מצליחה להביא את הטוב מכל המגזרים. סיון רהב-מאיר
מצליחה להביא את הטוב מכל המגזרים. סיון רהב-מאירצילום: אייל בן יעיש

כשבראש השנה סקר של 'ליידי גלובס' העלה שסיון רהב-מאיר היא אשת הטלוויזיה האהובה והמשפיעה ביותר, היו מי שהעירו שזו לא חוכמה.

העובדה שמול רהב-מאיר נסקרו עשר עיתונאיות חילוניות שמשויכות לשמאל, גרמה לכך שפשוט כל קולות הימין והדתיים הגיעו רק אליה, בעוד השמאל החילוני התפזר על השאר.

אלא שתוצאות הסקר הנוכחי של 'בשבע', מגלות שכנראה יש כאן משהו עמוק יותר. שיש בסיון חן שגורם לכך שגם בתוך הציבור הדתי, בתחרות הקשה מול כוכבים כמו עמית סגל, קלמן ליבסקינד ועוד, הציבור מרגיש שהיא משקפת את דעתו בצורה הטובה ביותר, ובפער לא קטן.

שאלת סוד הקסם שלה מהדהדת עוד יותר לאור העובדה שבשנתיים האחרונות רהב-מאיר שינתה כיוון בכל מה שקשור בעיסוק במה שנחשב להארד קור של האקטואליה. חברת החדשות היא עדיין מקום עבודה מרכזי בחייה, עם הגשה מתחלפת של "שש עם" וחדשות הלילה, אבל כמעט לא תראו אותה במהדורה המרכזית, בטח שלא באייטמים הפותחים של המהדורה, אלה שאליהם כל הכתבים מכוונים.

במקום זה נולדו השיעורים בימי רביעי בהיכל שלמה בירושלים, שאליהם מגיעים מדי שבוע מאות אנשים ועשרות אלפים נוספים צופים בהם באינטרנט. השיעור הפך אותה למרצה מבוקשת בארץ ובחו"ל (בשנה האחרונה הרצתה בניו-יורק, בפילדלפיה, בוושינגטון, בלוס אנג'לס ובבואנוס איירס) והפורמט הזה שמשלב תורה ואקטואליה הוזמן לאחרונה גם לפורום מטכ"ל וגם, להבדיל, לכלא איילון. לאחרונה החלה בהרצאות משותפות על הורות ומשפחה עם חמותה, מנחת ההורים זיוה מאיר, וההרצאות על תקשורת מתקיימות פעמים רבות ביחד עם בעלה, העיתונאי ידידיה מאיר. בחברת החדשות היא החלה להגיש פינות על פרשת השבוע, שהפכו ויראליות, ולחפש לתוכניות השונות אייטמים מסוג אחר. עיסוק מרכזי נוסף שלה הוא "החלק היומי", קטעים קצרים שמגיעים באמצעות רשימות תפוצה בווטסאפ ובפלטפורמות אחרות למאות אלפי אנשים מדי בוקר, כולל תרגום לחמש שפות זרות על ידי מתנדבים ברחבי העולם. רהב-מאיר עצמה סיכמה בעבר את המעבר הזה במשפט אחד: במקום לעסוק בשרה נתניהו, היא עברה לעסוק בשרה אמנו.

לדבר על החיים עצמם

"זה מרגש ומשמח לשמוע על תוצאות הסקר שלכם, וזה כמובן מאוד מחייב ומאתגר", אמרה השבוע העיתונאית בת ה‑36, אם לחמישה, בתגובה לתוצאות. "אני מודה לציבור על הבחירה הזאת, בעיקר כי לפני כשנתיים חשבתי שאני לוקחת צעד אחורה, או הצידה. חשבתי שכולם נורא מתעניינים באקטואליה השוטפת, אבל אחרי שנים של התרוצצות ככתבת במסדרונות הכנסת ובית המשפט העליון – אישית הרגשתי שזה פחות מתאים לי, וניסיתי להתחיל לדבר על מה שהכי מעניין אותי. להפתעתי התברר שאני לא לבד, ועוד רבים מצפים לקבל מהתקשורת משהו אחר. זה שולח אותי לעשות שיעורי בית.

