וולטר בינגהם בן ה-94 עמד אחוז התרגשות בחודש שבט האחרון על סיפונה של ספינת המלחמה הצרפתית ללוחמה נגד צוללות 'ז'אן דה ויין' שעגנה בחיפה.
בינגהם אומנם חווה בימי חייו לא מעט אירועים רבי רושם וטקסים מכובדים. כמי שנושא בתואר העיתונאי המבוגר ביותר בעולם, ואף נכנס לספר השיאים של גינס בתואר זה, הרזומה שלו עשיר באירועים תקשורתיים ומסיבות עיתונאים נחשבות. אבל הפעם לא היה זה עוד אירוע שהוא הגיע לסקר כעיתונאי. על ספינת המלחמה הוא עמד בתפקיד כוכב האירוע עצמו: ממשלת צרפת, באמצעות שגרירתה, העניקה לבינגהם את עיטור אביר מסדר לגיון הזרים, עיטור האבירות הגבוה ביותר ברפובליקה הצרפתית, כשברקע מצדיעים לו 255 אנשי צוות צרפתיים ולצידו בני משפחתו ומכרים.
בינגהם לא חשש לנצל את בימת הטקס הבינלאומי, ומתח ביקורת גלויה על מדיניותן של מדינות אירופה: "צרפת ומדינות אירופאיות אחרות חייבות להישמר מפני גורמים לא נעימים המנסים להרוס את החיים הדמוקרטיים שלנו", קבע, והמשיך באמירה נוקבת: "הלקחים ממלחמת העולם השנייה לא נלמדו, עלינו להיות זהירים כדי לוודא שהמיליונים שנלחמו בנאציזם אינם נשכחים ושמאמציהם לא ייעלמו לריק".
את עיטור הכבוד קיבל בינגהם על פעילותו בפלישה לנורמנדי ביוני 1944. הפלישה הביאה למפלת הנאצים ולשחרור צרפת מהכיבוש. העיטור הוענק ללוחמי לגיון הזרים החל משנת תשס"ד, אולם בינגהם עשה היסטוריה בתור הישראלי הראשון שזכה בעיטור כבוד זה.
את וולטר בינגהם אני פוגש בביתו, באחד ממגדלי המגורים בשכונת רחביה בירושלים. הוא מספר את סיפורו רב התהפוכות בעיניים בורקות, מתבל את דבריו בחוש הומור, כשהאנגלית שבפיו מתובלת במבטא פולני כבד.
על הקיר בחדר העבודה של בינגהם תלויות תעודות הוקרה, לצד תצלומים משותפים שלו עם נשיא המדינה רובי ריבלין, ג'ון בולטון - ראש המערך לביטחון לאומי בארצות הברית, השגריר האמריקאי דיוויד פרידמן והסנטור ג'ו ליברמן, המעידים על עבודתו וקשריו כעיתונאי. חרף גילו המבוגר לא נס ליחו, והוא עדיין מקפיד לקחת חלק במסיבות עיתונאים ובאירועים תקשורתיים רבים, ונושא עמו את המיקרופון האישי שלו, שהפך לחלק מאישיותו הססגונית. אחרי שעשה שנים בחו"ל בתפקידים עיתונאיים שונים, הוא עובד כיום כעיתונאי באתר ערוץ 7 באנגלית. הוא מציג בפניי גם את אביזרי המלחמה ששרדו מהקרבות שבהם השתתף במלחמת העולם השנייה - מדליות, מפת המלחמה המקורית ועוד.
לבד עם ריבנטרופ
וולטר בינגהם נולד בינואר 1928 כוולפגנג (זאב) ביליג בעיירה קרלסרוהה שבגרמניה, לאביו זלמן שהיה עובד ברכבת המקומית ולאמו שהייתה עקרת בית. הם היגרו מגליציה שבפולין והיו משפחה דתית ששמרה תורה ומצוות. ילדותו השקטה הופרה בשנת 1933, עם עליית הנאצים לשלטון. באופן הדרגתי, אך עקבי, הוא החל לחוש איבה מצד חבריו. "חברים טובים שלי החלו להתרחק ממני בסלידה. כששיחקנו בכדור בבית הספר, לא קיבלתי יותר את הכדור. הם היו מלאים בשנאה כלפיי". מצבו בבית הספר הלך והחמיר, וגם פרנסתם של הוריו נפגעה כתוצאה מהגזירות החדשות.
בן 15 עזב וולטר את העיירה, ולראשונה בחייו נפרד מהוריו כדי ללמוד בתיכון במנהיים. "בלילות הייתי לן בבית היתומים היהודי בעיר. להוריי ולי היה מאוד חשוב לשמור על כשרות, והאוכל הבסיסי שקיבלנו שם ענה על צורך זה".
