"השיטה המוצעת מאיימת להפוך את היועץ המשפטי במשרד הממשלתי משומר סף, שתפקידו כלפי הציבור הוא לשרת את המשרד אך גם לשמור כי השר וכל עובדי המשרד לא יפעלו בניגוד לחוק, ליועץ אישי של השר. שיטה זאת מאיימת על שלטון החוק, על המינהל התקין ועל טוהר המידות במשרדי הממשלה".
גילוי הדעת החריף הזה שהופץ השבוע בחתימתו של השופט בדימוס סלים ג'ובראן, הוא עדות לחשש של בכירים במערכת המשפט מאחד המהלכים החשובים שמקדמת בימים אלו שרת המשפטים איילת שקד.
החוק שהציעה שקד אמור לשנות את האופן שבו ממונים היועצים המשפטיים של משרדי הממשלה. במקום שיטת המכרז הנהוגה כיום, שבה לשר ולמנכ"ל יש השפעה קטנה מאוד, ימונו היועצים המשפטיים על ידי ועדת איתור שבה לשר ולמנכ"ל יש השפעה משמעותית. המטרה כמובן היא לשנות, ולו במעט, את גישת העבודה של היועצים המשפטיים, כך שיראו את מרכז תפקידם במתן ייעוץ משפטי כפשוטו לשר וסיוע בביצוע מדיניותו.
חשוב לציין שההצעה המקודמת על ידי שרת המשפטים היא מתונה יחסית. הצעה רדיקלית יותר הונחה על שולחן הכנסת על ידי ח"כ אמיר אוחנה, שהסתייע לצורך גיבושה בתנועה למשילות ודמוקרטיה. על פי הצעת אוחנה, היועץ המשפטי של המשרד ימונה כמשרת אמון של השר, בדומה למנכ"ל המשרד, כך שנאמנותו הבסיסית תהיה בראש ובראשונה לשר. אישור ההצעה הזאת יכול היה לחולל שינוי עמוק מאוד בתחום הייעוץ המשפטי במשרדי הממשלה, אך למרבה הצער קידומה לא עומד בשלב זה על הפרק.
אולם גם ההצעה המתונה שמובילה שרת המשפטים עומדת בימים אלו במרכזה של סערה במערכת המשפט. היועץ המשפטי לממשלה, שעד היום היועצים במשרדי הממשלה תפקדו בפועל כזרועו הארוכה, מתנגד נחרצות לרעיון. מנדלבליט כל כך לא אוהב את ההצעה, שהוא שוקל להתייצב אישית בשבוע הבא בוועדת החוקה בניסיון נואש אחרון לעצור את המהלך.
לטענתו, ההצעה תחסל למעשה את יכולתם של היועמ"שים במשרדים השונים לתפקד כ"שומרי סף" ולהציג עמדה לעומתית לשר הממונה על המשרד. כרגיל במקרים אלו, מצטרפים להתנגדות גם הלורדים שומרי החותם של מערכת המשפט, שופטי בית המשפט העליון בדימוס, כמו למשל גילוי הדעת שעליו חתם השופט בדימוס ג'ובראן.
עו"ד שמחה רוטמן, היועץ המשפטי של התנועה למשילות ודמוקרטיה, מברך על קידום הנושא, אך מצר על כך שבסופו של דבר מקודמת הצעת הביניים של שרת המשפטים. בשיחה עם 'בשבע' מסביר רוטמן: "המצב הנוכחי שבו יועצים משפטיים למשרדים ממונים לתקופת כהונה אחת של שבע שנים במכרז, כשאין לנבחרי הציבור כל השפעה על זהותם, מחזק את התפיסה השגויה שהתפתחה בשירות המשפטי, לפיה אין יחס של מחויבות בין היועץ המשפטי ובין הלקוח - שהוא הממשלה והשר הממונה. הצעת החוק הממשלתית המבקשת למנות אותם באמצעות ועדת איתור היא שיפור מסוים למצב הקיים, שכן שר שבתקופת כהונתו התפנתה המשרה יוכל להשפיע על זהות עורך הדין שעמו יצטרך לעבוד ולקדם את מדיניותו".
אולם לדבריו, "רק ההצעה של חבר הכנסת אמיר אוחנה, שהתנועה למשילות ודמוקרטיה סייעה בניסוחה, תבטיח את המחויבות וההתגייסות של השירות המשפטי לקידום מדיניותם של השרים הנבחרים. היא גם ההצעה הטובה ביותר מבחינת זכויות העובדים, שכן היא תבטיח שיועץ משפטי שייבחר מתוך השירות המשפטי יוכל לחזור לאחר תקופת הכהונה לתפקידו, ולא יישאר בלי מענה לאחר סיום תקופת הכהונה, כפי שקורה כיום".
לא קונסיליירי
המחלוקת בשאלה מי צריך למנות את היועץ המשפטי ומה דרך המינוי הטובה ביותר על מנת לסייע לו למלא את תפקידו, היא לא טכנית בלבד. המחלוקת החריפה בנושא מבטאת מחלוקת גדולה הרבה יותר בשאלה מהו תפקידו של משפטן בשירות הציבורי במדינת ישראל.