"כל מה שחשבתי שנים על תקשורת, יהדות ורייטינג מתברר כלא נכון. מתברר שיהדות והיסטוריה ומורשת זה כן רייטינג. מתברר שיש צימאון למשהו אחר, אני עוד לא יודעת לגמרי לומר מה, אבל אני מנסה. אולי נמאס לנו שמסקרים את התורה שלנו רק כבעיה ואף פעם לא כפתרון. ובנוסף לכך, אולי אנחנו רוצים לדבר יותר על החיים עצמם. הרי במשך שנים הייתי רעיה ואמא, אבל זה בעצם לא בא לידי ביטוי בעבודה שלי. היום אני חושבת שזה חייב לבוא לידי ביטוי. בואו נדבר יותר על הורות, אימהות, זוגיות, קריירה, ואיך כל זה הולך ביחד. ובכלל, בואו נדבר על כישלונות – נראה לי שבמציאות המצליחנית והנוצצת הכי חשוב זה להציף היום דילמות, קונפליקטים, מצבים שבהם לא הצלחנו". אולי לא סתם הדמות שלה ב'ארץ נהדרת' עוסקת רבות ביחסיה עם בייביסיטריות ("בכל בוקר אני אומרת 'מודה אני' לבייביסיטר", אמרה שם השחקנית שני כהן שגילמה אותה. בחיים האמיתיים, היא מספרת, הרבה מהתודה מגיעה גם להורים שלה, על העזרה והתמיכה בבית).

עברתי יחד איתה על דף הפייסבוק שלה כדי להבין למה היא מתכוונת. הנה כמה דוגמאות לדברים שהגיעו למאות אלפי אנשים רק שם בימים האחרונים: נאום מעניין שנשא פרופ' אהוד גרוסמן, ראש בית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב, בטקס הסיום של הפקולטה ("גם זה חדשות מבחינתי, זה חלק מתפקידי להביא לציבור את דבריו", היא מסבירה); חנוכת בית כנסת בקיבוץ כרם שלום ("כל התקשורת בכיכר רבין, אבל במקביל בכרם שלום הכריז מזכ"ל התנועה הקיבוצית שהוא רוצה שם מניין קבוע בבית הכנסת החדש. זה לא סיפור?"); ריאיון על "שבת אנטבה" שמארגנים החטופים מדי שנה כאזכרה ליוני נתניהו ("לא ידעתי על המסורת המרתקת הזאת עד השנה, ידעת שגלעד שליט הגיע לקידוש הזה?"); ההספד שנשא אחיו של רונן לוברסקי ז"ל מדובדבן ("הוא דיבר בשתיים בלילה בהר הרצל והבאתי תמליל של הדברים בלבד. לפעמים תפקידנו רק לתת לאנשים לדבר, רק לתווך לציבור את האירוע, בלי לפרשן ולחנך אותם כל הזמן"); הנאום שנשא מנהיג אוסטריה סבסטיאן קורץ בביקורו בישראל, שבו לקח אחריות על השואה ("לא מצאתי את הנאום המדהים הזה בשום מקום ברשת, אז תרגמתי אותו. שמחתי שגם התקשורת הזרה ציטטה אחר כך"); קטע אישי שלה לרגל יום הזיכרון של הרבי מלובביץ' ("מבחינתי תאריכים כאלה הם ממש כותרת שנמצאת על סדר היום, כמו שהתקשורת יודעת לחפש אייטמים ליום האישה ולקבוע לנו סדר יום. עכשיו למשל אני ממש מחפשת חומר ליום ההילולה של האור החיים הקדוש. זה השבוע. יש מישהו שבאופן קבוע מעביר לי פירושים שלו"); ריאיון ראשון עם אביטל שרנסקי ("זו זכות לעשות כתבה שתהיה לה משמעות גם בעוד כמה שנים ולא תישכח מחר") וכמובן מכתבי הרווקים והרווקות שהפכו לפינה קבועה בשיעור והרבה פינות דעה אישיות מתוך שידורי החדשות נגד האקטיביזם השיפוטי ועוד.

כל זה נחשב לעיתונות?