באביב שנת 1938 ערכו הגרמנים אקציה נגד אזרחים פולנים. הוריו, שהיו מהגרים מפולין, נתפסו ואביו נשלח למעצר. בינגהם ביקש מאמו שתרשה לו לחזור לעיירה, אולם היא סירבה והורתה לו להישאר במקומו. בינגהם מצביע כעת על תמונת משפחתו, שבה נראה גם אביו. בארשת של צער הוא מספר כי אביו מת ב‑1941 ממגפת הטיפוס שהתפשטה בגטו ורשה.
לאחר מאורעות ליל הבדולח, אותם חווה בינגהם מקרוב בזעזוע לא קטן, הוא שב לעיירתו באישורה של אמו. עם הגעתו לקרלוסרוהה נחשף לממדי ההרס הקשים בעירו. "השתייכתי אז לתנועת הנוער 'בית חלוצים ציונית דתית', שבהמשך הפכה לתנועת בני עקיבא. למעשה, אני חניך בני עקיבא הכי מבוגר בישראל", הוא אומר בגאווה.
במשך תקופה עבד כעוזר חשמלאי, ובגיל 16 החליטה אמו לשלוח אותו לקינדר-טרנספורט (משלוח הצלה שכלל העברה של ילדים יהודים במסגרת משא ומתן בין גרמניה לאנגליה, י"ב), "הייתי מבני המזל שהועברו לאנגליה". המבצע הקיף כעשרת אלפים ילדים שהועברו בלי ההורים. "אומנם ניצלנו, אך נאלצנו להתמודד עם החסך של לחיות בלי הורים". חלק מהילדים נלקחו למשפחות אומנה, חלק להכשרת קיבוץ, ובינגהם נשלח לטירת גווירץ' בוויילס. תפקידו היה לחטוב עצים להסקה. הוא לא מצא שם את מקומו, ובהזדמנות הראשונה שנקרתה בפניו ברח ללונדון. הוא פגש באקראי שוטר אנגלי שריחם עליו ודאג לו ללינה זמנית בפנימייה לשוטרים, אולם החזיר אותו לטירה כעבור זמן קצר. בשביל וולטר זה לא היה סוף פסוק, ושנה לאחר מכן ברח פעם נוספת. הוא מציין כי מזלו שפר עליו, שכן בניגוד לילדים האחרים הוא זכה לפגוש את אמו ולהתאחד עמה בתום המלחמה.
לאחר שברח מהטירה בוויילס, כשהמלחמה עדיין מתנהלת ברקע, עבד למחייתו באנגליה כנהג בחברת הסעות. כבעל אזרחות פולנית הוא נקרא להתגייס לצבא הפולני אך סירב. "לא רציתי ולא היה לי עניין, אני לא מכיר את פולין, לא דובר את השפה ואיני חש כל חיבה אליה". הוא העדיף להתגייס לצבא הבריטי, שם שירת כנהג. לקראת הנחיתה הגדולה על חופי נורמנדי, תפקידו היה להסיע חיילים מהספינות אל החוף ביבשה. אולם בבינגהם אחז פחד שמא חיל האוויר הגרמני יפציץ ויטביע אותם בים, והוא נסוג מהתפקיד שיועד לו. חרף זאת, הסכים להתנדב כנהג אמבולנס.
חששות כבדים היו לו סביב שמו המקורי, וולפגנג ביליג. "כחייל הוכנתי היטב למצב שאפול בשבי, וידעתי שכל חייל שנתפס חייב להגיד את השם, הדרגה והמספר האישי. שמי הפרטי היה גרמני, אולם שם המשפחה שלי פולני מאוד ויכול היה לעורר חשד כבד על יהדותי". וולטר שיתף בלבטיו את המפקד שלו וזה הורה לו לשנות את השם. "קיבלתי מהמפקד שלי חצי יום למצוא שם חדש כדי להסיר מעליי את העננה הזאת. הלכתי לספר הטלפונים וחיפשתי שמות שיהיו מתאימים לראשי התיבות של השם הקודם שלי. וולטר הסתדר לי טוב. נתקלתי בשמות משפחה כמו בייקר, באצ'ר, ביילי, בראון. לבסוף הלכתי על השם בינגהם. למרבה האירוניה, ברבות הימים התברר לי שהיה זה שם של רוצח...".
