אוסף את השברים

יום שלישי בבוקר, קיץ תשס"ב. בצלאל ויברמן בן התשע עולה כמדי בוקר על ההסעה שלו לתלמוד התורה 'נער ישראל' בגילה.

כשהגיע הרכב לצומת פת בירושלים, נעצר מולו קו האוטובוס 32 א' שנסע בכיוון הנגדי. בצלאל מביט מנומנם בנהג האוטובוס החייכן, עם העיניים הכחולות והשיער הבלונדיני, שמביט בו בחזרה. כמה שניות לאחר מכן נשמע פיצוץ אדיר שהופך את האוטובוס למלכודת אש ועשן. "בשניות הראשונות הייתי בטוח שמדובר בתאונת דרכים", משחזר ויברמן, "לא תפסתי שמדובר בפיגוע התאבדות". אבל אז הגיעו הצרחות ואיתן המראות הקשים של אנשים פצועים שזועקים לעזרה, עשן סמיך וזכוכיות מנופצות בכל פינה. "אני יושב בתוך הרכב, צמוד לשמשה הקדמית ופשוט משותק מאימה. לא מוציא הגה, לא מבין עד הסוף מה למען השם אני רואה". את פניו של נהג האוטובוס החביב שראה טרם הפיצוץ, הוא לא ישכח לעולם. "הראש שלו היה רכון על ההגה זב דם וללא רוח חיים. איש צעיר עם עיניים כל כך טובות. עד היום אני לא מצליח לברוח מהעיניים שלו".

החל מאותו בוקר חייו של ויברמן משתנים לחלוטין. "מתלמיד מצטיין וחברותי הפכתי לילד מרדן, כעסן ועצוב שלא מצליח לתקשר עם אף אחד מהסביבה. וכך, עם כל יום שעובר אני מתבגר יותר ושונא את המערכת הלימודית שעוטפת אותי. כמעט מתעב אותה".

איך הגיבו ההורים להתדרדרות שלך?

"הם ניסו לתת מענה למצוקה שלי אבל היו חסרי אונים. המשימה מבחינתם הייתה בלתי אפשרית. לא משנה כמה שיחות ניהלתי עם העובדים הסוציאליים, זה תמיד נגמר רע". ויברמן נשאר במערכת החינוך עד כיתה ז', אבל אז התרחש הפינוי מגוש קטיף והוא נעצר לראשונה על רקע הפגנות המחאה. "חיפשתי אקשן וזה היה בול המקום בשבילי. רציתי ליצור פרובוקציות. אפשר לומר שאת כל הכעס שאגרתי בתוכי הפניתי כלפי לובשי המדים. הם היו מבחינתי התגלמות הרוע, אנשים שמפנים להנאתם אזרחים טובים ושומרי חוק מהבית".

למרות שנפתח נגדו תיק פלילי במשטרה והוא נדרש להתייצב לביקורים קפדניים אצל קצינת המבחן של המשטרה, ויברמן לא נרתע. להפך, התנגדותו למערכות הצבא והמשפט רק הלכה והתעצמה. "הסביבה ריחמה עליי כי עברתי פיגוע וזה גרם לי להיכנס לכלוב של רחמים עצמיים. עברתי פיגוע, מי יכול לדבר איתי? לא קמתי בבוקר לבית הספר אז ריחמו עליי, כי עברתי פיגוע. הפכתי לילד אלים שמחפש להיקלע לקטטות, אבל מה לעשות, ראיתי מראות קשים אז אסור לכעוס עליי. מצד הסביבה זה היה רגש טבעי ומובן בהחלט, אבל בשבילי הנזק היה בלתי הפיך".

באיזה אופן?

"כי ויתרו לי. לקחו את התירוצים שבהם נאחזתי והצדיקו אותם במקום ליישר אותי".

שנים ללא שינה

בגיל 13 עובר ויברמן לפנימייה ומקשה על הצוות החינוכי לפעול למענו. "כל אותם לילות, בעצם מאז הפיגוע, אני כמעט לא ישן. היום אני יודע לקרוא לזה בשם פוסט טראומה, אבל אז לא הבנתי ממה אני סובל. הייתי ישן שעתיים ומתעורר באמצע הלילה, רועד ומזיע קשות. אני זוכר את עצמי לוקח בקבוק מים קרים מהמקרר ושופך על עצמי כדי להתקרר. כל פעם שנעצמו לי העיניים, התמונות של הפיגוע היו עולות מולי בראש ולא הייתה שום דרך להילחם בזה".

