דיין והבכירים בעיר העתיקה
דיין והבכירים בעיר העתיקהצילום: ארכיון צה"ל במשרד הביטחון

על המהלכים הצבאיים שקדמו לפריצה לירושלים העתיקה וגם על השאלה מי הגיע ראשון לכותל המערבי שוחחנו ביומן ערוץ 7 עם ההיסטוריון הצבאי ד"ר אורי מילשטיין.

בדבריו כורך ד"ר מילשטיין בין שני העניינים ופורס את רצף האירועים כפי שעלו ממחקריו ומתעודות שהגיעו לידיו במרוצת השנים. על שאלת הראשונים שהגיעו לכותל הוא משיב מתוך צילום שהתפרסם בשנה האחרונה.

היום המדובר הוא יום ה-7 לחודש, יום שני למלחמה, מציין מילשטיין בפתח דבריו, "ניתן לומר שאחרי הקרב של היום הראשון והשני למלחמה הלגיון בתוך ירושלים כבר לא נלחם. אמנם היו פה ושם צלפים והיו מקרים שאנשים נהרגו מאש כוחותינו, ובמלחמה בשטח בנוי כשאנשים מתחבאים מאחורי קירות וחלונות אז גם אם אתה כוח איכותי וגדול אנשים נפגעים, אבל מלחמה של ממש לא הייתה".

"ביום רביעי בבוקר, ישנן פעילויות שהצנחנים עשו בירושלים המזרחית אבל לא בעיר העתיקה. המגמה הייתה להגיע לעיר העתיקה לכותל ולהר הבית. זה ללא קשר להכרעה צבאית שהייתה בעצם פריצת המלחמה בירושלים", אומר מילשטיין ומסביר כי בסופו של יום בירושלים היה הכוח הישראלי גדול לאין שיעור מזה הירדני, ומאידך בעצם הכוונת הכוחות לירושלים כבר למעשה הוכרעה ירושלים.

"בסך הכול בירושלים לחמו שלוש חטיבות, ומולם הייתה בסך הכול חטיבה ירדנית אחת שהייתה מפוזרת, כך שהמעטים מול רבים זה הירדנים המעטים מולנו, הרבים. לא הייתה שאלה שנכריע אותם אלא רק שאלת עצם הלחימה בירושלים".

"ההחלטות הראשוניות של מלחמת ששת הימים היו להילחם רק בחזית הדרומית מול מצרים ובמזרח ובצפון יותר רק נספוג אבל לא נילחם כדי לא לפתח שתי חזיתות, אבל הדברים התפתחו אחרת".

כשהוא נכנס לסוגיית הלחימה בירושלים סבור ד"ר מילשטיין כי כל ההכרעה סביב הרובע היהודי הייתה חלק מעניין טקסי ופחות צבאי, כלשונו. הוא מזכיר בהקשר זה את לבטיו של בן גוריון בשעתו, ובהמשך גם את דבריו של תלמידו, משה דיין, בהקשר זה, ולפיהם מה לה לישראל להכניס ראשה לעיר העתיקה על כל מורכבותה הדתית, עיר שבה כנסייה הקבר מחד ואל אקצה ומסגד עומאר מאידך. "דיין, בעקבות בן גוריון, חשב מה אנחנו צריכים את האזור הישן הזה, אזור שעבורו זה לא אמר הרבה. שאלת ארץ האבות לא אמרה הרבה למשה דיין, לדור שלו ולדור ההורים שלו. לכן הם התיישבו בעמק הירדן ובדגניה וירושלים לא עניינה אותם".

עם זאת היה גם שיקול נגדי: "דיין היה פוליטיקאי וככזה הוא הבין יפה מאוד שלרבים מהציבור היהודי, בארץ ישראל ובעולם, העיר העתיקה חשובה מאוד ובוודאי הכותל המערבי, אבל מצד שני, יש כאן שאלה של טקס, ואם הוא, משה דיין, יהיה אחד מאלה שיכנו אותם משחררי ירושלים זה טוב לקרדיט שלו. הוא הרי שאף להיות ראש ממשלה ולהיות אישיות היסטורית, וכדי להיות ראש ממשלה חשוב שהוא יהיה בטקס של שחרור הכותל". שאלה זו של הטקס נוגעת ישירות לשאלת ה'מי הגיע ראשון':