בינגהם הסכים כאמור להתנדב כנהג אמבולנס, אך דבר לא הכין אותו לכך שההתנדבות תוביל אותו לקו האש. כעבור חודש כבר מצא את עצמו בקרב על גבעה 122, קרב שהוביל לתוצאה של יותר מאלפיים נפגעים. הוא נזכר במראות הקשים שפקדו אותו בלחימה. "שני קצינים סייעו לי לפנות פצועים מהזירה לאמבולנס. פיצוץ עז של פגז מרגמה הרעיד את האזור, הפגז נחת צמוד לדלת האמבולנס. קצין אחד נחתך לחלקים, קצין שני נפצע קשה. נותרתי לבד בזירה הקרבית, כל רגע היה נס", הוא משחזר. "האש צלבה סביבנו, אי אפשר להבין את זה", הוא נאנח. "הירי יצא מכלל שליטה. לא הייתה לי ברירה. הייתי חייב לעזוב את האמבולנס ההרוס, זחלתי קילומטר בעוד הכדורים שרקו סביבי בכל רגע נתון. הבאתי אמבולנס אחר וחזרתי לאותו מקום כדי להמשיך לעזור לפנות עוד פצועים". על פעולה זו קיבל עיטור צבאי על אומץ בשדה הקרב, ומכתב הוקרה מיוחד מהמלך ג'ורג' החמישי.
אך בינגהם מדגיש כי הוא לא נלחם למען ביטחון המדינה אלא למען גורל משפחתו. "כלוחם מהגר, לא הייתה לי ארץ שהזדהיתי איתה ונלחמתי למענה. נלחמתי נגד הנאצים, לא בעד הארץ, כי אני לא מרגיש אנגלי ולא פולני, אני ציוני. נלחמתי עד הסוף למען המשפחה שלי, נתתי הרבה יותר ממה שיכולתי כחייל". על הלחימה של אז, זכה כאמור לאחרונה בעיטור המיוחד של לוחמי לגיון הזרים.
בינגהם נהג לחלק לפצועים סיגריות וחפיסות שוקולד, כולל פצועים גרמנים. הוא ניצל זאת דווקא כדי להחדיר בהם פחד. "אמרתי להם: תדעו לכם שהנהג שמסיע אתכם הוא יהודי, הרופא שטיפל בכם הוא גם יהודי, אתם יודעים את זה. בעיניהם היה אפשר לראות פחד מוות".
האומץ שהפגין בשדה הקרב, דרבן את בינגהם להמשיך למשימות מסוכנות נוספות. "הרגשתי שאני יכול לתרום יותר, הרי אני דובר גרמנית רהוטה". הוא שובץ ביחידת הביון והריגול של המודיעין הבריטי, משם נשלח למשרד סודי בלונדון כדי להתמחות במסמכים צבאיים. כחוקר, חקר לא מעט חיילים גרמנים וקציני גסטאפו בכירים שאזרחו את עצמם תחת זהות בדויה.
באחד הימים, בעת שישב במשרדו בהמבורג, הובא אליו לתחקור גבר גרמני שנתפס בסביבה, בעל שיער אפור, מסורק בקפידה, לבוש היטב ואנגלית רהוטה בפיו. "זיהיתי אותו בזיק של שנייה. זה היה יואכים פון ריבנטרופ, שהיה שגריר באנגליה והפך לשר החוץ בממשלת היטלר".
"שאלתי אותו על חלקו במחנות ההשמדה, הוא השיב לי שהוא לא ידע שום דבר על ההשמדה. "זה הכול היה הפיהרר", טען. "איך יכול להיות שלא ידעת כלום?" החרפתי את הטון. הוא ענה שזה נודע לו לראשונה מכתבה בעיתון המקומי של המבורג. הוא עוד ציפה ממני להאמין לזה", אומר בינגהם בגיחוך. "רק שנינו היינו בחדר, הייתי צריך להחזיק את עצמי שלא לאבד עשתונות".
ריבנטרופ הורשע במשפטי נירנברג והיה הראשון שנתלה. "לאורך כל המשפט הבחנתי היטב בסתירות בין מה שהוא אמר במשפט לבין מה שהוא אמר לי בחקירה. שמחתי מאוד כשהוא הוצא להורג. מה ששימח אותי בעיקר זה שחלקם נתפסו, כי רבים התאבדו וראיתי חשיבות גדולה מאין כמותה למען ההיסטוריה של עם ישראל שהנאצים יורשעו במשפט ויוצאו להורג".
לעשות עלייה בגיל שמונים
אחרי המלחמה ביקש בינגהם לממש את החלום שפיעם בו במשך כל השנים: עלייה לישראל. "ינקתי ציונות עם חלב אמי, אני ציוני בכל נימי נפשי. מאז שהגעתי לאנגליה, כל הציפייה שלי הייתה להגיע לישראל. התכנון המקורי היה להישאר באנגליה חודש אחד בלבד, שבצוק העיתים הפך להרבה שנים".
