נפתלי בנט
נפתלי בנטצילום: עדי גפן/TPS

אחד מרגעי השיא של יום העצמאות הוא חידון התנ"ך. אם נתבונן בעמי העולם, לא נמצא ולו עם אחד נוסף שחוגג את עצמאותו בהעלאה על נס של ספר.

הספר שלנו הוא ספר-הספרים. מצויָה בו תמצית עצמאותנו והווייתנו: זהותנו כְּעַם בָאָרץ הזאת.

ספר הספרים, היסוד הלאומי שלנו, מסמל את התחִייה הלאומית של העם היהודי. לכך שאפנו בכל גלויותינו: להיות עַם חופשי בארצנו. כבר מימיו של אברהם אבינו צעדנו לכאן. נשמענו לציווי "לֶךְ־לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ". וכשנבצר מאיתנו לשאת את רגלינו אל הארץ הזאת, נשאנו אליה את עינינו.

במשך אלפיים שנה חלמנו עליה ולחמנו עליה, תוך שאנו נושאים עִמנו את הספר הזה. ועודנו לומדים אותו, שואבים ממנו דברי מוסר לצד נבואות נחמה וגאולה, משננים אותו ומאמצים אותו אל ליבנו.

לא צריך להיות חובש כיפה כדי לקבל השראה מחוכמת ספר קוהלת, לא צריך ללכת לאולפנה כדי להשתאות מסיפור דוד וְגָלְיָת, ולא צריך להיות יהודי שומר מצוות כדי לקרוא בנשימה עצורה, בכל פעם מחדש, את סיפור יוסף ואחיו ואת החוכמה רבת הרבדים שיש בו.

התנ"ך הוא נכס לאומי. הוא איננו שייך לדתיים אלא לכל עם ישראל.

אם יש דבר אחד שעלינו כעַם לזכור ביום עצמאותנו הרי זה: איך הגענו לכאן? איך זכינו בפעם השלישית בתולדותינו לריבונות בארצנו? ואיך לא נאבד זאת שוב?

אנו מרבים לעסוק במנהיגות הפוליטית שלנו, אך ברצוני לחזור אחורה כ-3,000 שנה.

שאול המלך היה המלך הראשון של עם ישראל. הוא הומלך בסוף תקופת השופטים, שבה היו השבטים השונים מפולגים עד כדי מלחמות אחים. לא הייתה ביניהם ערבות הדדית.

גם לאחר ששאול נמשח למלכות, הוא עדיין לא זכה לאֵמון רחב מצד העם, והוא המשיך בעבודת השדה.

אלא שאז הוא שמע על הכרזת המלחמה ועל הצעת הכניעה המשפילה של נָחָשׁ מֶלֶךְ בְּנֵי־עַמּוֹן כלפי תושבי יבש גלעד, עיירת פריפריה יהודית בעבר הירדן.

קריאתו של המלך הצעיר והאלמוני לכל העם, ללא יוצא מן הכלל, להצטרף אליו למערכה על הגנת אחיהם הרחוקים מיבש גלעד, קיבצה סביבו חַיִל עצום ורב, 330 אלף מישראל ומיהודה, ובתוך ימים אחדים, כך כתוב: "וַיֵּצְאוּ כְּאִישׁ אֶחָד" להילחם בעמונים.

לפנות בוקר החלה המערכה, ועד צָהֳרֵי היום היא הסתיימה בניצחון מוחץ על העמונים ובהצלת תושבי יבש גלעד.

על כנפי המעשה הגדול של השכנת האחדות בין השבטים נסללה דרכו של שאול אל המלוכה, והוא זכה לאמון העם והיה למלך ישראל.

זה לא היה ניצחון של בודדים או של שבטים. זה גם לא היה ניצחון של מלך חדש ומלהיב או של שיטת שלטון חדשה.

הדבר שהוביל לניצחון היה האחדות של העם.

היות שהמעשה הציוני הוא המשך ישיר של הרצף התנכי, נרוץ בזמן 3,000 שנה קדימה, אל יהודי גדול נוסף, בנימין זאב הרצל, ואל הקונגרס הציוני הראשון ששאף לכנס.

ושוב אותה בעיה: יש אתגר גדול, לאומי, שמצריך כוח גדול ומאוחד, אבל המציאות מסובכת: העם היהודי מפוזר בכל כנפות תבל, בקהילות שונות ורחוקות זו מזו.

גם הרצל, כשאול בשעתו, הבין שעל העניין הזה, על האחדות ועל ההתגברות על המחלוקות הפנימיות, יקום או ייפול הפרויקט כולו, וגם הוא ביסס את מנהיגותו, בראש ובראשונה, על איחוד העם המפוצל.

בהזמנה החגיגית לקונגרס כתב הרצל: "והיום ההוא, שבו יתאחדו אחינו המפוזרים בדעה אחת, יהיה יום ניצחון לתחיית לאומנו."

הרצל הצליח, נגד כל הסיכויים, להביא אל הקונגרס שלו נציגים מכל קהילות ישראל: ממזרח אירופה וממערבה, מהעולם המוסלמי ומהעולם הנוצרי, מארצות הברית ומארץ ישראל. בזכות ההתאחדות הזאת, יָצָא הפרויקט הציוני לדרכו.

אחדות היא לדעת שאנחנו משפחה אחת. אחדות היא להבין שמדינת ישראל היא הבית שלנו. ושצה״ל הוא הצבא שלנו, ולוחמי צה״ל מגינים עלינו מפני אויבינו. ואנחנו מגבים את חיילנו כשנוח וגם כשקצת פחות נוח, ואנחנו אוהבים את חיילנו אהבה ללא תנאי.

הקמנו מדינה יהודית משגשגת, אומה שצועדת בביטחון על במת העולם. הנה אנחנו יושבים לבטח בירושלים הבנויה, וילדים משחקים ברחובותיה, כבנבואת זכריה.

כאן, על הבמה הזאת, מתמודד היום מיטב הנוער היהודי מכל העולם על בקיאותו בַּספר האחד, בספר הספרים, הספר של כולנו.

ספר אחד. עַם אחד. ארץ אחת.

איך עשינו את זה? אך ורק באמצעות התנאי היהודי הנושן, ששאול והרצל בחרו למלא כמשימה ראשונה: בזכות הערבות ההדדית שבינינו. בזכות שותְפות הגורל והייעוד, שבחסותה אנחנו מקבלים ברצון זה את זה למרות ההבדלים שבינינו.

כבר אמר זאת אברהם ללוט אחיו בספר בראשית: "אַל־נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי־אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ" (בראשית י"ג, ח).

תודה רבה לכם, בהצלחה למתמודדים!