"להגיע לכותל לא הייתה שום בעיה", מדגיש מילשטיין. "לא היה צבא בעיר העתיקה למעט כמה צלפים והיו חילופי יריות כשנכנסו, אבל למעט אולי פצוע אחד לא היו נפגעים בשלב הזה. הממשלה ישבה והכריעה והפקודות עברו דרך פיקוד מרכז לגזרת ירושלים, אבל בסופו של דבר האינטרס של משה דיין היה לא להיות רק שר ביטחון, אלא להיות גם רמטכ"ל וגם קצת ראש ממשלה, במונחי רומא העתיקה. דיין היה מעוניין שיהיה טקס של שחרור הכותל ושהוא ישתתף בטקס הזה שיהיה מפואר ומכובד. כשבונים טקס גם הקהל הנוסף באירוע הוא חשוב. לא מספיק שדיין לבד יהיה באירוע, אלא דרושים גם הלוחמים והלוחמים הראויים הם הצנחנים. הוא לא רצה לקחת את האחרים שהגיעו או לשלב גם את אלה וגם את אלה".

את ההחלטה להציג את הצנחנים לבדם בטקס קושר מילשטיין לקשר שהיה בין מוטה גור למשה דיין. "למוטה גור הייתה הבנה בנושא יחצ"נות. הייתה עליו ביקורת על ההתנהלות בגבעת התחמושת ואירוע כמו שחרור הכותל היה גם משכיח עניינים בעייתיים וגם מצדיק הקרבה שהייתה בדרך אל העיר העתיקה ושחרור הכותל. כנראה היה קשר בין דיין למוטה גור שהכירו עוד מתקופת פעולות התגמול וכך התקבלה ההחלטה שהצנחנים הם הראשונים".

ממשיך מילשטיין ומספר על מחקר שגילה נתונים לא מוכרים: "עם ישראל יודע שהצנחנים הגיעו לשער האריות ואז מוטה אמר 'בן צור סע' ואז הוא המשיך להר הבית בעשר ורבע בבוקר ודיווח 'הר הבית בידינו', אמירה שהיא קצת בעייתית כי הוא לא אומר הכותל בידינו אלא הר הבית בידינו.

"מתברר שגדוד 163 של חטיבת ירושלים באותו בוקר, או בלילה לקראת בוקר, קיבל פקודה להשתלט על מוצב ירדני בהר ציון. הם הגיעו להר ציון ושם התברר שהירדנים ברחו ולא היה קרב. הייתה שם פלוגה אחת בפיקודו של אלי קידר שנולד בעיר העתיקה. דיברתי אתו, והוא שהכיר את הרובע מילדותו מיהר עם הפלוגה שלו משער ציון שהיה נעול לשער האשפות שהיה פתוח. משער האשפות לכותל זה כבר מרחק של מאתיים מטר בלבד. קידר לא הלך לכותל אלא לבית שבו הוא נולד ברובע היהודי, ואז מ"פ אחר, יעקב רשף, שקצת הסתבך עם ירי צלפים והיה גם ירי על ערבי לא חמוש, ואז המג"ד, פייקס, נהרג יום קודם לכן ובמקומו מונה מג"ד אחר, ברוש, שנתן פקודה בקשר לא להמשיך בשום פנים לכותל אלא לעצור בשכונת המוגרבים, מרחק חצי דקה מהכותל. הוא רצה להפר את הפקודה, אבל שוב הגיעה פקודה לא להגיע לכותל כי יש שם צנחנים ויש חשש מירי דו צדדי. לפי עדות שלו הוא החליט לעצור כדי שלא לשלב גם הפרת פקודה וגם אחריות למותם של אנשים. כך הוא נעצר כמאה מטרים מרחבת הכותל שהייתה אז צפופה מאוד".

"מה שקרה אז הוא שהייתה גם פלוגה שלישית של עוזי ילובסקי. הפלוגה הזו חיכתה מאחורנית כשהפלוגות האחרות התקדמו. הם חיכו מאחורי החומות וכשהתחיל הירי של צלפים ילובסקי נכנס דרך שער האשפות לראות מה קורה, והוא לא קיבל פקודה שלא להתקדם כי לא ידעו שהוא שם כי הוא היה פלוגת עתודה. הוא החליט שהוא עובר דרך החיילים של רשף ומגיע לכותל. כאן נכנס עניין נוסף: קצין אג"מ, סא"ל עמוס נאמן, היה שם, וכשהוא ראה שרשף מקבל פקודה לא להגיע לכותל הוא יצא לרכב שלו ושם בקשר התקשר לקצין האג"מ של הפיקוד, אריק רגב שנהרג מאוחר יותר במרדף בבקעה. נאמן התקשר לרגב ואמר תן אישור שרשף יגיע לכותל. השעה אז הייתה 9:30 לעומת זאת מוטה גור הגיע לכותל רק בשעה עשר".

