על שלטון ומנהיגות אנו לומדים מפסוקים בפרשת שופטים, ובעיקר מהמסופר בספרי הנביאים הראשונים.
בספרות התנאים והאמוראים אין מסכת מדינה. יש משניות וסוגיות במסכת סנהדרין שעוסקות בדיני המלך, אך אין מסכת שעוסקת באופן מסודר בשאלות הקשורות להתנהלותה של מדינה יהודית מבחינה הלכתית, משפטית ומוסרית. גם בתלמוד אין מסכתות מסודרות בנושאים הלכתיים שלא נהגו בזמנם, כמו מצוות התלויות בארץ, ענייני מקדש וטהרה.
הסיבה לכך היא שהדברים נכתבו לאחר החורבן, כשעם ישראל היה בארץ תחת שלטון זר, ובוודאי בתקופה שבה מרכזי התורה היו בבבל. הרמב"ם הוא הראשון, וגם היחיד, שכתב כללים, עקרונות והלכות מסודרות, שרובם נמצאים בסוף משנה תורה של הרמב"ם, בספר שופטים – הלכות מלכים ומלחמותיהם. אי אפשר להקיש באופן מוחלט מכתבי הרמב"ם למציאות שלנו היום, אך דברי הרמב"ם שם ובמקומות נוספים משמשים מקור והשראה והם העוגן והבסיס לכל עיסוק ועיון בסוגיות תורה ומדינה.
כבר בשנים שלפני קום המדינה, כשהפוסקים הרגישו שהנה הולכת לקום מדינה יהודית בארץ ישראל ותמה התקופה שבה הטורקים או הבריטים שולטים בארץ, הם החלו ללבן שאלות הקשורות לתורה ומדינה, מתוך רצון ושאיפה - ואולי אף מתוך אמונה בטוחה - שהמדינה היהודית שתקום בארץ ישראל בוודאי תתנהל על פי כללי התורה וההלכה. ברשימת הרבנים והפוסקים שהציבו יסודות ועקרונות חדשים נציין את הרבנים הראשיים בימי הקמת המדינה, הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל והרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, ויחד איתם רבנים נוספים כמו הרב שאול ישראלי, הרב משה צבי נריה, הרב אליעזר וולדנברג, הרב שלמה גורן, הרב חיים דוד הלוי, הרב מרדכי פוגלמן, ואפשר להוסיף לרשימה זו עוד מספר מצומצם של רבנים.
רבנים אלה עסקו בשאלות חדשות שלא נידונו בעבר, או כמעט שלא נידונו. היה עליהם להתבסס על דברי הרמב"ם וכן על המעט המופיע בחז"ל ומסופר בספרי הנביאים. הרבנים שצוינו יצרו במובנים רבים יש מכמעט אין. הם גישרו על חלל וחוסר בתקדימים הלכתיים, והציבו תובנות ועקרונות חדשים. למעט הרבנים הראשיים, הרבנים האחרים היו באותם ימים צעירים יחסית. היה להם עוז וגבורה להציב עמדות, כל זאת במקביל לכך שהיו באותה עת רבנים גדולים, כמו הרב אברהם ישעיהו קרליץ – החזון איש, הרב יצחק זאב סולוביצ'יק – הרב מבריסק, ועוד, שלא ראו ערך וחשיבות לעסוק בשאלות אלו, והתייחסותם לתקומת המדינה הייתה שונה לחלוטין.
הלכתא למשיחא?
מאז ובמשך עשרות שנים נוספו עוד המעיינים בסוגיות תורה ומדינה, ותחומי ההתעניינות הורחבו גם לשאלות של חינוך ורווחה, צבא ומשטרה, משפט וכלכלה, אישות ומשפחה ועוד ועוד. ויש גם העוסקים בהעמקה ובהרחבה בסוגיות הקשורות לבניין המקדש והלכותיו, מצוות התלויות בארץ, דיני טומאה וטהרה ועוד. המכנה המשותף לכל הנושאים הללו הוא שהמבט הוא לא רק בהקשר למחויבות האישית, אלא מבט רחב וכולל יותר על קיום מצוות אלו על ידי עם ישראל כחברה וכמדינה.
אומנם יש הבדל בולט בין שאלות אישיות וקהילתיות לשאלות של חברה ומדינה. בשאלות אישיות וקהילתיות יש מי שפונה לפוסק ההלכה ומבקש את התייחסותו, ובתחומים מסוימים הצטבר במהלך השנים מענה פרטני ובו אוסף של דעות והתייחסויות של פוסקים ומורי הלכה. כך קיימת ספרות הלכתית ענפה בהלכות שבת, הלכות פסח, הלכות כשרות ועוד, מה שאין כן בשאלות של מדינה. מעטים הם השואלים, ובדרך כלל מה שנידון ונכתב בתחומים אלו הוא פרי יוזמתם של הרבנים והפוסקים שביקשו לתת מענה או להציב עמדה הלכתית תורנית, כשידוע מראש שכנראה קובעי המדיניות הלאומית והציבורית לא ביקשו מענה והכוונה הלכתית והם לא יפעלו בהתאם. אולי זה יעניין ברמה האישית, אך הדברים עצמם נכתבו ונכתבים כסוג של "הלכתא למשיחא".
