הכספים נעלמו. אילוסטרציה
הכספים נעלמו. אילוסטרציהצילום: ISTOCK

לאן הולך כספם של קשישים דיירי דיור מוגן? מדובר במאות מיליוני שקלים שמופקדים על ידי הקשישים עם כניסתם לדיור המוגן לבעלי הדיור ומאותו רגע הם אינם מקבלים דין וחשבון על הכסף הזה ואין כל ערבויות לביטחונות לקיומו של הכסף למקרה שבו בית הדיור המוגן יקרוס כלכלית.

את המציאות הזו הצליחה עמותת דיירי הדיור המוגן לשנות בתום כשש שנים של דיונים בוועדת העבודה והרווחה של הכנסת. ביומן ערוץ 7 שוחחנו עם אברהם בר דוד העומד בראש העמותה, וממנו שמענו על משמעויות התיקון לחוק שהושג וגם תשובה לשאלה מדוע נמשכו הדיונים זמן רב כל כך.

"המשמעות היא שבבית שחלילה קורס יש לדיירים ביטחון שהם יוכלו לקבל את הכסף שנותר בידי בעל הבית, אותו כסף שהם הניחו כפיקדון, מדובר בכסף שנשחק עם הזמן. לא ניתן יהיה למכור את בית הדיור המוגן בלי לפצות את הדיירים. תהיה ההתייחסות לדיירים היא כאל הנושה הראשון שיש לפצות אותו".

בנוסף, מסביר בר דוד: "אם בית דיור מוגן קורס, עד מציאת הקונה המתאים חולפות כשנתיים ובתקופה הזו בית המשפט ממנה מפעיל לבית. המפעיל עלול לטעון שהוא צריך לקצץ בחלק מהתנאים שניתנים לדיירים כמו חוגים, חדר כושר, בריכה וכו'. כדי למנוע זאת חייבנו בתיקון לחוק שכל אחד מבעלי הבתים חייב לשים בקרן סכום כסף שיוכל להבטיח שהבית הכי גדול שקיים בסטנדרט הישראלי, אם הוא יקרוס הכסף הזה ימלא את המחסור אם חלילה הוא נוצר. הקרן הזו בידי האפוטרופוס הכללי ולא בידי בעלי הבתים".

"סעיף נוסף מתייחס לכך שסטטיסטית נכנסים למחלקה סיעודית כשני אחוז הדיירים בכל שנה. אנחנו מבטיחים שבקרן הזו יהיה סכום כסף שמטרתו מימון השירות הסיעודי עבור מי שיצטרך זאת בשנתיים הללו של הפעלת הבית על ידי מפרק".

כשנשאל אם המגבלות לא עלולות לגרום לכך שמשקיעים ידירו רגליהם מעסקאות לרכישת והקמת בתים לדיור מוגר, משיב בר דוד ומעריך שהמצב הפוך. "אנחנו לא רוצים שבעלי הבתים לא ירוויחו, אלא לתת ביטחון לדיירי הדיור המוגן בחלק האחרון של חייהם. אלו אנשים שלא רוצים לחיות על חשבון ילדיהם או הממשלה ומוכרים את בתיהם כדי לשים פיקדון של 2-4 מיליון שקלים, ואם בית כזה פושט רגל המיליון הפך לחצי מיליון בגלל קיצוץ של אחוזים במשך עשר שנים, ובינתיים הבית עולה פי שניים. לכן, לבעלי הבתים שבנו בתחילת הדרך לא הייתה מגבלה. הם היו מקבלים הלוואה מהבנק של מיליארדי שקלים ללא בטוחות ואם הוא פושט את הרגל או שהוא נעלם הקשיש נותר ערום ועריה".

על התמשכות הדיונים סביב הסוגיה מספר בר דוד: "בחוק שיצא לפני שש שנים היה כתוב שבעלי הבתים חייבים לתת בטוחה לפיקדונות, אבל מאחר ולא הייתה שום מגבלה על בעלי הבתים לא הייתה להם סיבה לתת הצעה. בשנתיים האחרונות שאני בתפקיד הבנתי שזה לא יעבוד וכתבתי הצעה. היה דיון של שנתיים עם עליות ומורדות. אף אחד מהם לא הסכים, ובסוף הם הבינו שאין ברירה וצריך להסכים למשהו סביר. התפשרנו והגענו לנקודה הזו. הבעיה היא שהמחלקות המשפטיות של המשרדים השונים, ממשרד ראש הממשלה, האוצר והרווחה, דנו ביניהם במשך שנה שלמה כדי להגיע לניסוח בקריאה שניה ושלישית במשך שנה שלמה. כשדוחים לכל מי שיש השפעה ורוצה לדחות הוא יכול לדחות. הבהרנו להם שהדבר יהיה על מצפונם והצלחנו לקשור לזה 22 חברי כנסת. חברת הכנסת נורית קורן לקחה את זה כמשימה על עצמה ובוועדת הרווחה היא הביאה להשלמה ולניסוח סופי לקריאה שניה ושלישית".