1
מעשה נבלה בחסות בית המשפט העליון - זו כנראה הדרך הטובה ביותר לתאר את ההתפתחות שהתרחשה השבוע בעתירות בנושא חוק ההסדרה.
כזכור, בראשית השבוע שעבר התקיים דיון ארוך ומייגע בפני הרכב מורחב של תשעה שופטי בית המשפט העליון בסוגיית חוקתיותו של חוק ההסדרה. במהלך הדיון נאמו כל עורכי הדין באריכות רבה, וכפי שקורה לא מעט במקרים כאלו, אחד מעורכי הדין של העותרים, עו"ד מיכאל ספרד, הגיש בקשה לתיקון פרוטוקול, ובה ביקש לתקן כמה מהציטוטים של דבריו לאורך ארבעים-ומשהו העמודים של פרוטוקול הישיבה. עד כאן לגיטימי ומקובל.
אולם נציגי העותרים הנוספים, עורכי הדין בשארה, ג'בארין ומוראני, הגישו בקשה מעט מוזרה: לטענתם נשמטו בפרוטוקולים אסמכתאות משפטיות חשובות לכמה מטיעוניהם, והם מבקשים מבית המשפט "להשלים את טיעוניהם בנוסח של 'אזכורי אסמכתאות'".
מי שקצת מצוי בהתנהלות מקובלת בבתי משפט, ובמיוחד בבית המשפט העליון, מבין שמדובר בהתנהלות תמוהה מאוד. כאשר צד מבקש לתקן פרוטוקול, הוא מעביר בקשה מסודרת שבה הוא מציין מהם התיקונים שהוא מבקש, ובית המשפט מחליט אילו תיקונים הוא מאשר. כאן ביקשו העותרים מבג"ץ "צ'ק פתוח" לביצוע תיקונים בדיעבד. כדי לרכך את הבקשה הם הוסיפו משפט שאומר כי "אין בכוונתם להוסיף על טיעוניהם אשר נטענו בדיון ובעתירה". לאור האמירה הזאת, הבקשה לאפשר הגשת השלמת טיעון באורך של עשרה עמודים הייתה מעט משונה, ולמחרת התבהרה התמונה.
תחת הכותרת "הבהרה" הגישו עורכי הדין מסמך שבו נאמר באופן ברור כי "העותרים מבקשים להבהיר, כי חלק מן האסמכתאות שאליהן הם מבקשים להפנות נוגעות לסוגיות מהותיות ביותר, והן ו/או הקשרן לא אוזכרו באף כתב בית דין שהוגש לבית משפט נכבד זה, ולא עלו בעל פה במהלך הדיון".
עורך דין המעורה בהתנהלות משפטית בבית המשפט העליון ששוחחנו עמו השבוע, הגדיר את ההתנהלות הזו כ"מעשה נבלה משפטי". לדברי עורך הדין, "הגשת עשרה עמודי טיעון, גם אם הם מוצגים כ'אזכורי אסמכתאות', עלולה לשנות את כל התמונה. בעשרה עמודים אני יכול להגיש עתירה חדשה לבג"ץ. הבקשה הזו, ואחריה ההבהרה, הן פשוט מעשה שלא ייעשה. אני משוכנע שלו אני הייתי מגיש בקשה כזו באחת העתירות שייצגתי, השופטים היו זורקים אותי מיד מכל המדרגות".
במקרה הזה השופטים דווקא לא זרקו את העותרים משום מדרגות, אלא נתנו חמישה ימים להגיש את עשרת עמודי התוספת, ולמשיבים לעתירה הקצו רק שבוע לענות להם. הנדיבות של השופטים משונה במיוחד לנוכח הקמצנות שגילו בשלבים מוקדמים יותר של ההליך, כשדחו את בקשת היישוב עפרה להצטרף כמשיב לעתירה, למרות שלתוצאותיה של העתירה יהיו השלכות הרות גורל על הרוב הגדול של תושבי עפרה. לא פעם קבעו שופטי בג"ץ כי מראית פני הצדק חשובה לא פחות מן הצדק עצמו. במקרה הזה קשה לקבוע עדיין אם הצדק נפגע, אבל אין ספק שמראית פני הצדק נפגעה פגיעה אנושה.