היטיב לבטא זאת גיל ברינגר, יועץ משפטי בכיר של שרת המשפטים, שהשתתף לאחרונה ביום עיון של המכון להשתלמות פרקליטים ויועצים משפטיים. בפני קבוצה גדולה למדי של משפטנים הרצה ברינגר על "דמותו של המשפטן הציבורי", וכבר בתחילת הדברים העז לכפור בעיקר ולטעון שהמשפטנים בשירות המדינה הם עורכי דין ככל עורך דין. "היחסים שבין הייעוץ המשפטי לממשלה והממשלה, לא תאמינו, הם מקרה פרטי של יחסי עורך דין-לקוח. זה נשמע מדהים, זה נשמע לא הגיוני, אבל הייעוץ המשפטי לממשלה הוא עורך הדין, והממשלה היא הלקוח. הממשלה היא הלקוח על כל זכויותיו של הלקוח, הייעוץ המשפטי לממשלה הוא עורך הדין על כל חובותיו של עורך דין. אין שום הבדל בין המקרה הרגיל למקרה הזה, כמובן מלבד כאשר אנחנו מדברים על הדין הפלילי. בכל שאר הדברים זו הנוסחה".
ברינגר לא הסתפק בהצגת הדרך האידיאלית שבה הוא רואה את הדברים, ואת רוב נאומו הקדיש למתקפה על הדרך שבה מתנהלת המערכת היום. לעזרתו של ברינגר באו בכירות המערכת בהווה ובעבר, המשנה ליועמ"ש דינה זילבר ומנהלת מחלקת הבג"צים לשעבר אסנת מנדל, שבציטוטים מדבריהן בעבר עשה שימוש. כך למשל, במאמר שפרסמה זילבר לפני כמה חודשים בכתב העת 'מעשי משפט' היא מספרת על זיכרונות משנותיה הארוכות במחלקת הבג"צים בפרקליטות. "אנחנו משרתי ציבור, לא 'קונסיליירי' של השלטון. שליחות ציבורית ועשייה מתוך תפיסת נאמנות לציבור בכללו, ולא שיקוף אינטרס נקודתי גרידא של שר, מנכ"ל וכו'", כתבה זילבר.
בתגובה לציטוט הזה ציין ברינגר כי בדק במילון, ואכן כפי שזכר, "קונסיליירי" הוא כינוי ליועץ משפטי של ארגון פשע. לטענתו של ברינגר, זילבר מציגה שתי אופציות קצה, בלי להתייחס לעיקר התפקיד של היועץ המשפטי: "חסר פה המקטע השולי של 98 אחוז מהמקרים, של מדיניות. זאת אומרת לא קונסיליירי של ארגון פשע שקוראים לו הממשלה, ולא איזושהי גחמה נקודתית, שיקוף של אינטרס נקודתי של שר או מנכ"ל, אלא אשכרה מדיניות.
''הציבור הלך לקלפי ביום הבחירות, הצביע, יש לנו נבחרי ציבור, יש להם מדיניות, ועכשיו השירות הציבורי בכל מה שקשור למשפטנים הציבוריים שלו, עוזר לקדם את אותה מדיניות של נבחרי הציבור. כשהדיכוטומיות היא כל כך ברורה, כפי שמציגה אותה זילבר, האמת שגם אני הייתי בוחר בציבור. אני לא רוצה להיות קונסיליירי, אני לא חושב שיש מישהו שהיה רוצה להיות קונסיליירי. כשזו הברירה אני עם דינה, אני פשוט חושב שהיא מפספסת פה את העיקר".
ברינגר ייחד מתקפה נפרדת לתפיסה לפיה היועצים המשפטיים הם אלו האמונים על הגנת האינטרס של הציבור מול הפוליטיקאים. ברינגר ציטט ממאמר של אסנת מנדל, שבו נכתב כי בעידן הנוכחי הפרקליט הציבורי לא יכול לעסוק במשפט במובנו הצר ועליו, בין היתר, "לאתר את האינטרס הציבורי".
בתגובה לקביעה זו ציין ברינגר: "אין לי מושג איך הוא (הפרקליט הציבורי, ש"פ) עושה את זה. אני לא חושב שמשהו בהכשרה שלו מאפשר את זה. גם אני למדתי משפטים פה ושם, אף אחד לא הכשיר אותי לזהות את האינטרס הציבורי, אבל כנראה שבמשרד המשפטים ובמקומות אחרים יודעים לאתר את האינטרס הציבורי באופן כזה שנבחרי הציבור לא יודעים ולא מסוגלים. מכיוון שיש אינטרסים סותרים, הפרקליט הוא זה שיישב בחדר ויאתר את 'האינטרס הציבורי הכללי'. בשם אותו אינטרס כללי שרק הפרקליטים יודעים לזהות אותו, חס וחלילה לא הממשלה, הוא מקדם את תשובת המדינה".
ברינגר הוסיף וציטט את מנדל, שמטילה על הפרקליטים "לא רק את איתור האינטרסים הציבוריים אלא גם את מלאכת הגדרתם".
לדבריו, "כשאנחנו מטילים על הפרקליט את המלאכה הזאת שאין לו שום אפשרות, יכולת או סיבה לעשות, וזה לאתר את האינטרס הציבורי, אנחנו מאפשרים לו לדלג מעל העניין הזה שנקרא נבחר ציבור. יש את הפרקליט, יש את הציבור, ואם אנחנו נאמנים לציבור כי כמובן אנחנו לא קונסיליירי ואנחנו לא באנו בבוקר כדי למלא גחמות של מאן דהוא, שר או מנכ"ל, אז אנחנו מדלגים מעל הנבחר אל הציבור. זה כשאנחנו מאתרים את האינטרס הציבורי. כשאנחנו מגדירים את האינטרס הציבורי, הטיל הבליסטי מתקדם עוד קצת, מעל נבחרי הציבור, ממשיך מעל הציבור, אל המטרה. זאת אומרת שבשם טובת הציבור ואותו אינטרס ציבורי כללי הוא מדלג מעל הציבור".