הר הבית
הר הביתצילום: פלאש 90

שלושה טעמים עיקריים קיימים לאיסורם של גדולי הדורות לעלות להר הבית: מפני הספק, מפני המכשול ומפני היראה.

הספק נובע מכך שהלכה פסוקה היא שטמא שנכנס לעזרה חייב כרת, וכיוון שכולנו טמאי מתים ואיננו יודעים היכן מקום העזרה בהר הבית - אין אנו יכולים להיכנס להר כולו, שמא ניכנס חלילה למקום העזרה ונעבור על איסור כרת. העולים להר סומכים על מסורת שהובאה בספרי מסעות ותיאור הארץ מימי הראשונים, ונפסקה להלכה על ידי הרדב"ז, שהצח'רה – הסלע שבתוך מבנה כיפת הסלע - היא אבן השתייה, ולפי זה ניתן לחשב עד היכן הגיעה העזרה. אך מסורת זו אינה מוסכמת על הכול. הכפתור ופרח, למשל, מרבותינו הראשונים, שחקר את כל ארץ ישראל ומסורותיה השונות, מאריך לדון בעניין הר הבית וגבולותיו, ומתעלם לחלוטין מהמסורת שהצח'רה היא אבן השתייה. גם השל"ה הקדוש, שחי בירושלים, כותב באגרת שהכותל המערבי הוא השריד היחיד שנשאר מבית המקדש, ולא מזכיר כלל אפשרות שנשאר שריד גם מאבן השתייה. גם מדברי רבנו עובדיה מברטנורא משמע שלא קיבל מסורת זו כוודאית.

אומנם יש טוענים שהמסורת שהצח'רה היא אבן השתייה מוכחת גם מהטופוגרפיה (פני השטח) בהר הבית, אך הראיה אינה מוחלטת, ונוסף לכך היא מבוססת דווקא על מידת אמה גדולה ולא על מידת האמה המקובלת להלכה. מלבד זאת, ישנן גם בעיות נוספות הקשורות לדרכי ההיטהרות בימינו, שאין אנו רגילים בטומאה וטהרה. תקצר יריעה זו מלפורטן.

פרט לכך ישנו חשש שיהיו רבים שייכשלו, חלילה, בעלייה להר בלי טבילה, וגם שייכנסו למקומות האסורים לכל הדעות. אין זה חשש בעלמא, אלא סכנה ברורה ומציאותית. כבר כיום בעקבות התעמולה הרבה בעד העלייה להר, ישנם רבים שעולים בלי טבילה, ואף ישנם מראשי פעילי ההר שמעודדים לכתחילה גם עלייה של מי שאינם טובלים (אחד מארגוני העלייה הפעילים – 'סטודנטים למען הר הבית' - פונה בהגדרה גם לחילונים, ועובד בשיתוף פעולה מלא עם שאר ארגוני העלייה להר).

ברור שככל שתתגבר התעמולה בעד העלייה להר, ילך ויתגבר גם חילולו. מאות אלפי אחינו המסורתיים והחילונים שבאים לכותל המערבי אינם עולים להר רק מפני התפיסה המקובלת שהכותל הוא מקום התפילה הקדוש ביותר המותר לכניסה בימינו, אך אם תצליח התעמולה שעדיף לעלות להר הבית, בוודאי יעלו רבים בלי טבילה וטהרה, ולכל המקומות, ויחללו את קדושת הר בית חיינו. כך למשל במהלך חול המועד פסח האחרון חילקו פעילי 'מורא מקדש' חוברות ופליירים המסבירים את איסור העלייה להר. מסורתיים רבים פנו אליהם בטענה ש"חבל שראינו אתכם רק עכשיו. ראינו דתיים שעולים אז עלינו גם, ולא ידענו שצריך לטבול". עלייה במצבנו היום, שכוללת בתוכה בהכרח גם כניסת רבים באיסור ובטומאה, לא מקרבת אותנו לקדושתו ולרוממותו של הר ה', אלא להפך - מחללת, פוגמת ורומסת את קדושתו וכבודו.

רחוקים מיראה

נצטווינו לנהוג בהר הבית ביראה, "ומקדשי תיראו". אך יותר מזה, כל מהותו של הר הבית היא יראת ה'. כך מלמדים אותנו חז"ל, שנקרא שמו הר המוריה מפני "שמשם יראה יוצאה לעולם", כך מודיענו יעקב אבינו "מה נורא המקום הזה", וכך אנו מבקשים ומייחלים: "ושם נעבדך ביראה כימי עולם וכשנים קדמוניות". השפת אמת מלמדנו שכל קיומו של הר הבית תלוי בבניין היראה: "ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה... ועל ידי יראה זו זכה לבניו להיות זה מקום בית המקדש... לפי שעיקר קיום בית המקדש היה על ידי יראה זו".