2
פיגוע באזרחות
הפיגוע שהתרחש ביום שני השבוע בעפולה תפס את חברותיה של הנפגעת, הנערה שובה מלכה, זמן קצר לפני בחינת הבגרות באזרחות, שהתקיימה באותו יום.
למעשה, מלכה עצמה הייתה באותו יום בעפולה בדרכה לאולפנה שבה היא לומדת בבית אל, שם הייתה גם היא אמורה להיבחן. במבחן עצמו נדרשו הנבחנים לקרוא קטע אנסין שעסק בזכויות המיעוט הערבי, וכל מי שקצת עקב בשנים האחרונות אחרי השיח סביב חומר הלימודים באזרחות, יכול להבין את סערת הנפש שהחברות נקלעו אליה. תוכנית הלימודים כיום מכוונת יותר מכול להטמעת ערכים ליברליים של סובלנות ושוויון כלפי מיעוטים, ובמיוחד כלפי המיעוט הערבי. מנקודת מבטן של בנות צעירות ששעה קלה קודם לכן מחבל ערבי ניסה לרצוח את חברתן, והיה קרוב מאוד להגשמת רצונו, הטקסט הזה נראה מנותק מכל היגיון והקשר.
את הכעס תיעלו הבנות, לאחר סיום הבחינה באזרחות, לקמפיין קטן שהרימו בכוחות עצמן. כמה חברות תרמו את החוש הקריאטיבי, אחרות את העבודה עם תוכנות עיצוב, וכולן גייסו את כל קבוצות הוואטסאפ שלהן להפצת המסר. התוצר היה פשוט מאוד: בצד אחד הידיעה החדשותית על הפיגוע, ובצד השני צילום הטקסט מהבחינה, העוסק בהעדפה מתקנת ומתן זכויות לבני המגזר הערבי. "חברתנו שוכבת בבית החולים בטיפול נמרץ לאחר שנדקרה בידי מחבל ערבי שפל בצורה אכזרית כשהייתה בדרכה לבגרות באזרחות", כתבו הבנות במודעה, "אנחנו חברותיה נאלצנו, בזמן שהיא סובלת מפצעיה, לענות על אנסין לכבוד 70 למדינה, העוסק ביישום מדיניות העדפה מתקנת ומתן זכויות למגזר הערבי. הגיע הזמן להתעורר!"
ייתכן שמבחינה אנליטית טהורה, הטיעון בפלאייר הזה אינו משויף די צורכו. בסופו של דבר הדיון בבחינת הבגרות לא עסק במתן זכויות לערביי יו"ש, שמקרבם בא המחבל, אלא לערביי ישראל (ספק, אגב, אם בשעת העיצוב כבר ידעו הבנות את זהות המחבל). אבל למרות זאת המודעה מבטאת בכאב את נקודת העיוורון המרכזית בדיון הישראלי המקובל בנוגע ליחס לערביי ישראל.
העוסקים בתחום נוטים לדון בסוגיית היחס לערביי ישראל בפריזמה של יחסי רוב ומיעוט אתניים או דתיים בתוך מדינה דמוקרטית, תוך שימת דגש על אלמנטים גזעניים שתמיד קיימים במידה מסוימת במערכות יחסים כאלו. בדרך כלל משווים את מצבם של הערבים בישראל למצבן של קהילות יהודיות ומוסלמיות במדינות המערב. כל זאת תוך התעלמות מכוונת מהפיל העצום העומד במרכז החדר, פיל הסכסוך הישראלי-ערבי. כאילו הערבים בישראל, ולפחות הנהגתם הנבחרת, לא שואפים לניצחונם של אויבי המדינה, ובמידה רבה גם משתפים עימם פעולה.
כל העיסוק החינוכי והאקדמי בנושא השוויון וההעדפה המתקנת לערביי ישראל מתבסס על מצע תפיסתי שקרי. במצב כזה קשה מאוד לצפות שנערים צעירים ישתכנעו מהמסרים שתוכנית הלימודים באזרחות מנסה להעביר להם. מה שקורה בסוף הוא שהתלמידים יוצאים, בצדק מבחינתם, עם תחושה שמחברי תוכנית הלימודים פשוט מוכרים להם שקרים, וממילא ברור שאין סיכוי שישתכנעו.