ממשיך מילשטיין בתיאור ההשתלשלות בשטח ומספר כי על פי דברי נאמן "רגב אמר לו שבשום אופן לא יגיעו כי יש פקודה שלכותל יגיע הרב הראשי, הרב גורן, ויתקע בשופר, כך גם יגיע אלוף הפיקוד עוזי נרקיס והרבה בכירים, כשהיום ידוע שהבכיר מכולם הוא משה דיין שאפילו דאג לכך שאשכול לא יהיה שם".

"כשנאמן שמע את זה הוא לא המשיך, אבל ילונסקי לא ידע על כל הפקודות הללו, וכך החבר'ה שלו הגיעו לשם. יצא כך שהגיעו לשם גם שלושה חבר'ה מהקריה הגרעינית מדימונה. השלושה האלה ממשמר הקריה הגרעינית הסתלקו בלי רשות בתחילת המלחמה ובאותו בוקר הגיעו לשם וצילמו את המקום. על הצילום הזה איש לא ידע".

"לפני שנה, יהודי בשם אריק מאייר, קרוב משפחה של אחד מהשלושה, איש מודיעין בעצמו, העלה את התמונה לפייסבוק ואז כמה החבר'ה של ילובסקי זיהו את עצמם ואותם דברים שהם טענו תמיד, שהם שהגיעו ראשונים, קיבל אישור מתמונה", מספר מילשטיין ומבהיר כיצד ניתן לדעת מתי בדיוק צולמה התמונה – מסתבר שמעל ראשיהם של המצולמים עדיין קבוע שלט 'אל בוראק', אותה בהמה שבמסורת המוסלמית עליהם דהר מוחמד בדרכו לשמים. שלט זה הוסר בשעת צהריים, וישנם צילומים של מיכה ברעם על הורדתו של השלט. המשמעות היא שהצילום של אנשי הקריה הגרעינית היה לפני הצהריים.

"מתברר שיש יהודי נוסף, בשם יצחק שמעון, שהיה סייר במחלקת המודיעין של הגדוד וגם הוא נמצא בתמונה הזו והוא לא הגיע מאוחר יותר כדי להצטלם. זה מלמד שהתמונה הזו צולמה באותו יום לפני שהצנחנים הגיעו. כל הדברים הללו התבררו רק לאחרונה".

לקראת תום הדברים מציין ד"ר מילשטיין כי חמור לגלות כיצד עד כה נדחו הטענות לכך שהיה מי שהקדים את הצנחנים בתואנה שקיימים תחקירים המלמדים את ההיפך. התמונות והתיעוד שעליו מספר כעת ד"ר מילשטיין מלמדים כי האמינות של התחקירים הללו בעייתית. על כך הוא מוסיף ומציין כי "המ"פ ושני המ"מים טוענים שמה שכתוב בתחקירים לא נאמר כלל ושהם אפילו לא תוחקרו על כך. זה מעלה חשש של תחקירים ומסמכים מזויפים וכל זה נועד לטקס שבו יופיע משה דיין עם מי שרצו שיחשבו שהגיעו ראשונים לכותל".

את דבריו חותם ד"ר מילשטיין בקריאה ובאיתגורם של כל המערערים על דבריו אלה להציג נתונים שיוכיחו את ההיפך. "יש לא מעט אנשים שמערערים על כך ויש שאומרים שלא דובים ולא יער. יש שאומרים שהתמונה צולמה לא באותו יום או שצולמה רק בערב, או שה'אל ברוק' הורד למחרת וכו'. יש הרבה טיעונים מסוגים שונים, אבל כשבדקתי את כל הדברים ביחד הגעתי למסקנה שאנשי פלוגה ב' של גדוד 163 הם שהגיעו ראשונים לכותל ואחר כך מחלקה שלהם, עוד לפני מוטה גור, עלתה להר הבית, הסתובבה בפיקוד יענקל'ה גת וירדה. זו המסקנה שלי אבל כשם שאני מפריך אחרים מוזמנים אחרים להפריך את דבריי. זה חלק מתהליך המחקר".