ב"ה יש בדורנו הרבה אהבת ה' ובקשת קרבת אלוקים, אך מידת היראה לוקה מאוד, עד כי עצם מושג היראה, כמידה בנפש, כמעט אינו נמצא בימינו. ממילא גם בהר הבית רבים מהעולים אינם נוהגים במורא מקדש כראוי, ויותר מכך - אפילו אינם מבינים את עצם המושג של מורא מקדש. כך, למשל, רבים מהעולים נוהגים להצטלם בהר, ואף נעמדים ומסתדרים כמו בתמונת מחזור על רקע כיפת הסלע. עומד אדם לפני ה' אלוקיו בהר קודשו, וראשו עסוק בכך שתהיה לו תמונה יפה ומזכרת להראות לחברים?! וזו רק דוגמה אחת מהתנהגויות רבות, שחלקן חמורות עוד יותר.

אין זה חיסרון מיוחד של העולים להר, כולנו רחוקים מאוד ממדרגת היראה הנדרשת לעלייה בהר ה'. בהיות המקדש על מכונו, כהנים מהלכים ברגש, עוסקים במלאכת שמיים ועבודת הקורבנות, הייתה כניסתו של אדם מישראל מביאתו לידי יראה גדולה, אך במצבו הנוכחי, דווקא ההליכה שם, ואפילו צפייה רבה בתמונות ובסרטונים משם, גורמת את ההפך. ליבו של אדם נעשה גס. הוא מאבד את היחס של קדושה ורוממות שיש לו לעומד מרחוק ונשמר מלגשת שמה. גם מסיבה זו ראו גדולי ישראל ברוח ה' אשר עליהם לאסור לחלוטין כניסה להר הבית בדורנו.

אמת, נשיאת הראש של אויבינו בהר הבית - וגם בארץ ישראל כולה - כואבת מאוד ופוצעת את הלב, אך לא ייתכן שנחזק את אחיזתנו בהר הקודש על ידי חילולו.

כניסת רבים בטומאה

בכל מלחמות ישראל והתמודדותו עם אויביו אנו יודעים שעיקר ההכרעה היא על ידי הטהרה והקדושה וההליכה בדרכי ה', קל וחומר כשאנו עוסקים במקום הקודש. המלבי"ם כותב על הפסוק "היטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלים": "ציון מציין מקום המקדש והשכינה, ואותה ייטיב על ידי רצונו – על ידי שרצונו ישכון שם, לא על ידי חומה בריח ודלתיים, וירושלים מציין העיר עצמה, מקום מושב ההמון, לה תיטיב על ידי שתבנה חומותיה החיצונים". לפיכך הסוגיא של חיזוק הריבונות בהר הבית אינה תלויה בהערכות של אנשי שב"כ, אלא בשמירת טהרתו, קדושתו וכבודו של ההר.

עלייה המונית להר הבית, שגורמת בעקבותיה כניסת רבים בטומאה ובאיסור, רק מחלישה את העוז הלאומי ואת הסייעתא דשמיא לאחיזתנו בהר. הטענה השגורה ש"מוכח שעלייה להר מחזקת את אחיזתנו בו" מתייחסת רק לאירועים מקומיים של יחס השוטרים לעולים, וגם זה לא נבדק באופן אמפירי לאורך שנים, אך הנושא העיקרי הוא השליטה הריבונית של מדינת ישראל, וזה לא נבדק כלל. לשם דוגמה, כחומר למחשבה, נציין את העובדה שהכניעה המחפירה של הסרת המגנומטרים אירעה דווקא אחרי שנה של ריבוי עלייה להר.

איסור הכניסה להר הבית נקבע על ידי גדולי ירושלים לפני כ‑150 שנים מאז שנוצרה אפשרות מעשית לעלות להר בשנת תרט"ז, ולאחר מכן על ידי הרבנות הראשית לדורותיה מימי מייסדה הראי"ה קוק זצ"ל, ועמה גדולי הפוסקים אשר על פיהם ייצאו ויבואו כל בית ישראל (הגרצ"פ פרנק, הגרש"ז אויערבך, הגר"א שפירא, הגר"מ אליהו, הגר"ש ישראלי, הגר"ע יוסף, הציץ אליעזר ועוד רבים). כאן רק הסברנו את דבריהם בקצרה.

אין אנו אדישים חלילה. אנו מצפים ומייחלים ליום שבו "נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונישא מגבעות", אך הדרך לכך אינה על ידי כניסה להר עם כל המכשולות הכרוכים בה, אלא בחיזוק ערכי הקודש באומה כולה, ובמיוחד מידת היראה, שיסודה קודם כול בעצם ההכרה שיש גודל נשגב למעלה מערכנו.

הרב עדו רוזנטל והרב עמיחי אליאש הם חברי ארגון 'מורא מקדש'

מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת [email protected]

(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיישלחו)