בכל שנה אנחנו די חוזרים על התוכנית הקבועה: עומדים שעות בפקקים, מספיקים טיול קצרצר ואז יושבים לאכול עם אלפי המטיילים שסביבנו, בין ענני העשן וריחות המנגל. "אולי נעשה משהו קצת אחר?", הצעתי, "אנחנו תמיד רבים באוטו, כשצריך לחכות שעות בדרך לצפון, וככה רוב היום עובר לנו לא ממש בכיף". אבא אמר: "אתה צודק, רועי. אני ואמא ננסה לחשוב על משהו אחר". בלילה שמעתי מהחדר את אמא מדברת בטלפון. היא דיברה חצי בעברית חצי ביידיש, כמו שהיא נוהגת לשוחח עם אחיותיה והוריה. אמא שלי גדלה במשפחה חרדית בנתניה, וכשהכירה את אבא – שהיה בחור ישיבה דתי לאומי - עברה יחד איתו לחברה הדתית. אבל תמיד המשכנו לשמור על קשר עם סבא מנדל וסבתא גולדה, ועם שמונת הדודים – אחיה ואחיותיה של אמא, שרובם התגוררו בשכונה החרדית בנתניה. בבוקר יום העצמאות, אמא ארזה אוכל ואבא זירז אותנו להיכנס לאוטו: "ילדים, כדאי לכם. היום תהיה נסיעה ממש קצרה". הוא לא גילה לאן, אבל ההבטחה עשתה את שלה וכולנו נכנסנו לאוטו בזריזות וחגרנו את עצמנו. נסיעה קצרה לאורך הכביש המהיר גילתה את שמות הערים כפר סבא, אחר כך רעננה ולבסוף – נתניה. אבא ירד מהכביש ונכנס אל תוך העיר. "מה, אבא, אנחנו נוסעים לדודים מנתניה?!", שאלתי בתמיהה, "אבל הם בטח בכלל לא חוגגים את יום העצמאות, מה נעשה שם?". אמא חייכה והרגיעה אותי: "קודם כול, אנחנו נאכל יחד על חוף הים. אחר כך ניסע לדודים ותשאל אותם בעצמך מה זה בשבילם יום העצמאות". אחר הצהריים הגענו לבית של דוד חיים ודודה רבקה ושבעת ילדיהם הקטנים. שמחנו זה לקראת זה, והדודים מיד הזמינו אותנו לשולחן ערוך כיד המלך. תוך כדי לעיסת שניצלים, שאלתי את דוד חיים: "אנחנו הולכים היום עם חולצה לבנה, יש לנו יום חופש ואנחנו חוגגים את יום העצמאות. אבל מה אתם עושים? אמרו לנו שהחרדים לא חוגגים את העצמאות של המדינה ולא שמחים בה". דוד חיים נראה כאילו הכינו אותו מראש לשאלה הזאת. הוא חייך והתחיל להסביר כאילו הוא עם התלמידים שלו בחיידר: "אומנם אנחנו לא מניפים דגלים במרפסות, לא אומרים הלל או חוגגים כמו שאר הציבור הישראלי. אבל החסידות שלנו פה בנתניה, חסידות צאנז, חיה מקרוב מאוד סיפור אמיתי שהוא להיות באמת יהודי עצמאי בארץ ישראל". "סיפור אמיתי?", קפצה אחותי תמר, "תספר לנו!". דוד חיים החל לספר על הרבי שלהם, האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג. הוא היה תלמיד חכם וצדיק גדול, שאיבד את אשתו ואחד עשר ילדיו בשואה, אבל לרגע לא הפסיק להאמין בה' ולחזק את כל היהודים סביבו. אחרי השואה הוא נותר לבד, אבל אסף סביבו עוד יהודים שניצלו והקים מחדש את החסידות שנעלמה בשואה. לבסוף שם פעמיו לארץ ישראל. הוא הגיע לעיר נתניה, שהייתה אז קטנה ומרוחקת, והקים בה קריה גדולה שבה התיישבו כל החסידים, עם ישיבות, תלמודי תורה ואפילו בית חולים שמתנהל כולו לפי ההלכה. הרבי נפטר לפני הרבה שנים, אבל המפעל הגדול של תורה, חסידות ובניין הארץ שהקים בארץ ישראל ממשיך לגדול עוד ועוד. "אני חושב שאפשר ללמוד הרבה מהרבי שלנו על מה זה עצמאות בארץ ישראל", סיים דוד חיים, "אז בשבילנו כל יום שאנחנו חסידים שלו – אנחנו חוגגים עצמאות, אפילו שזה לא עם מנגל", הוא קרץ.