1
הפער בין הנוסח המינימליסטי של חוק היועמ"שים של השרה שקד ובין ההיסטריה של בכירי המערכת המשפטית ממנו כמעט בלתי מוסבר.
כאשר קוראים את החוק באמת קשה להבין על מה כל המהומה. בסופו של דבר הצעת החוק הממשלתית מגבירה אומנם את משקלו של השר בהשפעה על זהות היועץ המשפטי במשרדו, אך היא רחוקה כרחוק מזרח ממערב מהפיכת היועמ"ש המשרדי לשפוט של השר. ההצעה מעניקה ליועץ המשפטי לממשלה, הלורד שומר החותם של המשפטיזציה במערכת השלטונית הישראלית, מעמד בכיר מאוד בכל הנוגע למינוי היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה. יש שיאמרו אולי מעמד בכיר מדי.
ההיסטריה גרמה לכך שבדיון שהתקיים השבוע בכנסת, חלק מהמשתתפים מצד המשפטנים העלו טענות שהן, במחילה, בגדר הבלים גמורים. אחד ההבלים שנשמעו בדיון שוב ושוב הוא הטענה שהיועצים המשפטיים אינם מפריעים לשרים לממש מדיניות. כל מה שעושים היועצים, על פי עמדה זו, הוא לסייע לשר לממש את מדיניותו בהתאם לדין.
דוגמאות לכך שמדובר בטענה של הבל לא חסר. הדוגמה שאביא עכשיו נבחרה בזכות העובדה שהיא ממש מהתקופה האחרונה, וכן בגלל שהיא מובהקת מאוד. בשל טענות שונות על הנעשה בקרנות הקולנוע, אשר מחלקות את תקציבי המדינה המיועדים לסיוע בהפקות קולנוע, הקימה שרת התרבות מירי רגב ועדה מקצועית שתעסוק בנושא. הרקע להקמת הוועדה היה בין היתר התחושה שמדינת ישראל מממנת תעשיית קולנוע שהיא בפועל תעשייה של השמצת ישראל בעולם. בוועדה המקצועית ישבו מומחים לנושא, חלק ניכר מהם, אגב, כלל לא אנשי ימין, בוודאי שלא מובהקים. בסיום העבודה המליצה הוועדה כמה המלצות. אחת מהן, שחייבה תיקון חוק, היא ביטול הקצאת התקציבים לקרנות הקולנוע העצמאיות והעברת מלאכת ההקצאה ליחידה ממשלתית שתקום בתוך משרד התרבות.
יועמ"שית משרד התרבות התבקשה לחוות דעה על ההצעה, וחוות דעתה הייתה שלילית ביותר. מה יכול להיות בעייתי בתיקון חוק? כמובן, שהוא מנוגד לחוקי היסוד. ומה בהצעה הזאת מנוגד לחוקי היסוד? בחמשת עמודי חוות הדעת של היועמ"שית זה לא היה ממש ברור. נטענו שם כמה טענות שהרלוונטיות שלהן לנושא המשפטי היא נמוכה, כמו למשל הטענה שמדובר בהלאמה, בעוד מדינת ישראל הולכת לכיוון של הפרטה. טענה עקרונית אחרת הייתה שההצעה עלולה לפגוע בחופש הביטוי שהוא חלק מהזכות לכבוד. איך? זה ממש לא מוסבר, פשוט כי אין דרך להסביר. איש הרי איננו אוסר על אף אדם להפיק הפקות קולנוע בלי סיוע המדינה. ואם תאמר שבלי סיוע אי אפשר להפיק סרטים, הרי איש איננו מדבר על קיצוץ התקציב, רק – אולי - על חלוקה אחרת שלו. ובכן, במה עדיף חופש הביטוי של מציעי סרט א' על פני חופש הביטוי של מציעי סרט ב'? אז למה היועמ"שית נתנה חוות דעת שלילית? התשובה האמיתית היא שהיא פשוט לא אהבה את ההצעה. ואחר כך אומרים שהיועצים עושים הכול כדי לסייע לשר לממש את מדיניותו במסגרת החוק.
אז למה באמת כל ההיסטריה, היסטריה שגרמה לשופט בית המשפט העליון בדימוס פרופ' יצחק זמיר, יועץ משפטי לממשלה לשעבר, לטעון שהצעת החוק הנוכחית חמורה יותר מפסקת ההתגברות? כדי לענות על כך צריך להבין איך העסק עובד כיום. על מגרש קביעת המדיניות במדינת ישראל משחקים כמו בכל מדינה כמה גורמים, שני החשובים הם המערכת הפוליטית והמערכת המשפטית. אולם במדינת ישראל המשחק הזה מתנהל בצורה מאוד משונה. על המגרש יש אומנם שני שחקנים, אבל כללי המשחק לא נתונים לשניהם מראש. לאחד הצדדים, הצד המשפטי, נתונה היכולת לקבוע ולשנות את כללי המשחק בכל רגע נתון, מה שמעניק לו שליטה אבסולוטית על כל ההתרחשויות במגרש. חוק היועמ"שים נתפס כניסיון של הפוליטיקאים לקחת לידיהם לראשונה מזה שנים את הסמכות לקבוע את כללי המשחק, לא במקום הסמכות של המערכת המשפטית, ובינתיים תוך עשיית שימוש מאוד מינורי בסמכות הזאת. אבל מה שמדאיג את המערכת המשפטית איננו פרטי ההצעה. מה שמדאיג אותה, מאוד, הוא עצם קיומה, ועל כך המלחמה.