ובכל זאת יש ערך להציב דרך וכיוון כלפי מי שרואים ערך ומעלה ייחודית במציאות החדשה, של עם ישראל אשר חי במדינה משלו בארצו. תורת חיים לא רק במישורים האישיים, המשפחתיים והקהילתיים כפי שהיה עד עתה גם בגלויות השונות, אלא גם תורת חיים לעם ישראל שחי במדינתו עם כל המורכבויות שיש בדבר כלפי פנים - הרכב האוכלוסייה במדינת ישראל, היהודית ושאיננה יהודית, וכלפי חוץ – מדינות העולם. פרט לסוגיות ההלכתיות, נדרש להוסיף גם היבטים מוסריים, אתיים, ורעיוניים-אמוניים. הכוונה הלכתית מעשית בלבד לא מספיקה בשום תחום מתחומי החיים, ובוודאי לא בשאלות גדולות שנוגעים להתנהלות של חברה ומדינה, שהיא גם מושפעת ממה שנעשה בעולם הרחב. אדרבה, בשאלות אלו נדרש לראות באופן רחב יותר את מה שקורה, לזהות ולהבין את הזרמים והכיוונים ולהציב עמדות ערכיות בנוסף לעמדה ההלכתית.
תורה ומדינה
משמעות הדבר שלימוד התורה במסגרות השונות לא יכול להיות כמו שהיה עד שיבת עם ישראל לארצו. כל מה שנלמד ונכתב מאז ומעולם, ובמיוחד במאות השנים האחרונות בהיות עם ישראל בגלויות השונות, הוא הבסיס. אי אפשר ולא נכון לדלג על קומות אלו, אך בנוסף לכך צריך ליצור קומה נוספת של דור זה, כננסים על גבי ענקים.
בפסוק המתאר את נהר הפישון, אחד מארבעת הנהרות שסובבים את ארץ ישראל, נאמר: "וזהב הארץ ההוא טוב שם הבדולח ואבן השוהם" (בראשית ב, יב). על כך נאמר במדרש: "'וזהב הארץ ההיא טוב', מלמד שאין תורה כתורת ארץ ישראל ולא חוכמה כחוכמת ארץ ישראל, 'שם הבדולח ואבן השוהם' - מקרא משנה ותלמוד ותוספתא ואגדה" (בראשית רבה פרשה טז, ד). הביטוי "תורת ארץ ישראל" זוכה למשמעויות ופרשנויות מגוונות בעשרות השנים האחרונות, וכולל חשיפת עומקים חדשים בדברי התנאים והאמוראים בכיוונים ובסגנונות שלא נאמרו עד כה, והדברים טובים וחשובים. המקורות מדברי התנאים והאמוראים שנזכרו במדרש הם כמובן דוגמאות בלבד, והקריאה היא לאגוד את כל מה שנכתב ונאמר במהלך כל הדורות מאז ועד עתה. גאונים ראשונים ואחרונים, הלכה ופסיקה, קבלה ואמונה, חסידות והגות, מכל קהילות ישראל ובכל מקום שהם. היכולת המעשית לאגוד ולחבר את הכול היא קלה וזמינה, וכעת נצרך ונדרש ללבן את הסוגיות הקלאסיות הנלמדות במבט נוסף, ובוודאי שיש צורך ללמוד גם נושאים ותחומים שמיעטו לעסוק בהם במשך שנות הגלות, ולהבין מתוכם מבטים ועומקים חדשים שמציבים דרך וכיוון בנוגע לנושאים חברתיים ולאומיים ואף בין-לאומיים. יש ללמוד תורה בגדלות וברחבות באופן מעמיק ומרומם, ולא להסתפק בפלפולים וחידודים שנראים לעיתים מבריקים ויפים מבחינה שכלתנית. זה אולי סיפק בעבר את נפשם של רבים, אך כיום לא. פלפולים אלה בדרך כלל לא מעשירים ולא נותנים שום אופק לאורחות החיים האישיים, ובוודאי לא אופק ציבורי ולאומי.
בשבעים שנות לימוד תורה במדינת ישראל, ולא רק בהקשר הגיאוגרפי אלא בעיניים של שיבת ציון המתחדשת, התחילה דרך חדשה. כאמור לעיל, בתחילת הדרך, בראשית ימיה של המדינה, היו מעט רבנים ותלמידי חכמים שהיו אז צעירים ופרצו דרך תורנית חדשה בסוגיות תורה ומדינה. כיום זכינו וסך לומדי התורה בציבור הציוני-דתי גדל באופן משמעותי באיכות ובכמות, וזהו הזמן המתאים והבשל לקדם ולשדרג את הלמידה של תורת מדינת ישראל.
מאמרים למדור ניתן לשלוח לכתובת [email protected]
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיישלחו)