפעלי החיים שלו, תמיד לישיבה היה קורא: אהבת חיי".

לפני כשנתיים הביע הרב רונצקי את נכונותו לתרום כליה מגופו לאדם זר. אולם בבדיקות רפואיות לפני הניתוח נתגלה אצלו גידול ממאיר במעי הגס והוא עבר ניתוח להסרתו. מאוחר יותר התגלה בגופו גידול נוסף. "רצונו לתרום כליה בעיניי כל כך נוקב וחד, כל כך מבטא מי הוא. מה אתה צריך את זה? אתה לא בהכרח איש בריא, עשית דברים יפים", אומר רון כתרי. חתנו מתאר כיצד גם בימים הקשים של המחלה המשיך הרב רונצקי לשמש דוגמה אישית לתלמידים. "בתקופה האחרונה חוץ ממשפחות שכולות הוא עזב הכול ולמד מוותיקין עד שעות הלילה המאוחרות. הולך לבדיקה, חוזר לישיבה. הולך לטיפול, חוזר לישיבה. יושב מרוכז עם כל הקושי והייסורים".

חרף המחלה הוא המשיך להקרין אמונה וביטחון לסובבים אותו. "הגיעה בחורה לשבעה, שאלנו אותה איך היא קשורה לרב. היא אמרה שבחודש האחרון הייתה בבית חולים כי דוד שלה היה במצב סופני, והיא שאלה את הרב מה עושים במצב כזה. 'להיות אנשים טובים, ללמוד תורה ולעשות חסד', הוא אמר לה והוא באמת היה כזה".

"'אני בטוח שהייסורים שלי ייסורים של אהבה, כי אני עסוק בתורה ותפילה' הוא היה אומר לי", מוסיף הרב שוורץ. "חמישה ימים לפני פטירתו קיבלתי ממנו את ההודעה הבאה: 'ברוך תהיה מורי ורבי, ברוך השם שמאפשר לי ללמוד, אך באופן כללי לא חש בטוב. מוקף בבני משפחתי האהובה ומעגל חברים משכבר הימים ובעיקר תפילות הרבים. מתפלל לה' שיאריך שנות חיי'. הוא נפטר ביום הראשון של ספירת העומר, חסד שבחסד. זו הייתה כל האישיות שלו".