סיון לא מתנצלת: "סליחה? העולם התהפך חמש פעמים, הכול משתנה, ורק התקשורת מפטירה כדאשתקד? אנחנו הרי מקבלים בדרך כלל העתק-הדבק מתמשך. אנחנו יודעים שגם בעוד שבוע אלה יהיו הכותרות: פרטים חדשים שיודלפו על שרה נתניהו, בטח יקראו לזה 'פרשת הנעצים בעציצים'. אין לנו סבלנות לחכות להכרעה משפטית מסודרת, צריך כל הזמן שבבים של מידע. אחר כך תהיה בטח כותרת גנרית כלשהי על משהו רע שאיזשהו דתי יעשה ויעורר סערה. זה יכול להיות מתנחל או כל דוס מעצבן, לאחרונה זה בעיקר רבנים במכינות קדם צבאיות, אבל דורות אחרי דורות של עיתונאים מספקים את הסחורה הזאת ואף אחד לא אומר די כבר. אחר כך יעסקו בעוד איזה סרטון של הישראלי המכוער שכולם יזדעזעו ממנו, בלי לדבר על כמה התרבות והריאליטי שמסביב דוחפים אותנו לכיוון המכוער הזה ויוצרים את האלימות והצעקנות הזאת. כל זה, כל מה שמאכילים אותנו על אוטומט, זה כן עיתונות?

"ברור שיש גם עיתונאים מעולים ויש אנשי מקצוע הגונים וטובים, אבל בואו נדבר בכנות: הסקר האחרון של המכון הישראלי לדמוקרטיה מראה שרק ל‑28 אחוזים מהציבור יש אמון בתקשורת. אני מציגה את הסקר הזה כמעט בכל הרצאה שלי ושואלת את הקהל למה, כדי לאסוף תשובות ותחושות. אנחנו חייבים להיות קשובים יותר לביקורת ולשמוע למה רוב ככל המדינה לא מאמינה לנו. אגב", היא מגלה, "מי שאחראי לכל הגישה הזאת הוא יהודי מאוד יקר ששמו ידידיה מאיר. בעלי ניסה להוציא אותי שנים מהסיקור האקטואלי השוטף. הוא העורך הראשי של כל מה שאני מפרסמת, ובעיקר של מה שאני לא מפרסמת. אנחנו עובדים ביחד כמעט על הכול".

כשהסבירה בעבר בריאיון את המהלך, אמרה: "הרי 3,000 שנה היינו שם נרדף לחוכמה, לתבונה, לאוריינות. מה קרה? לאן נעלמו מהשיח שלנו רש"י, הרמב"ם, הרמב"ן, הבעל שם טוב, הגאון מווילנה, הרב קוק? איפה נחמה ליבוביץ', מה יש לה להגיד על מה שמתרחש כאן? ולמה היהדות נתפסת כמשהו נורא פרימיטיבי, באווירה של אסתי וראובן מ'כמעט שבת שלום'? למה את המיקרופון מקבלים כמעט תמיד רק הקיצוניים? תמיד שואלים אותי למה התקשורת כל כך שמאלנית, אבל בעיניי השאלה היא: למה התקשורת כל כך מטומטמת? המגזר הדתי נאבק בכל משפט שאמנון אברמוביץ' אומר, בלי להיאבק בזירה המרכזית – התרבות, הבידור, הפרסומות, הריאליטי. מגיע לנו יותר. לא יכול להיות שחזרנו לפה מכל הגלויות כדי לטבוע באוקיינוסים של הבל ושל זבל. בעיניי זו ה‑משימה. לא להשתלב בתקשורת כדי לקבל את כל כלליה הקיימים, אלא לשנות. הכיף הכי גדול הוא שניגשים אליי ברחוב, ואם פעם אמרו רק 'יו, הנה זאת מהטלוויזיה', היום אומרים לי 'יו, מה שציטטת מהנתיבות שלום ממש דיבר אליי'. מה שמצחיק זה שאני בדרך כלל לא זוכרת את הרעיון המרומם שציטטתי...".

לא מחפשת ליצור קטטה

אסף פאסי, מנהל חברת 'פאסי-קראוס דיגיטל', עבד עם סיון בכמה פרויקטים ועוקב מקרוב אחרי פעילותה התקשורתית. הוא מנסה להסביר את סוד ההצלחה: "בהרצאות שלה על תקשורת סיון אומרת שמהדורת החדשות תמיד נפתחת במילים 'ערב טוב', ואז במשך שעה מנסים לשכנע אותנו עד כמה הערב הזה לא טוב. היא עצמה עובדת אחרת לגמרי. אנחנו אנשים טובים מיסודנו, ולראות את הטוב ממלא לנו את הלב. היא מעלה המון דברים ערכיים, חיוביים ומעניינים שמתרחשים פה. מעבר לזה היא עוסקת בדילמות ערכיות שנוגעות בכל אחד מאיתנו, למשל בנושא של הסלולרי, כל עניין החדשנות והאחריות שלנו, עם המון מחקרים חדשים בתחום. גם המתח בין זוגיות, הורות וקריירה, גם היחסים בין המגזרים. היא מדבררת להמונים את הדברים שהם מרגישים בעצמם, והופכת למעין פה בשבילם".

