הצעת חוק היסוד שתגדיר ותקבע את מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי מעמידה את השמאל בישראל בעמדה לא פשוטה: הם מוכרחים להכריז שהם נגד מדינת הלאום של העם היהודי ובעד מדינת כל אזרחיה.
פתרון שתי המדינות נדחה לעת עתה עד שנחליט מה תהא דמותה של מדינת-ישראל עצמה מבלי לדון עדיין בגבולותיה: או שתהא זו מדינת הלאום של העם היהודי או מדינת כל אזרחיה. היטיב לנסח זאת ראש הממשלה בפתיחת ישיבת הממשלה ביום 23 בנובמבר 2014:
"במדינת ישראל יש שוויון זכויות אישי לכל אזרח, אבל זכויות לאום יש רק לעם היהודי. דגל, המנון, הזכות של כל יהודי לעלות לארץ - אלה מוקנים רק לעמנו במדינתו האחת והיחידה. יש כאלה שרוצים שהדמוקרטית תגבר על היהודית ויש כאלה שרוצים שהיהודית תגבר על הדמוקרטית. בעקרונות החוק שאני מציג שני הערכים האלה שווים ויש להתחשב בהם במידה שווה. אותם עקרונות מופיעים במגילת העצמאות. אני לא מבין גם את אלה שקוראים לשתי מדינות לשני עמים ובה בעת מתנגדים לעגן זאת בחוק. הם ששים להכיר במדינת לאום פלסטינית ומתנגדים בתוקף למדינת לאום יהודית".
המתנגדים להצעת החוק מגייסים במבוכתם את מגילת העצמאות, המדגישה את שוויון הזכויות מבלי לשים לב לניסוח הברור מאוד של המגילה:
"[מדינת ישראל] תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות".
הצעת חוק היסוד נולדה משום שהערבים בישראל אינם מסתפקים עוד בשוויון זכויות חברתי ומדיני גמור. לא די להם בחופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות. הם תובעים זכויות לאומיות, כמיעוט לאומי בתוך מדינת-ישראל, במקביל לדרישה להקים מדינת לאום פלסטינית לצידה של מדינת-ישראל כמדינת כל אזרחיה, עם מיעוט לאומי-פלסטיני ובלי רוב לאומי-יהודי. כל ההתפתלות הזאת באה לחסל במפורש את יהדותה של המדינה ולסלול את הדרך בעתיד למציאות של מדינה ערבית תחתיה. כל כך שקוף.
הצעת חוק היסוד באה להדגיש את היתרון שיש לעם היהודי במדינת ישראל מבלי לפגוע בזכויות האדם הלא יהודי. כן, לעגן בחוק יסוד את מעמדה של מדינת-ישראל כמדינת הלאום היחידה והבלעדית של העם היהודי. הדבר היה צריך להיות ברור ומובן מאליו, אבל אם עולה ספק, מתחייב כבר חוק יסוד מפורש שיבהיר זאת.