גם אם הם בולי עץ, זו לא סיבה להדליק אותם (אילוסטרציה)
גם אם הם בולי עץ, זו לא סיבה להדליק אותם (אילוסטרציה)צילום: רוני שיצר, פלאש 90

ובכן, אני סבא. ואין לי מושג איך זה קרה.

טוב, ברור שיש לי מושג. היריון נמשך תשעה חודשים, ובסופו, ישתבח שמו לעד, מגיח לעולם פלא קטן. ומקומט. וצרחן. מה זה צרחן, ממש יו"ר המועצה הישראלית לצרחנות. ואתה אוהב אותו ומתרגש ממנו עשרים וארבע שעות ביממה, ביום ובלילה, בעיקר בלילה, כשאתה צריך לקום אליו כל שעה עגולה וחצויה ובמה שביניהן. זאת אומרת אתה לא צריך לקום, כי זה התפקיד של אבא שלו. ואני קמתי הרבה לילות לאבא שלו כשהוא היה קטן והשתדלתי ללמד אותו כל מה שאני יודע, אז אני מאוד מקווה שהוא הפנים. אני בטוח שהוא הפנים. הוא הרי הבן שלי, ויש לו גנים מצוינים. מצד אמא שלו, אני מתכוון. כלומר הסבתא. מה שאומר שאני סבא. לא ייאמן.

פתאום אנשים שצעירים ממני רק בכמה שנים מסתכלים עליי בתדהמה ואומרים לי: "אתה? סבא?! לא ידענו שאתה כזה זקן!", ואנשים שצעירים ממני בהרבה שנים אומרים לי: "רק עכשיו אתה סבא? אתה נראה הרבה יותר זקן". אבל מה שהכי נחמד זה שסבים ותיקים לוקחים אותי הצידה, מברכים אותי בברכת ברוך הבא למועדון, ומבטיחים לי שעכשיו מתחיל הכיף האמיתי. אתה רוצה – אתה לוקח את הילד על הידיים. הוא מתחיל לבכות – אתה אומר לו עד כאן ומעביר אותו לאמא שלו. את כל הילדים שלי העברתי לאמא שלהם כשהם בכו, אבל היא תמיד החזירה לי אותם. עכשיו כבר אי אפשר להכריח אותי. אלא אם כן אשתי תגיד לי.

כשהייתי ילד, לכל הסבים קראו אברהם-יצחק-יעקב והם תמיד דיברו במבטא לא ישראלי. "סבא דביר" עדיין נשמע לי נורא מוזר, אבל מאז שהבחור נולד אני תופס את עצמי פולט מדי פעם משפטים שלמים ביידיש. אני לא יודע יידיש, אבל אין מה לעשות, המעמד מחייב.

פעם לא סבלתי את הסבים והסבתות האלה שמכריחים את כל העולם וחמותו לראות תמונות של הנכדים שלהם. היום אני עוד יותר לא סובל אנשים כאלה, כי הם מפריעים לי להעלות לאינטרנט סרטונים של הנכד המתוק שלי מפהק. תראו איזה ילד קסם. רק לפני עשרה ימים נולד, וכבר הוא מבין שאני נורא משעמם.

אז כן, אני סבא, אבל עדיין מסתכל לצדדים כשמישהו קורא לי ככה. רק אתמול הייתי ילד בעצמי, פתאום אני אבא של אבא של ילד. בסך הכול לפני שנים בודדות הפסקתי לשתות שוקו והתחלתי לשתות קפה, איך אני אמור להתרגל עכשיו לשתות תה עם לימון? ללכת לישון מוקדם? לדרוש לא להפריע בין שתיים לארבע? לעודד את הנכד לעשות דברים שבחיים לא הרשיתי לאבא שלו?

רק השבוע מלאו לי 45. ככה זה כשאתה מתחתן בגיל 21 וחצי והבן שלך עושה את אותו הדבר, רק הרבה יותר טוב. זה חייב להיות יותר טוב. עובדה, הנכד שלי הוא הילד הכי חמוד בעולם, ואני... אני בסך הכול סבא. גאה, מאושר, חופר בלי הפסקה, אבל בסך הכול סבא שעדיין לא מעכל את כל מה שקורה סביבו. גם הילד עוד לא מעכל כלום, חוץ מחלב. צריך לתת לו זמן. וגם לי. איך שלא יהיה, זאת המתנה היפה ביותר שקיבלתי אי פעם ליום ההולדת.

האסיפה המכוננת

מאז שנגמר פסח (האמת שזה התחיל כבר אחרי פורים, אבל מי סופר) הילדים עוזבים את המחשב בכל יום אחר הצהריים, מצטיידים היטב בצבת, פלייר ונעליים גבוהות, צובעים את פניהם בצבעי הסוואה ופונים בצעד נחוש אל הדלת.

"לאן?", אני שואל רטורית.

"אסיפת קרשים", הם עונים אלמנטרית.

"כלומר", אני מכווץ את גבותיי, "איסוף קרשים?".

הם מנפנפים בידיהם בתנועה שפירושה "מה יהיה איתך, אבא", ויוצאים לקושש להם עצים. זאת אומרת להתאסף אותם.

בכל יום מגיע בקבוצת הווטסאפ של השבט עדכון חם לגבי השעה והמקום של אסיפת הקרשים, כמו שהם קוראים לזה. הם גם אומרים "מסכים לי" במקום "מרשה לי", "שבא לי" במקום "כשבא לי", "בא לי" במקום "אני רוצה", "אני יבוא" במקום "אבוא", "שתי אנשים" במקום "שני אנשים" ו"שני פעמים" במקום שתיים. הם ממש לא מבינים מה זה משנה אם זה איסוף או אסיפה או אספסוף של השפה. כל מה שחשוב מבחינתם זה שהם יבינו זה את זה ושיהיו המון קרשים, רצוי רפסודות, ואם אפשר גם ארונות מעץ מלא, ושהמדורה של ל"ג בעומר תבער עד אור הבוקר, ושאבא לא יהיה שם ויהרוס את כל הכיף.

אבל אני, בגלל שאני סבא חופר ובלתי מדליק בעליל (בגלל זה לא מזמינים אותי אף פעם לאף מדורה), אני מבין דברים באופן מילולי. אז כשאומרים לי "אסיפת קרשים" אני רואה בעיני רוחי המוני קרשי בניין קמים מהעפר, יוצאים מאתרי הבנייה, מתגלגלים ברחובות ומתאספים באיזה בניין, כנראה בניין התפעל על פי הפועל התאסף. "התאספו!", פוקד עליהם המפקד, קרש רם מעלה בשם קירשנבאום. והקרשים אכן מתאספים, ומתפקדים, ומתאפסים (הם לא יודעים לספור כי הם טיפשים כמו קרשים), ואז הם מקישים ומקרקשים כמו קרשים מקשקשים, עד שאחד מהם שואל: "בעצם, בשביל מה התאספנו?".

"מה זאת אומרת?", נוזף בו קרש מיוחס שפעם שימש בתפקיד גבוה, זאת אומרת היה קרש במגרש כדורסל, "אמרו בפירוש שיש אסיפת קרשים".

"שמע, שמע בדיחה", אומר קרש אחד, אבל אף אחד לא רוצה לשמוע כי הוא תמיד מספר בדיחות קרש, "מה זה ירוק בחוץ, אדום בפנים ויש לו גרעינים של אבטיח?".

"שלט בכניסה לסככת אבטיחים", אומר קרש חיתוך שברח מהמטבח כדי שלא ידפקו עליו שניצלים.

"בשביל מה אמרו בווטסאפ שיש אסיפת קרשים?", שואל שוב הקרש, שהוא עקשן כמו בול עץ.

"יש לנו מודיעין", אומר המפקד קירשנבאום, "שעומדים לשרוף אותנו לרגל ל"ג בעומר".

"אוי לא!", צועק קרש קשיש שדבק נגרים קרוש בראשו, "תמיד דופקים אותי!".

"אתה מתכוון", אומרת לו דלת ישנה, "שדופקים עליך".

"זה לא משנה", פוסק המפקד, "אנחנו לא צריכים להבעיר את עצמנו רק כדי שחבורת אינדיאנים תצלה עלינו מרשמלו כל הלילה".

"איך אתה יודע שהם אינדיאנים?", רועדים הקרשים.

"כי הם קוראים לעצמם שבט", קובע המפקד.

"אוי לא!", בוכה הקרש הקשיש, "הלך עלינו".

"אל תדליק אותי!", נוזף בו קירשנבאום, שיש לו אופי מרדני בתור צאצא של צאצא של צאצאי בגתן וקרש, "אנחנו אומנם קרשים, אבל יש לנו כוחות! אם אנחנו יכולים להתאסף, אנחנו יכולים גם להתפזר!".

ותוך דקות ספורות כל הקרשים מגרשים את עצמם ונעלמים אל האופק כמו כרישים במים עכורים, וכשהחבר'ה של השבט באים הם לא מוצאים דבר חוץ מכמה מסמרים עקומים, שהם אלה שבסוף תמיד הכי נדפקים מכולם.

"אתם מבינים", אני מנסה להסביר לילדים, "אם אתם אומרים 'אסיפת קרשים' אתם הופכים את הקרשים מסבילים לפעילים, וזה לא מתיישב עם ההיגיון וגם לא עם עברית תקינה".

"טוב", אומרים הילדים, "אז?".

"אז אל תגידו אסיפת קרשים אלא איסוף", אני מפציר בהם.

הם מביטים בי לרגע, שואלים את עצמם אם אני לא צריך במקרה ללכת לאסיפת הורים, או דיירים, או חופרים, ואז מנידים בראשיהם בהשתתפות כנה וחוזרים לדבר אל העצים ואל האבנים. העיקר שהם מבינים מה הם אומרים.

לתגובות: [email protected]