רהב-מאיר עצמה לא מסכימה לטענה שהיא רק "עיתונאית חיובית" שלא מרגיזה ונמצאת בקונצנזוס: "קונצנזוס? הלוואי שהערכים שלי היו בקונצנזוס. הלוואי שהם היו המיינסטרים התקשורתי. בשנה האחרונה אני לא מפסיקה לצאת נגד קמפיין ההדתה הקיצוני בתקשורת. זה לא פייסני ולא חיובי, זה לצאת נגד הקו השולט בתקשורת כרגע. כשאני מדברת על שמירת שבת, זה הקונצנזוס? הרי 24/7 משדרים לנו בכל הערוצים דברים הפוכים. בעיניי, עצם האמירה 'משה קיבל תורה מסיני' היא אמירה אלטרנטיבית ומהפכנית במציאות התקשורתית היום. הלוואי שזו הייתה דעה רווחת באולפנים".

ה"התנחמדות" היחידה שבה היא מוכנה להודות קשורה למישור אחר: "מה שכן, אני מודה באשמה, אני משתדלת לכבד את המרואיינים שלי. אני לא חושבת ששמאלני זו קללה. אני לא רוצה רק להיכנס במי שחושב אחרת כדי ליצור איזו קטטה מדוברת. אבל זה לא הופך אותך לאדם שלא אומר כלום. להפך, אפשר להגיד את הדעות שלך בביטחון ובנועם, בלי להרגיז, אבל עם תוכן ומסר. המטרה בחיים היא לא 'אני מרגיז, משמע אני קיים'. באמת סליחה שאני נותנת למרואיין לסיים משפט ולהשלים טיעון".

פאסי מסביר שגם ברמה הטכנית סיון יודעת לעבוד נכון עם הרשת החברתית. "יש לה צוות מתנדבים שיודע את העבודה. עולים הרבה מאוד קטעי וידיאו מתוכניות שהיא נמצאת בהן, מאירועים שהיא משדרת בלייב. וידיאו כיום זה המלך של הרשת החברתית שזוכה להכי הרבה חשיפה".

העורכים בחברת החדשות כבר יודעים שאחרי השידור סיון תצא אליהם עם בקשות לחתוך בעבורה קטעים ששודרו ב'שש עם' או בחדשות הלילה. קטעי הווידיאו הערוכים יופצו בכל פלטפורמה אפשרית ויתחילו לחרוך את הרשת. לחלקם יתווספו כתוביות באנגלית, בספרדית, ברוסית או בצרפתית, והם יגיעו לציבורים שכלל לא צופים בערוצים 12 ו‑13. כל זה כמובן לא מזיק גם לחברת החדשות, שיודעת כנראה שיש לה פרזנטורית טובה להפצת החומרים.

"זה לא רק עצם העלאת החומרים", ממשיך פאסי, "היא נותנת המון כבוד לאנשים שצופים בה. מגיבה בלי סוף לדברים שהם שולחים לה, מזכירה אותם, מדברת עם הקהל שלה, מצטטת כל הזמן מיילים ופניות ושאלות. עצם זה שהיא מדברת עם הקהל שלה, האמיתי והווירטואלי, זה מאוד מאוד משמעותי לאנשים".

"לדעתי, בניגוד לזמר או שחקן, איש תקשורת היום לא יכול להיות בדיסטנס עם הציבור", הסבירה בעבר סיון. "אנחנו שליחי ציבור. אנשים הם לא רק מקורות במובן הישן של המילה, שנותנים טיפים על איזו שערורייה. זה עדיין קיים, ותמיד יהיה כנראה מקום לעיתונאים שחושפים שחיתויות, אבל כאמור, צריך לשנות לגמרי את היחס בין הציבור לאנשי התקשורת. בכלל, כל אדם הופך היום לאיש תקשורת בפני עצמו. אנחנו כבר לא באיזה מעמד מורם מעם".

