סיפור לשבת
סיפור לשבתצילום: איסטוק

זו הייתה שנתו הראשונה בשירות ביחידה, שעיקר עיסוקה היה במשימות מודיעין.

באחד הימים הורה מפקד היחידה רפי לשבעה מאנשיו, ובתוכם עוזי, להתייצב בשעה אחת עשרה בלילה במתקן היחידה כדי לצאת לפעילות מבצעית כלשהי, עניין שבשגרה.

בשעה היעודה התייצבו אנשי היחידה במשרד, ומיד התבקשו על ידי המפקד להצטרף אליו ולאזרח שחבר אליו, אדם לא מוכר. הם נסעו במיניבוס אזרחי שבו נהג האזרח, בלי לדעת מהו יעדם.

כעבור כעשר דקות נסיעה הרכב נכנס לשער יפו בעיר העתיקה, והתמקם בחנייה סמוך לתחנת משטרת הקישלה.

"רדו ובואו אחרינו!" הורה המפקד.

אנשי היחידה יצאו בעקבות השניים, שלא הסגירו ולו במילה אחת את אופי הפעילות ויעדה. הם צעדו בצעדים מהירים בין סמטאות העיר העתיקה, וכעבור דקות אחדות ניצבו מול שער של אחת מהכנסיות האורתודוקסיות.

האזרח נקש בדלת באמצעות טבעת מתכת כבדה שהייתה תלויה על הדלת. לאחר דקה ארוכה הדלת נפתחה בחריקת צירים. בפתח ניצב כומר בלבוש גלימה שחורה שבירך אותם לשלום וסימן להם לסור לתוך הכנסייה.

"שבו בבקשה", אמר הכומר בחיוך. אנשי היחידה המתינו בסקרנות שמישהו מהנוכחים יסביר להם ולו במילה מה הם עושים בשעת חצות בין כתליה האפלוליים של כנסייה עתיקה.

לפתע נכנס איש דת נוצרי נוסף למבואה. על פי לבושו הסיקו כי מדובר בראש הכנסייה. תוך כדי ישיבתם הוגשו להם קפה ועוגיות, ושני אנשי הדת התפנו לשיחת חולין עם מפקד היחידה והאזרח שהובילם למקום.

חלפה כמחצית השעה, שבה המשיכו אנשי היחידה להתלחש באשר לפשר הימצאותם במקום. אף לרגע לא העלו בדעתם מה צופנות להם הדקות הבאות.

לאחר שגמעו עוד שתי כוסות של קפה שחור, שמעו את האזרח אומר לכומר בערבית: "נו, בואו ניגש לעבודה!". ראש הכנסייה קם ממקומו וסימן לכל הנוכחים לעלות בעקבותיו לקומה העליונה. הם עלו כמצוותו לחדר רחב ידיים, ששימש כנראה כחדר אירוח, שם עמדו תוהים ונבוכים.

לפתע הגיע לחדר אדם, ששימש כפי הנראה איש התחזוקה של הכנסייה, בידו פטיש טפסנים ופניו מועדות לעבר הקיר המזרחי של האולם, שהיה מוסתר על ידי וילון כבד בצבע אדום עז. הוא החל להסיט את הווילון הכבד וחשף בפניהם ציפוי לוחות דיקט לאורכו ולרוחבו של הקיר. עוד בטרם הספיקו להבין משהו, האיש הניף את הפטיש והחל לפרק את לוחות הדיקט מהקיר, ועיניהם נקרעו בתדהמה.

מהגומחה שבתוך הקיר ניצבו בפניהם לא פחות משבעה ספרי תורה - חלקם נתונים בתיקים מהודרים. עודם עומדים נדהמים למראה עיניהם, נשמעה קריאתו החדה של רפי: "כל אחד שייקח ספר תורה אחד על כתפיו, ורדו למטה!".

הם יצאו בצעדים מהירים לעבר החניה, שבעה בחורים עם שבעה ספרי תורה, ועם האוצר היקר הגיעו למשרדי היחידה. האזרח ששימש כאיש קשר לעדות הנוצריות הודה להם על הסיוע ופנה לדרכו.

לפני שפנו לצאת מהמשרד, רפי קרא לעוזי לחדרו, שם הוצבו שבעת הספרים, ואמר: "עוזי, אביך סופר סת"ם, בוא תציץ ותראה אם מדובר בספרים שמישים".

עוזי לא נזקק לעין מקצועית במיוחד כדי לספר לרפי שהספרים נמצאים במצב מצוין, וגם אם שיני הזמן גרמו לנזק כזה או אחר, הרי שהדבר ניתן לתיקון, ואפשר בהחלט שהספרים ימצאו את מקומם בארונות הקודש בבתי כנסת ויקראו בהם מדי שבת בשבתו.

למחרת פונו שבעת הספרים למשרד הדתות, והתברר כי היו אלה ספרי תורה שנגאלו מבתי כנסת בעיר העתיקה לאחר נפילתה במלחמת העצמאות. אנשי הכנסייה הצפינו אותם במסתור כמעט עשרים וחמש שנה, עד שהחליטו על עיתוי השבתם למקומם הראוי.

עוזי סנדורי שירת במשטרת ישראל במגוון תפקידים, השתתף ופיקד על מבצעים שונים ומרתקים, עד לתפקיד האחרון כדובר משטרת ישראל בדרגת ניצב משנה. אך הפעולה הפשוטה לכאורה שבה נטל חלק ועליה סיפר, חקוקה בזיכרונו כאחת המשימות המפתיעות והמרגשות שהיה שותף להן אי פעם.

ליצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם: [email protected]