מעורר הזדהות. 'חשופה לרוח'
מעורר הזדהות. 'חשופה לרוח'צילום: נווה בן שמואל

שתי נשים מתווכחות ביניהן בתחנה. אחת נשואה, השנייה רווקה. "הפחד מהרווקות", אומרת הנשואה, "מפחיד הרבה פחות מהפחד שבקשיי פוריות. כי אם את רווקה, את יכולה כל רגע למצוא מישהו ולהתחתן, אין לך בעיה בסיסית במערכת. ואם יש קושי בפוריות, יכול להיות שאף פעם לא יהיו לך ילדים".

"נחמד שאת אומרת שאין לי בעיה בסיסית במערכת, יש כאלה שלא חושבים ככה", צוחקת הבחורה שעדיין לא התחתנה, "אבל אל תשכחי שכל עוד אני לא נשואה, יכול להיות שיהיו לי גם קשיי פוריות, אני לא יכולה לדעת".

את הוויכוח האמיתי הזה שמעתי רגע לפני שהאוטובוס הגיע ואסף כל אחת מהן למסע הפרטי שלה. בתחנה נשארה מועקה גדולה ותחושה קשה של חוסר.

לכל אחד מאיתנו יש בחיים פן שאינו שלם עדיין, שלא מונח במקום המיטבי שלו, שאין בו רווחה. אחד מתמודד עם זוגיות מאתגרת, השנייה עם רווקות והשלישית עם קשיי פרנסה. אבל נראה כי דווקא ביחס לזוגות מאותגרי פוריות, נאלמת החברה דום ולא באמת יודעת מה לומר. ואם כבר אומרים משהו, ספק מחוסר הבנה, ספק ממבוכה, בדרך כלל לא אומרים את הדבר הנכון.

ברגישות ובהתכווננות דקה, צופיה לקס ואבישג זכריה מעלות על הבמה את סיפורם הלא נשמע של הזוגות האמיצים האלה. בלי מסכות או פילטרים הן צוחקות, בוכות ומטיחות בנו את האמת העירומה והכואבת.

ההצגה 'חשופה לרוח' שלקס וזכריה גם כתבו, מציפה בפני הצופות המון פרטים טכניים מההתמודדות המורכבת הזאת, שזוגות שלא נוסו בה כלל לא מכירים. ההזרקות, השאיבות, המעקב הסיזיפי אחרי הביוץ, המחויבות האינסופית לתהליך שמונעת מאורח חיים קליל וספונטני להתקיים. הקושי הנפשי במשפחה שנשארת קטנה, כשכל מי שמסביב זוכה לעוד ועוד ילדים. ההתמודדות הזוגית הלא פשוטה שהתהליך הזה מביא איתו אל התא המשפחתי הקיים. האומץ והנחישות לנסות שוב ושוב ולא להתייאש, מתוך מודעות ברורה למחירים הפיזיים והנפשיים שהניסיונות הללו מביאים איתם.

הן מעלות את סוגית היחס החברתי למאותגרי הפוריות, מצד אחד ההתעלמות ומצד שני התערבות היתר, ומשקפות את רצונם האמיתי של הזוגות, מצד אחד לתמיכה והקשבה, ומצד שני – בעיקר לעדינות. בשל רגישות הנושא, השחקניות ניגשו אליו אחרי תחקיר ארוך וראיונות עם נשים רבות.

ההצגה מתבססת על שתי דמויות, שתיהן נשים שמחכות לילד. לאחת מהן עדיין אין ילדים, ולשנייה יש ילד אחד בן שמונה. היא מלווה אותן לאורך התהליך הפיזי והרגשי, כשתוך כדי הסצנות השחקניות מגלמות גם דמויות אחרות שמביעות את דעתן בעין חיצונית (ומאוד לא נעימה). כל אחת מהנשים מגיעה לתוצאה שונה, והסיפורים שלהן כל הזמן נשזרים זה בזה ונפגשים בסיטואציות משותפות. בהצגה משולבים קטעי מחול וקטעי שירה מקוריים (בעיבוד מוזיקלי של אלנתן שלום), חלקם קומיים וכולם הופכים את הבטן.

אפשר היה לדייק ולהדק חלק מהסצנות, והיו במופע כשלים טכניים רבים, אבל אפילו בלי תאורה וסאונד, באור הפלורסנטים החשוף, ההתמודדות הזאת צעקה את עצמה. כי אחרי הכול, ההצגה הזאת היא סיפור של כמיהה חזקה, של געגוע למשהו שעוד לא נולד, ושל חוסר. ועם נקודת החוסר בחיים כל אחת יכולה להזדהות ממקומה שלה.