השימוש שלה בטכנולוגיה נעשה פעמים רבות כדי לאזן את השימוש בטכנולוגיה, כדי לפתוח ספר. היא מקפידה להגיד שכל הפצת היהדות הזאת היא "שטחית", כהגדרתה. "אני לא צריכה שאחרים יגידו לי שזה שטחי. אני יודעת. אלה רק טעימות. אני לא מומחית ולא רבנית. התקווה שלי היא שהתכנים שלי יעוררו אנשים ללמוד ולהעמיק יותר, בצורה רצינית יותר. אני עוסקת ממש רק ברמה הראשונית, ואגב שמחה לכל תיקון. הקטעים הכי חזקים בשיעור הם ממאזינים ששולחים תיקונים והערות על מה שנאמר. בשמחה".

"אפשר לראות שסיון פתוחה לשמוע ביקורת", מסביר פאסי, "ולעומת זאת כשיורדים עליה בתקשורת היא עושה את מה שרבים ברשתות למדו מנפתלי בנט, ומעלה את זה בעצמה בפיד שלה. כשירדו עליה ב'הארץ' היא הביאה את זה לקוראים שלה, כש'ארץ נהדרת' עשו עליה מערכון היא שמה את זה אצלה בפיד. הציבור אוהב את זה כי זה מראה שאתה לא עף על עצמך, שאתה מוכן להראות את קלונך ואפילו לפעמים לרדת על עצמך. זו הדרך הנכונה להתמודד עם הביקורת, להשתמש בה ולמנף אותה".

לא חלק מהברנז'ה

בניגוד לקשר ההדוק עם הציבור הרחב, אפשר לומר שסיון לא ממש מעורה בברנז'ה התקשורתית, גם לא זו של העיתונאים הדתיים. יש לה ידידים וחברים, היא בקשר עם הרבה אנשים אבל היא לא חלק מהברנז'ה. היא דווקא כן מרבה לצטט יחד עם בעלה פובליציסטים מהמגזר בשלל הבמות התקשורתיות. "לפעמים אני אומרת לידידיה שבלי הטקסטים של מוטי קרפל, עמנואל שילה, חגי סגל, קלמן ליבסקינד והרב יוני לביא – לא יהיה לנו מה לשדר בגלי צה"ל וברדיו קול חי". קובי אריאלי, שמסתובב בחוגי העיתונאים, אומר שהוא לא מופתע מתוצאות הסקר. "סיון היא פשוט הכי טובה, צדיקה ומחוננת, מוכשרת בכל כך הרבה תחומים ורמות. אני מנחש שעמית סגל בטח מספר 2 בסקר, ככה שהעיתונאית הכי טובה במקום הראשון, והעיתונאי הכי טוב במקום השני".

אריאלי יודע שבוודאי יהיו מי שיגידו שההצלחה של סיון נעוצה בכך שהיא נחשבת למי שנזהרת לא לפגוע באף אחד, לא להרגיז ולא לקומם. "אז אומרים שהיא פרווה או שהיא מתנחמדת, אבל אני אומר לך שהיא לא אומרת שום דבר שהיא לא מאמינה בו, והיא לא אומרת שום דבר שלא נכון, ולמרות כל זה מצליחה לא להרגיז אף אחד. זו אומנות שדורשת פרס ישראל.

"סיון בכישרונה, וצריך להזכיר פה גם את ידידיה, הצליחו ביחד להביא את הטוב משלושת המגזרים, מהחרדים, מהדתיים הלאומיים וגם מהחילונים, וככה הם גם בנו את הבית שלהם. אז אנשים יכולים להגיד עד מחר שהיא מתנחמדת, אבל בסופו של דבר סיון היא סיפור הצלחה חסר תקדים. עובדת כמו שמונה אנשים, ותוך כדי זה ילדה ומגדלת חמישה ילדים. כוכבת של חברת החדשות הגדולה של ישראל, ובמקביל מעדכנת בשיעור על מיילים ששלח זוג שהתארס".

ואולי באמת גם הרקע האישי הוא חלק מרכזי בסיפור. הבחורה שגדלה בבית חילוני, שהתחתנה עם בוגר ישיבות חרדיות ושנמצאת בקשר הדוק עם הציבור הדתי-לאומי. הדמות האישית שלה כגשר מחבר בין כל חלקי העם, יחד עם ההקשבה והקשר שלה לציבור והניסיון להביא את היהדות ואת מה שחיובי, הם אלה שהופכים את סיון לעיתונאית הכי אהובה בציבור הדתי-לאומי, ואולי גם בציבוריות הישראלית בכלל.