הוא נישא לפליטת שואה יהודייה בריטית, שסירבה לעלות איתו לישראל. הוא רצה להימנע ממריבות והמתין לשעת כושר. מאוחר יותר נקרתה לו הזדמנות להצטרף לקבוצת הכשרה שהתעתדה לעלות ולהקים את קיבוץ לביא, אולם גם אז מנעו ממנו הנסיבות לממש את חלומו.
בינתיים החל בינגהם בשגרת חיים באנגליה. את צעדיו הראשונים בעולם העיתונות החל כטלפן ברדיו שתפקידו היה למיין אנשים שמתקשרים כדי לעלות לשידור ולקבל אותם בהתאם. תוך כדי עבודה למד באוניברסיטה בלונדון וסיים תואר ראשון בפוליטיקה ופילוסופיה ותואר שני בפילוסופיה פוליטית.
בהמשך קיבל תוכניות משלו ברדיו באנגליה ועבד כמגיש רדיו במשך עשרות שנים. הוא החל לכתוב לעיתונים בבריטניה ובמקומות נוספים בעולם. כתבותיו וסיפוריו עסקו בעיקר בדברים הקשורים ליהדות, כמו סיקור סיפורים הנוגעים לאסירים יהודים, כבאים יהודים, שוטרים יהודים, ובכלל כל יהודי שצפן בתוכו סיפור מעניין, כהגדרתו.
אולם אופקיו של בינגהם, שהיו רחבים מאז ומעולם, לא נעצרו גם בתחום הדינמי של עיתונות. הזקן העבות שעיטר את פניו במשך שנים רבות הקנה לו תפקידי משנה בסרטי קולנוע שונים, ביניהם סרטי הארי פוטר. הוא המשיך לשחק בסרטים אלו עד שנת 2004, שנת עלייתו לישראל. במקביל כיכב בינגהם במודעות פרסומת במגזינים, בשלטי חוצות ואף באוטובוסים ברחבי לונדון. תחום נוסף שממנו לא משך את ידיו היה הטיס: ב-1968 עבר הכשרה מתאימה וקיבל רישיון טיס, ואף עמל כדי להתקדם בדרגות בתחום זה. גם כיום, כשהוא מעל גיל 90, הוא מתכוון לחדש את רישיון הטיס שעומד לפוג בקרוב, לאחר שיעבור את הבדיקות הרפואיות הנדרשות.
גם בתוך הקריירה העיתונאית והתחביבים מן הצד שניהל בלונדון, בינגהם לא ויתר על חלומו לעלות לישראל והגעגועים לארץ המשיכו להציף אותו ללא הרף. "הבת שלי עברה לגור בדרום אפריקה. אמרתי לה: אני מזדקן ורוצה לחיות לידך, ואז גם היא הביעה את רצונה לעלות ארצה. כך קרה שעליתי לישראל, זה הדבר הכי טוב שעשיתי בחיי". עם עלייתו ארצה השתקע בירושלים. הוא אב לשתי בנות, אחת מתגוררת בירושלים והשנייה בלונדון, וסב לנכדים.
עוד בטרם השלים את תהליך עלייתו לישראל החל בינגהם להגיש תוכנית בערוץ 7 באנגלית. תחילה עסקה התוכנית במסלול העלייה שלו. כשעלה לארץ, והוא בן 80, עבר תהליך התאקלמות שלאחריו החל להגיש תוכנית בערוץ 7 באנגלית בשם "עולמו של וולטר", אשר משודרת מאז במשך 14 שנה ומואזנת גם מחוץ לתחומי ישראל. תקופה ארוכה היה נוסע בכל שבוע לשדר בבית אל כשהוא מצויד בנשק. כיום הוא עושה זאת מחדר העבודה בביתו.
איך אתה מצליח לשמור על חיוניות בגיל כזה?
"בורא עולם", הוא מצביע כלפי מעלה בלי להתבלבל. "אני מקפיד כמובן על אורח חיים בריא, וה' שומר עליי. אני מתרוצץ בהרבה מקומות בירושלים כדי לשמור על הערנות והחיוניות שלי, אבל בירושלים כל הדרכים הולכות ונעשות יותר תלולות. הרגליים שלי מרגישות מעולה, ובעזרת השם", הוא מסכם בחיוך, "אני מקווה להמשיך לרוץ אחרי האוטובוס, וגם לתפוס אותו".