3
ערפל מכאיב
כמעט 24 שעות לקח לשב"כ להוציא הודעה שניסיון הרצח בעפולה היה ככל הנראה פיגוע על רקע לאומני. המשטרה לא הוציאה הודעה שכזו אפילו אחרי 48 שעות. זאת למרות שניתוח פשוט של הנתונים, שהיו ברורים כמעט מיד אחרי הפיגוע, מוביל למסקנה הזו באופן ברור, גם אם לא ברמה שמאפשרת הרשעה. שוהה בלתי-חוקי פלשתיני מג'נין דוקר נערה בעלת חזות יהודית מובהקת, כשאין שום אינדיקציה, ולו הקלושה ביותר, לקשר מוקדם ביניהם. איזה עוד רקע לעזאזל יכול להיות לאירוע כזה? מישהו במשטרה באמת האמין אחרי שעה או שעתיים שייתכן שמדובר בעסקת סמים שהשתבשה או בניסיון חיסול עברייני שהסתיים בטעות בזיהוי?
מטבע הדברים, הערפל הזה כאב מאוד להוריה של שובה, והם ביקשו לתת לכאב הזה ביטוי ציבורי. המשטרה, לעומת זאת, ביקשה מההורים, לא ברור מתוקף איזו סמכות, שלא להתראיין לכלי התקשורת.
קשה לשפוט את התנהלות המשטרה בלי להכיר את כל ההתרחשויות שמאחורי הקלעים, אבל החלק הגלוי שלה מותיר תחושה קשה מאוד. המקרה האחרון מצטרף לשורה של מקרים שבהם השתדלה המשטרה, מטעמים הכמוסים עימה, לטשטש ככל הניתן רקע לאומני של פיגועים. זאת גם כאשר הנתונים והשכל הישר הובילו למסקנה הזו מהר מאוד. כנראה מישהו שם במשטרה מעדיף אינטרסים אחרים על פני מתן תשובות ברורות למשפחה ולציבור. חבל.
4
לא להיות שאננים
הפינוי וההרס ההזויים של בתי שכונת נתיב האבות בגוש עציון הם אולי הניצחון המפואר ביותר של קומנדו הלוחמה המשפטית של השמאל הקיצוני נגד ההתיישבות היהודית ביו"ש. אין מקום בעולם שבו הליך משפטי מהסוג שננקט במקרה הזה היה מביא להרס שכונה. זה יכול לקרות רק בישראל.
בניגוד למקרי הרס דומים בעבר, לקרקע שעליה נבנו בתי שכונת נתיב האבות אין ולא היו מעולם בעלים רשומים, לא בספרי האחוזה ולא ברישומי המיסים. הטענה שמדובר בקרקע פלשתינית פרטית, מקורה בפרשנות מסוימת לחקיקת הקרקעות העות'מנית, ובשום שלב לא הוכיח איש בעלות על הקרקע, וכנראה לעולם גם לא יוכיח. גם מבחינה טכנית, המדינה הציעה לבג"ץ כבר לפני זמן רב דרך אפשרית ולא מורכבת מדי להסדיר את מעמדם של הבתים מבלי לפגוע כלל בזכויות הבעלות הפרטית על הקרקע. הדרך שבה ביקשה המדינה לעשות זאת הייתה באמצעות טכניקה של "פירוק שיתוף" - הליך לא מאוד מורכב, שביצועו היה חוסך את כל מראות הפינוי, את הצער ואת עוגמת הנפש העצומה של התושבים. מקרה נתיב האבות מוביל כמעט בהכרח למסקנה שההחלטה להפוך לקרדום בידי השמאל היא החלטה מודעת של שופטי בית המשפט העליון.
