מנדי גרוזמן
מנדי גרוזמןצילום: מירי שמעונוביץ

דומה שזו הייתה הקרנת הבכורה המוזרה בתולדות הקולנוע. אלעד מוקדס, יוצר הסרט 'אנו רצים', הוא תלמיד הישיבה הגבוהה במצפה יריחו שבמקביל למד בבית הספר לקולנוע יהודי 'תורת החיים', שהוקם על ידי הרב שמואל טל.

את הסרט צילם במהלך חופשת בין הזמנים בישיבה. הקרנת הבכורה התקיימה על פי כל כללי הטקס - בהיכל תרבות, עם כרזות הסרט מחוצה לו, ובתוכו תפאורה מכובדת ומסך מאיר תלוי לרוחב הבימה.

ההבדל הראשון היה שאלעד עצמו הנחה את הערב. בנוהג שבעולם שהיוצר יושב בשורה הראשונה, ועולה לבמה אחרי הזמנת כבוד מהמנחה ותשואות מהקהל. אבל זו לא הייתה החריגה היחידה מהכללים. הייחודיות של הערב בלטה כבר במודעות שפורסמו לקראתו.

"ערב הקרנת בכורה של הסרט 'אנו רצים' וסיומי מסכתות". במבט ראשון נראה שביקשו לשלב שני אירועים לא קשורים כדי לחסוך בהוצאות, אבל כשהקהל החל לצפות בסרט הוא הבין שלא בהוצאות ביקשו המפיקים לחסוך, אלא בזמן. זמן לימוד תורה. אנו מכירים את התופעה שלסרטים מצורף לפעמים סרטון שמציג את מאחורי הקלעים של הצילומים, אלא שהסרט הזה עוסק כולו במאחורי הקלעים של צילומו.

במרכז העלילה נמצאת קבוצה של שלושה תלמידי ישיבה שלמדו קולנוע ומבקשים להפיק מסמך קולנועי שיציג את ההווי הישיבתי. במקביל, הישיבה כולה עסוקה בלימוד מאסיבי של מסכתות גמרא לקראת ערב סיומים שהיא מקיימת. כשהשלושה מבקשים לשכנע את נציג קרן המימון במימד האמנותי של סיפורם, הם מתארים את הקשר שבין תלמיד ישיבה ללימוד הגמרא כ"סיפור אהבה מטורף". התלמידים כולם עסוקים בלימוד והם עסוקים בצילום, עד שאחד מהשלושה מחליט לפרוש מהצילומים לטובת הצטרפות למרוץ הלימוד לקראת ערב הסיומים. כדי להימנע מספוילרים נאמר רק שחבריו זועמים, הפורש מתייעץ עם אביו שמלמד בישיבה, האב מפתיע בתשובתו ואיכשהו הם מוצאים יחד פתרון.

בעיניי הסרט טוב. אינני מבקר קולנוע חמור סבר שיתאר לכם את הקונפליקט שבעלילה, חדות התסריט ומקצועיות הצילום, אבל על טענה אחת שעשויה לעלות אחרי הצפייה בסרט אני מבקש להשיב. יהיו שיאמרו שהוא חינוכי מדי, דידקטי, שהמסר בולט ולא מתוחכם. אבל זו טענה מקושקשת. יוצר הסרט, בחור פעיל במיוחד עם ציציות משתלשלות ודיבור מואר, מתמודד עם השאלות המועלות בסרט בחייו האישיים. הוא לא סיפר לי, אבל אני בטוח שאם תשאלו אותו תראו שצדקתי.

השאלה במה נכון יותר להשקיע את הזמן, ויותר מכך את האנרגיות, היא לא רק שאלה שרבים מתמודדים איתה באופן פרטי אלא גם שאלה ציבורית למגזר הדתי. מגזר שמבקש לתקוע יתד דתית גם בעולם התרבות, ראוי שישאל את עצמו האם ועל חשבון מה זה יבוא. בעיצומה של תקופה שבה זרמים שונים בתוככי הציבור הדתי-לאומי מושכים לגישות דתיות שונות, הסרט הזה מניח את השאלה המרכזית על השולחן. הבטחתי בלי ספוילרים, אבל הסרט מבקש להוכיח שאפשר גם וגם. איני מבקר קולנוע, אבל דומני שהתכתבות עם רוח התקופה היא מעלה גדולה כשמבקשים להעניק ציון ליצירה.

אחרי הקרנת הסרט הגיע החלק השני של הערב: סיומי מסכתות. אלעד עצמו, המפיק מאיר חוטה, השחקנים והצלמים, ואיתם עוד עשרות מתלמידי הישיבה, עלו בזה אחר זה וסיימו סדרי משנה ומסכתות גמרא. אחד מהתלמידים אף סיים את הש"ס כולו. הרב שבתי סבתו, ראש ישיבת מצפה יריחו, ששם דגש רב בישיבתו על בקיאות נרחבת בחומר הלימודים, ישב על הבמה זורח. לצידו ישב אחיו, הרב והסופר חיים סבתו, הוכחה אנושית לאפשרות לשלב תורה ויצירה תרבותית.

בעוונותיי תכננתי לצאת מיד בסיום ההקרנה, אבל בפועל נותרתי ישוב עד לסיום המסכת האחרונה. סיומי המסכתות והקרנת הסרט היו שני חלקים משלימים של ערב מוצלח במיוחד. הדילמות שעלו בחלק הראשון של הערב יצאו מהסרט בחלק השני ועברו לחיים האמיתיים מול עינינו, כשאלעד מוקדס וצוות השחקנים והצלמים עלו לבמה והכריזו "הדרן עלך".

מבקר קולנוע אינני וגם תלמיד חכם גדול לא, אבל עיתונאי אני כן, ולכן אסיים בכותרת קצת מרגיזה: אם בית הספר הדתי לקולנוע 'מעלה' קם כתשובה לבתי הספר החילוניים 'סם שפיגל' ו'ניסן נתיב', בית הספר היהודי לקולנוע 'תורת החיים' משמש כתשובה ל'מעלה'.

לתגובות: [email protected]