לרגל שנת ה-70 למדינה מפרסמת השבוע הספרייה הלאומית לקראת 'שבוע הספר', דוח מיוחד המשווה בין הוצאות הספרים, הנושאים והסוגות שיצאו לאור בתש"ח, לבין אלו שיצאו השנה – תשע"ח.
הדו"ח המיוחד מראה, באמצעות הספרים שנכתבו באותה תקופה, כיצד ממדינה וחברה בהתהוות, שיש בה בליל של שפות, עולים חדשים מכל קצות תבל ואתוס שמקדש את בניית האומה והחברה הישראלית, על פני האדם הפרטי ועברו – נוצרה חברה בעלת שפה, תרבות ונרטיב עם מכנה משותף רחב. עיון ומחקר בספרים של ראשית המדינה מלמדים שהייתה הכוונה מלמעלה שבאה לידי ביטוי בהוצאות לאור של עיתונים וספרים המשויכים מפלגתית ובגיוס סופרים שיכתבו לילדים ספרות עברית שתסייע להם להזדהות עם הרעיון הציוני. כך עשה ,למשל, דוד בן גוריון בשנת 1949 כשקרא לסופרים "נקראתם להתייעץ על דרכי השיתוף של הסופר ואיש הרוח בעיצוב דמות האומה בישראל".
בחלוף השנים, מלמד הדוח, כאשר התהליך הושלם ונוצרה בחברה היהודית בישראל זהות מוסכמת ומשותפת, ניתן מקום גם לביטוי של המהווים האישיים, הביקורת והשׁוֹנוּת בין ושל הכותבים. זאת ועוד – אם בראשית המדינה היו רוב הוצאות הספרים והעיתונים בבעלות מפלגתית, הרי שהיום נמצאות מרביתן בבעלות פרטית והנושאים הנכתבים בספרים מגוונים מאוד ומכוונים לעיתים לקהלים סקטוריאליים.
בין תש"ח להיום
1948 הייתה שנה עמוסה באירועים מכוננים: סיום המנדט הבריטי, הקמת המדינה, מלחמת השחרור וקליטת מאות אלפי עולים – מאסיה, צפון אפריקה ושארית הפליטה מאירופה. אולם הקשיים, המאבקים והדוחק הכלכלי לא מנעו מהיצירה התרבותית לשגשג, ובכלל זה פרחה גם היצירה הספרותית. למעלה מ-2,000 ספרים ראו אור בתש"ח, ומספר זה אינו כולל את תחום העיתונות שהיה ענף חשוב, מרכזי ומשמעותי ביותר בשנה זו. וכיום? מבחינת המספרים העומדים מאחורי נתון זה מתברר שעל אף הגידול הניכר באוכלוסיית ישראל, השפע הכלכלי וההתקדמות הטכנולוגית מאז ועד היום – כמות הספרים היוצאים לאור היום גדולה רק פי ארבעה מקום המדינה.
עברית קשה שפה?
שפות הספרים השתנו מאוד בשבעים שנות המדינה, אך העברית הייתה ועודנה שפת הקריאה העיקרית – מעל 90% מהספרים שיצאו לאור אז והיום הם בעברית. גם בתש"ח הייתה האנגלית השפה השנייה, לא בשל העולים, אלא משום שרוב הפרסומים הממשלתיים היו של שלטונות המנדט הבריטי. אולם בשנת 1948 השפה השלישית הייתה יידיש (פי ארבעה מערבית או מרוסית). היום התמונה מעט שונה: הפרסומים בשפה הערבית מהווים כ-3% מכלל הפרסומים שיצאו בשנת 2017.
הדו"ח המיוחד של הספרייה הלאומית לרגל שנת השבעים למדינה מלמד כי נושאי הספרים והגיוון הרב שלהם מהווים השתקפות וביטוי לתהליכים ולשינויים שעוברת החברה הישראלית. ספרי פרוזה, שירה ועיון, כתבי עת ועיתונים נחשבו בעבר ונחשבים עדיין למתווכי תרבות מרכזיים ומשמעותיים ולמקור ידע חשוב בהבנת המגמות והתמורות בחברה הישראלית.
ואכן, בדוח זה ניתן ללמוד כי בחלוף השנים, כשנדמה היה שתהליך בניית האומה ועיצוב הצבר – הישראלי החדש, כפי שראו לנכון מייסדי המדינה, הושלם, ונוצרה חברה בעלת שפה, תרבות ונרטיב – החל לבוא לידי ביטוי בספרים גם קולם של הפרטים, הקבוצות והקהילות השונות. תהליך דומה עבר גם על ענף המו"לות: ההוצאות לאור היו בעבר שייכות ברובן למוסדות המדינה ולמפלגות וכיום מרביתן נמצאות בבעלות פרטית.
לדברי מנהל הספרייה הלאומית, אורן וינברג, המודעות הגוברת בקרב הוצאות הספרים הרואות חשיבות במסירת כל הספרים והפרסומים שלהן לספרייה הלאומית ושיתוף הפעולה הפורה, הם שמאפשרים לספרייה לשפר את היכולת ללמוד, להעריך ולהנגיש את המידע החשוב המתקבל מהן.
"על ידי ניתוח נכון של דפוסי ההוצאה לאור, אנחנו מצליחים להתחקות אחר דפוסים שונים בתרבות הישראלית. כך למשל ניתן לראות שינויים משמעותיים גם בסוגות הכתיבה: סיפורת וספרי ילדים עלו בחשיבותם בעשורים האחרונים, לעומת מחזות וספרי עיון; ספרי הדרכה ופנאי, בדגש על העצמה אישית, לא היו קיימים כלל לפני 70 שנה, ואילו הספרות הצבאית שהייתה פופולרית מאוד בתש"ח נעלמה כמעט לחלוטין במאה ה-21; ספרי לימוד יצאו בראשית המדינה לקהל הרחב והיום זהו תחום שפונה בעיקר לתלמידים. שינויים אלו, לצד מגמות חברתיות וטכנולוגיות כמו הקלות שבה ניתן להדפיס, שינוי היחס לילדים ולצרכיהם, השפעתם הרבה של האינטרנט והטלוויזיה כמעצבי זהות ותרבות, הפיכתה של ישראל ממדינה בצנע לחברת שפע, מחירי הספרים – כל אלו הם כר נרחב למחקר, ללימוד ולעניין רב שניתן למצוא בדוח המיוחד", אומר מנהל הספרייה הלאומית, אורן וינברג.