בנקודת הזמן הנוכחית אין בקנה עוד צווי הרס משמעותיים כמו אלה של עמונה, תשעת הבתים בעפרה ונתיב האבות. המצב הזה הוא שילוב של נסיבות טכניות, שינוי באוריינטציה של תשובות המדינה לבג"ץ, וחוק ההסדרה. אולם מי שחושב שניתן לשקוט על השמרים טועה טעות חמורה. המצב המשפטי בנושא רעוע מאוד, ופסיקה של בג"ץ שתבטל את חוק ההסדרה עשויה להשיב את המצב בשטח שנים לאחור. נכון שגל הרס חדש לא יתרגש עלינו מיד, אבל איש לא יכול לערוב לכך שלא נמצא את עצמנו תוך שנתיים-שלוש בדיוק בתוך אותה סיטואציה הזויה.
*** הפינה הכלכלית ***
שניים זה יותר משלושה
את המציאות בשוק הטלוויזיה המסחרית בחודשים האחרונים היה אפשר לדמות ל"ימי פומפיי האחרונים". התחושה שקיבל הצופה במרקע הייתה של אחת התקופות העשירות ביותר והמהנות ביותר מבחינת מגוון ותכנים, אך בחדרי חדרים שוק הטלוויזיה המסחרית דימם כולו למוות. הפיכתן של זכייניות ערוץ 2 המיתולוגיות 'קשת' ו'רשת' לשני ערוצים מסחריים עצמאיים המשדרים בשני אפיקים נפרדים בממיר, הגדילה מאוד את המגוון הטלוויזיוני שקיבלו הצופים, אך הייתה בגדר מכת מוות כלכלית לשתיהן. 'קשת', שתמיד הייתה החזקה מבין השתיים, עוד דיממה את המזומנים בקצב נשלט יחסית. ב'רשת' קצב ההפסדים כבר איים על עצם האפשרות של קיומה בטווח זמן לא ארוך.
האח הצעיר, ערוץ 10, גם הוא לא יצא נקי מהמהלך, למרות שלא היה חלק ממנו. השילוב בין התגברות המאבק על לב הצופים ובין המשך המגמה האיטית של ירידת הסך הכולל של הצופים בשידורי טלוויזיה, הרע גם את מצבו. לשני אלו צריך כמובן לצרף את ההדחה הכואבת מאפיק 10 בשלט והמעבר לאפיק 14 הבלתי אטרקטיבי בעליל. התוצאה היא ששניים מתוך שלושת ערוצי הטלוויזיה המסחרית בישראל מצאו עצמם על עברי פי פחת, והפתרון המתבקש היה ברור מזה זמן רב לכל העוסקים בתחום. לכן, כאשר ביום רביעי בבוקר פורסמה ההודעה על חתימת מזכר הבנות למיזוג בין 'רשת' לערוץ 10, איש בשוק הטלוויזיה בישראל לא הוכה בתדהמה. מזמן לא הייתה כאן חדשה צפויה כל כך.
המכשול המרכזי בפני ביצוע העסקה נעוץ כמובן ברגולטורים, במקרה זה בעיקר בממונה על ההגבלים העסקיים. הרגולטורים יצטרכו לאשר את המיזוג, למרות שלכאורה, בנקודת הזמן הנוכחית, ישנה פגיעה לא מבוטלת בתחרות. המתמטיקה פשוטה: שני ערוצי ברודקאסט הם פחות תחרות משלושה ערוצי ברודקאסט.
אולם בחינה מעט יותר מעמיקה של המצב עשויה לצייר תמונה מורכבת יותר. המצב הנוכחי, שבו 'רשת' וערוץ 10 מפסידות כסף במהירות, לא יימשך לאורך זמן. שני הערוצים הללו יצטרכו להדק חגורות מהר מאוד, וזאת בהנחה האופטימית שמצבם לא יביא אותם לקריסה מוחלטת. כלל לא בטוח ששני ערוצים מהודקי חגורה באופן קיצוני ייצרו תחרות משמעותית יותר לערוץ המוביל של 'קשת' מאשר ערוץ אחד שמצבו הכלכלי יאפשר לו "לתת פייט", אם לא בכל משבצות השידור אז לפחות בחלקן. לכן לא נכון יהיה להניח מראש שהרגולטור צפוי להכשיל את העסקה.
לתגובות: [email protected]