הפתרון שמצא היה "לצאת לרחובות בלילה ולחפש עוד נערים אבודים כמוני, שלא יודעים לצעוק מה יש להם". המפגש עם הרחוב היה אומנם חד מדי בשבילו, אבל גם ממכר. "כדי לשרוד ברחובות צריך לעשות כסף, והכסף מגיע ממקומות לא כשרים. בכלל, החוקים של הרחוב הם מציאות נפרדת מהעולם האזרחי שאנחנו מכירים. בזולות שישנתי בהן, בחורים שהיו אלימים והשתמשו בכוח היו שווים יותר". במקביל, גם הקשר עם ההורים הלך והתרופף. "בארבע לפנות בוקר הייתי מגיע הביתה כשהם כבר היו ישנים ובצהריים, כשנזכרתי להתעורר, הם היו בעבודה. אפילו את הממשק היחיד שנותר לי עם ההורים כמו לומר בוקר טוב או לילה טוב, הרסתי במו ידיי".

בגיל 16 פוגש ויברמן את ר', סגן אלוף בסיירת מטכ"ל, חב"דניק שמתגורר בגבעות איתמר ואוסף אל ביתו נערים שנפלטו ממסגרות. הוא מזהה בנער שלפניו פוטנציאל אדיר של עשייה ויושב איתו לשיחות נפש ארוכות, שבמהלכן הוא מפציר בו להתגייס לצבא. "בפעם הראשונה שהוא דיבר איתי על שירות צבאי, צחקתי לו בפנים. אמרתי שאין שום סיכוי בעולם שיקרה דבר כזה. בדיוק שלושה ימים אחר כך הגיע אליי צו ראשון ואיתו פטור משירות צבאי, בעקבות התיקים הפליליים שנפתחו נגדי. ראיתי בכך סימן שהצדק איתי". אלא שר' לא התייאש והמשיך לבשל אצל ויברמן את ההכרה שטמונים בו כוחות אדירים והוא צריך לנתב אותם לפעילות צבאית. "המשפט המרכזי שלו היה: תוכיח את עצמך בזירות אחרות חוץ מהרחוב, אתה מסוגל לעשות את זה, ופתאום האסימון נפל לי. לא יודע איך זה קרה, אבל המילים שלו חוללו בי שינוי עצום".

משרד הביטחון ביטל את הפטור שהעניק לויברמן, והוא התגייס לסיירת גבעתי לאחר גיבוש מפרך. "אני מגיע לצבא בלי סביבה תומכת, כי את החברים מהרחוב עזבתי ואין לי עדיין עוגן יציב מספיק כדי שאוכל להישען עליו". באחת הפעמים בוחר ויברמן הטירון לשבור שמירה והדבר מתגלה. בתגובה מחליט המפקד להעניש אותו באופן יצירתי במיוחד. "הוא לוקח אותי לעמדת היציאה מהבסיס, מסמן לי קו לבן ומכריח אותי לשמור על דגל ישראל שעמד שם, כדי שלא יברח. חשבתי שהוא מתבדח וייתן לי אישור לחזור לחדר לאחר כמה דקות, אבל מתברר שאת המפקד שלי זה בכלל לא הצחיק". בינתיים התחיל לרדת גשם שוטף ורוחות סוערות נשבו, ויברמן נרטב עד לשד עצמותיו ולאחר כשלוש שעות של שמירה במזג אוויר סוער הבין שהרומן שלו עם הצבא נגמר. "רצתי לחדר שלי, החלפתי למדי א' וברחתי מהבסיס. הגעתי עד לעמדת הש"ג, ופתאום אני רואה את המפקד שלי רודף אחריי. צרחתי לו שיעזוב אותי, אבל הוא לא ויתר. אני צועק עליו והוא לא מוותר לי, בסוף התחלתי לבכות. נשברתי". וכך, לראשונה מאז גיוסו לצבא, הוא חשף בפני המפקד את הפיגוע הקשה שהיה עד לו כילד בן תשע.

גם המפקד מרחם עליך באותם רגעים?

"ממש לא", הוא נחרץ, "וזו בעצם המתנה הגדולה ביותר שיכולתי לקבל".

בתום השיחה ויברמן נשאר בבסיס תחת חסותו של מפקד המחלקה, שלא נותן לו ליפול שוב. "בשלב הזה הוא כבר יודע מאילו מקומות באתי ומזהה את המצוקות שלי, אבל בשום פנים ואופן לא מוותר לי". שיטת המקל והגזר שהמפקד נוקט כלפיו גורמת לו לחשבון נפש ארוך ומשמעותי. "פתאום אני מבין שכל חיי מאז הפיגוע אני עסוק ברחמים עצמיים ובבריחה. פעם ברחתי לרחוב ופעם לסמים. מצאתי בסמים תרפיה. אני הרי מעשן לפני השינה ואז אין לי סיוטי לילה, אז מה הבעיה לקחת עוד שאכטה? הרגשתי רע עם עצמי וידעתי שמתחתית התהום הזאת אפשר רק לעלות".

לצד הפסקת העישון הוא יוצא לחופשת סוף שבוע מהצבא, ומחליט לאסוף נערים משכונת קריית משה בירושלים, שהסתובבו כמוהו ברחובות, ולאמן אותם לקראת גיוסם לצבא. "מצאתי ארבעה חבר'ה שהיו אבודים כמוני והתחלתי לעשות להם תרגילי כושר, ריצות וניווטים. כשהם היו נופלים מותשים על הקרקע, אחרי מסע מטורף, הייתי מעביר להם שיחת מוטיבציה. רק אני, שהגעתי מאותם רחובות ממש, יכולתי להבין מה מציק להם ומדוע התגובה שלהם לסביבה כל כך שלילית".

הפקודה הקשה ביותר

לקראת סוף שירותו הצבאי, נשלח ויברמן להשלים את תעודת הבגרות. במשך חמישה חודשים הוא עמל באינטנסיביות להשלים את כל מקצועות הלימוד שהפסיד בימי התיכון וכמעט סיים את חובותיו, אלא שאז פרץ מבצע צוק איתן והוא נקרא חזרה לשירות צבאי על ידי מפקד היחידה.

כל מה שלמדת היה בעצם לשווא?

"לא לשווא, אבל מאז לא הצלחתי להשלים תעודת בגרות".

באחד מימי הלחימה הארוכים נשלח ויברמן, ששימש כקשר של מפקד פלוגת עורב בחטיבת גבעתי, לאתר מנהרת טרור שבנה החמאס. שם הוא פוגש את ליאל גדעוני, ששימש כקשר של בניה שראל, שהיה מפקד בפלס"ר. "שנינו מילאנו בעצם את אותם תפקידים, אבל מעבר לזה ליאל היה בחור מלא באור. תמיד עם חיוך ועם נכונות לעזור, מלח הארץ במובן הכי עמוק של המילה".

כניסת החיילים לחירבת חזעא בפאתי רפיח לוותה בהפסקת אש הומניטרית שדרש החמאס. "התקדמנו ראשונים כדי לסרוק את השטח ומאחורינו צעדו בניה, ליאל והדר, ה' ייקום דמם, במטרה לאתר את פתח המנהרה המבוקשת". רגעים ספורים לאחר שהשטח מדווח כנקי, רואים אנשי הפלוגה אופנוען ועליו נוסע מחבל חמאס. הם מבקשים אישור לירות עליו פגז אך נענים בשלילה. יש הפסקת אש, אומרים בצה"ל, אסור לכם לפגוע בו. דקות אחר כך מזהה בניה שראל אדם שיוצא מבניין סמוך. הוא מבין כי לא יוכל לירות עליו ומחליט להתקדם לעברו רגלית ולעצור אותו. "כשבניה התקדם לעברו, פתאום הבנאדם נעלם, כאילו בלעה אותו האדמה. שנייה אחר כך התרחש פיצוץ אדיר וממנו יצאו מחבלים שירו מטווח קצר על בניה וליאל והרגו אותם במקום. את הדר גולדין לא ראינו, רק שמנו לב לשובל ארוך של דם שיצא מפתח המנהרה והבנו מיד שמדובר בדם של הדר".

ויברמן עוצר לא מעט פעמים ללגום מים, ועל אף התיאור הבהיר של מאורעות המלחמה נראה כי הדיבור קשה עליו. "הכרזנו נוהל חניבעל וקפצנו לתוך הנגמ"ש כדי להתקדם עוד כמה קילומטרים פנימה. המודיעין דיווח לנו שהמנהרה שלתוכה נחטף הדר, נגמרת בתוך מחנה אימונים של חמאס בעיר רפיח. לא חשבנו פעמיים והתחלנו לדהור לכיוון. ההבנה שלנו הייתה שכל רגע כזה הוא קריטי וכל שנייה חשובה". למראה הנגמ"ש פותח החמאס בירי מאסיבי של טילי נ"ט ופצמ"רים, במטרה למנוע ממנו להתקדם. "המחבלים פשוט כתשו אותנו בכל התחמושת שעמדה לרשותם. מדובר אומנם במחנה אימונים של חמאס, אבל כשהגענו למקום ראינו עיר שלמה. המחנה הזה לא מבייש שום גדוד חי"ר גדול בצה"ל".

הכוח מצליח לאתר את פתח המנהרה ומקבל פקודה לזרוק פנימה רימוני גז ועשן, כדי להרוג את מי שנמצא בתוכה ולסייע לחיל האוויר לזהות את פתח יציאת העשן מצידה השני של המנהרה. "זו הפקודה הקשה ביותר שקיבלתי בחיי", משחזר ויברמן בגילוי לב, "באותן שניות אני מבין שגורלו של הדר גולדין, שכמה שעות קודם שתיתי איתו קפה, נחרץ. היה ברור לנו שהדר נפגע, הרי ראינו שובל של דם, אבל בפנים קינן הספק שאולי הוא בכל זאת שרד את הפציעה, והרימון שאנחנו משליכים פנימה גורם למותו".

לאחר שהאירוע נגמר ובצה"ל לא מצליחים לאתר את הדר, יוצאת הפלוגה מרפיח בהרכב חסר. "שלושה לוחמים יקרים ואהובים מאבדים את חייהם שם. בניה, ליאל והדר. יצאנו שבורים. אף אחד לא היה מסוגל לדבר, הייתה בנו מועקה גדולה". בתום המבצע משתחרר ויברמן משירותו הצבאי ומחליט להירשם למכון מאיר כדי לפצות על ימים ארוכים שבהם לא למד תורה. רוב חבריו ליחידה טסים לתאילנד כדי לשכוח את מאורעות המלחמה, אבל מבחינתו הסיבה לכך שנשאר בחיים מחייבת אותו לפעול ולהנציח את זכרם. "במקביל ללימודים במכון, נכנסתי להדריך במכינה קדם צבאית בבית אל, שם פגשתי את ראש המכינה ושיתפתי אותו ברעיון שעלה בי אז, לפתוח מכינה קדם צבאית לחבר'ה שנמצאים בקצה. נוער בסיכון שמסתובב ברחובות ולא חולם בכלל לעשות צבא".

זו מבחינתך הדרך להנציח את החברים שנפלו בקרב ברפיח?

"בשלב הזה לא חשבתי שהמכינה תהווה מפעל הנצחה, אלא בער בי הרצון לעשות משהו עם החיים שאלוקים נתן לי במתנה".

להיגמל מסמים, לצאת לניווטים

רעיון המכינה לנוער נושר נתקל בהרמת גבה, שכן עד אז מכינות קדם צבאיות לא הכניסו לסדר היום שלהן פן טיפולי. "אנשים אמרו לי: או שאתה מכינה טיפולית שגומלת אנשים מסמים ומהתמכרויות, או שאתה מכינה קדם צבאית שמכשירה צעירים אידיאליסטים לשירות משמעותי בצבא. אין גם וגם. המיזוג הזה היה בלתי אפשרי מבחינת הצבא". ויברמן שומר את ההחלטה בליבו, אך לא מוותר על הרעיון. בינתיים הוא מתחתן ועובר לגור על גבעה מבודדת בגבעות היישוב איתמר. "שבוע אחרי החתונה אמרתי לאשתי עפרה: אני מקים את המכינה הזאת, באש ובמים. לשמחתי היא דחפה אותי להגשים את כל הסיפור הזה. בלי הכוח שלה, הרעיון היה נשאר אצלי בלבד ולא יוצא לפועל".

כדי שרעיון המכינה יקרום עור וגידים הוא מתחיל לחפש נערים שהסתובבו ברחובות שבהם הוא הסתובב. "בהתחלה הגיעו שלושה בחורים וארגנתי להם איזה קרוואן קטן, עם אפס תקציב אבל עם המון להט עשייה. בהמשך התקבצו עוד חבר'ה וכך התחלנו לבנות את התוכנית". בעידודו של הרב זאב שרון, שעמד בראש מכינת 'ארזי הלבנון', החלה המכינה את דרכה. "הפכנו בעצם לשלוחה של מכינת 'ארזי הלבנון', והרב שרון נתן לנו את כל המעטפת לבניית התוכנית הטיפולית והצבאית. הוא ראה בחור בן 22 שיש לו חלום ענקי בידיים ונתן לו הזדמנות. זו גדולה אדירה בעיניי".

בניית תוכנית הלימודים חייבה עובדות סוציאליות, מטפלים ומדריכים שישהו במקום כל העת ומנגד הכשרה של החניכים לקראת שירותם הצבאי. "התוכנית הצבאית כללה ניווטים לתוך הלילה, מסעות, שיעורי תורה וגם ציונות ודמוקרטיה, ולתוך זה יצקנו גם פן טיפולי שאיפשר גמילה מסמים, מאלימות ומשתייה". הפגישה עם בני הנוער הבהירה לו כי מדובר בהצלת חיים, לא פחות. "הייתי יושב עם בחור עד שלוש לפנות בוקר וכולו בקריז כי אין לו סמים. ואז בשבע בבוקר עמדתי מעל המיטה שלו וביקשתי ממנו לקום כי יוצאים לרוץ. לא ויתרתי לו כי מבחינתי, אסור לתת לתירוצים להכתיב לנו את החיים".

קצת קשוח, לא?

"כשאני מקבל נער למכינה, אני מקבל את ההורים שלו, את החברים שלו, ולפעמים גם את מי שפגע בו או הטריד אותו מינית. אני מקבל את כל המכלול. כולם ויתרו לו וריחמו עליו וזו הסיבה שהוא הגיע לתחתית. הצוות במכינה משתמש בשיטת המקל והגזר. ביד אחד מחבק, עוטף ותומך ובשנייה מעמיד להם גבולות וחוקים ומחזק בהם את ההבנה שהם יכולים להתגייס לצה"ל ולהיות חיילים למופת".

אז המטרה העיקרית של המכינה היא להכשיר אותם להיות חיילים בצבא?

"המטרה העיקרית היא שיעלו על דרך המלך, יזנחו את הסמים והאלימות ויוכלו לשמש בעתיד כמפקדים טובים בצבא וכאזרחים מן השורה. אני לא רק תורם לצבא בכך שהחבר'ה האלה מתגייסים בסוף ליחידות קרביות ותורמים תרומה משמעותית לביטחון המדינה, אלא גם מבחינה אזרחית. חשוב לזכור שאם הם לא היו משרתים בצבא, האופציה השנייה מבחינתם היא הרחוב, ואז המדינה הייתה מוציאה עליהם הון תועפות".

המכינה נקראת 'מכינת ליאל', על שם ליאל גדעוני הי"ד, חברו של ויברמן. בשנה האחרונה החלו אגף הרווחה במועצה אזורית שומרון ו'קרן התשובה' בראשות יואל חזן, שעוסקת בשיקום אסירים, לסייע בתקצוב המכינה. אבל לטענת ויברמן חסרים לא מעט כספים כדי לפתח ולשכלל את היצע התוכניות במקום. "יש כאן המון קרוואנים משופצים, שהחניכים בנו במו ידיהם והם פרושים על פני כל הגבעה, סמוך ליישוב איתמר. לאחרונה הכנסנו תוכנית טיפולית שמצריכה רכיבה על סוסים, ולכן הוספנו חוות סוסים טיפולית. יש כאן יחידה ללימודי נגרות שהתוצרים שלה פשוט נפלאים, ומטפלים שמגיעים בשמונה בבוקר ועוזבים בשעות הקטנות של הלילה. רובם מקבלים משכורת רעב, ממש כלום כסף, אבל יש להם אור גדול של שליחות בעיניים".

לאחרונה חברה המכינה לפרויקט ארצי בשם 'רוכבים רחוק' שבמסגרתו ניתן ליווי לצעירים מכיתות ט' עד י"ב שנמצאים במצבי סיכון שונים. "המטרה היא לתפוס את החבר'ה האלה כבר בתיכון ולא לתת להם להגיע לגיל 18 עם הסמים והאלימות, אלא לאפשר להם לצאת מהמעגל ההרסני הזה כבר בגיל צעיר".

מה החזון שלך למכינה בשנים הקרובות?

"מבחינתי, צריך להקים מכינה כזאת בכל יישוב בארץ. השאיפה היא לשכפל את הפרויקט שלנו לכל המגזרים. הרי כולנו מתמודדים עם נוער כזה, לא רק המגזר הדתי, ולכן התחלתי לבדוק עוד אופציות של שיתופי פעולה עם גופים שקשורים למכינות קדם צבאיות כדי להעתיק את המודל שיש לנו כאן באיתמר, לכל חלקי הארץ".