2
איזון נוסח הפרקליטות
השתלמות שהתקיימה לאחרונה במכון להשתלמות פרקליטים ויועצים משפטיים עלתה לכותרות בעקבות הרצאה מופתית שנשא במהלכה אחד מיועציה של שרת המשפטים, עו"ד גיל ברינגר. את תמצית מה שטען ברינגר בהרצאתו אודות העיוות שנוצר בעשורים האחרונים ביחס בין הדרג הנבחר ובין הדרג המשפטי, כבר פרסמתי בכתבה ב'בשבע' בשבוע שעבר. אולם הכותרות המוצדקות שקיבלה הרצאתו של ברינגר האפילו על סיפור חשוב לא פחות. את ההשתלמות הנחתה דינה זילבר, המשנה ליועמ"ש משפט ציבורי-מינהלי, והיא נשאה את הכותרת המרשימה מאוד "משפטנות ציבורית במדינה במציאות משתנה". מטבע הדברים מרבית המרצים בהשתלמות היו מהשירות הציבורי. היועמ"ש, הפצ"ר, שופטים ועוד. יוצאי דופן היו שלושה מהמשתתפים. האחד, ששמו כבר פורסם כמי שהשתתף כמרצה, הוא עו"ד מיכאל ספרד. ספרד מייצג מזה שנים בבתי המשפט כמה מארגוני השמאל הקיצוני המיליטנטיים ביותר, ולמעשה מקדיש את חייו המקצועיים ללוחמה משפטית בהתיישבות ביו"ש. שתי מרצות נוספות הן לכאורה נשות אקדמיה. פרופ' ארנה בן נפתלי מהמכללה למנהל ופרופ' נטע זיו מאוניברסיטת תל אביב. לכאורה אין מחלוקת על חשיבות השתתפותם של אנשי אקדמיה ביום עיון כזה, אולם כאשר עושים חיפוש קצרצר בגוגל על קורות חייהן של השתיים, מגלים שפרופ' בן נפתלי היא חברת הנהלה בארגון השמאל הקיצוני 'בצלם', ופרופ' זיו היא חברת הנהלה לשעבר וסגנית נשיא לשעבר בארגון הגג של השמאל הקיצוני בישראל - הקרן החדשה.
למעשה, בהשתלמות הזאת, שהיא לגמרי מאפיינת צריך להדגיש, הייתה נציגות מרשימה לשלושה מרצים המזוהים אם ארגוני השמאל הקיצוני בישראל, ואפס נציגות לארגוני הימין. אלא אם כן נתייחס ללשכת שרת המשפטים כאל ארגון ימין. מי שעלה על האבסורד הזה הם אנשי הפורום המשפטי למען ישראל ציונית ודמוקרטית. במכתב למנהלת המכון תהה מנכ"ל הפורום, נחי אייל, "על פי אילו קריטריונים נקבעים המשתתפים בהשתלמויות? איך נוצר מצב לפיו מוזמנים נציגים חיצוניים רק מצידה האחד של המפה הפוליטית? האם קיימות הנחיות מסודרות בדבר איזון בהבאת דעות בהשתלמויות השונות?". כאשר אייל יקבל תשובה אתם תהיו הראשונים שתדעו. מבטיח.
3
(לא) תטה משפט
אחד היתרונות שזכינו להם בעקבות הקמתם של ארגוני לוחמה משפטית מהצד הימני של המפה הפוליטית, לאחר שנים שבהן הזירה נשלטה באופן מוחלט בידי השמאל הקיצוני, הוא קריעת מסכת הצביעות. אחד הארגונים הללו הוא 'רגבים', שבמקביל לפעילותו בתחום קרקעות הלאום עוקב כבר שנים אחרי פערי היחס של בית המשפט העליון לעתירות מצד ימין של המפה לעומת עתירות מצד שמאל. השבוע פרסם הארגון את הדו"ח השלישי בנושא, המצטרף לדו"חות הקודמים שפורסמו ב‑2010 וב‑2015.
במקום דיבורים, קבלו כמה נתונים שכל מילה מעבר להם פשוט מיותרת. בעתירות הימין קצב בית המשפט למדינה 30.5 ימים בממוצע לענות בנחת על העתירה, לעומת 18.5 ימים בלבד שניתנו למדינה לענות על עתירות שמאל, שכנראה נתפסות כדחופות יותר, פער של פי אחד וחצי. גם בזמן שחולף מהגשת העתירה ועד שבית המשפט בוחר לדון בה ארגוני השמאל מקבלים עדיפות עם פער של שלושה חודשים לטובת עתירות מצידם. בנוסף לכך, על אף שהעתירות מעוררות שאלות משפטיות דומות, מספר צווי הביניים, שמהווים ניצחון ראשוני, גבוה פי שבעה בעתירות משמאל ביחס לעתירות מימין.
נתון מעניין נוסף נוגע לאחוז ההשתתפות של נשיא בית המשפט בהרכב שדן בעתירות. השתתפות כזאת מלמדת על מידת חשיבותה של כל עתירה בעיני הנשיא או הנשיאה. בעתירות הימין ישבו הנשיא או הנשיאה בראש ההרכב רק ב‑21 אחוזים מכלל העתירות, ואילו בעתירות השמאל ב‑58 אחוזים מהן. מתוך 61 עתירות הימין שהתבקש בהן צו על תנאי, העניקו שופטי בג"ץ צו בעתירה אחת בלבד (1.7 אחוזים). מתוך 43 עתירות שהוגשו משמאל שבהן התבקש צו זה, ניתן הצו ב‑19 עתירות (44 אחוזים).
הנתון המדהים האחרון נוגע לאורך חיי העתירה. בשל העומס העצום המוטל על בג"ץ, אורך חיי העתירה משקף אולי יותר מכול את החשיבות שבג"ץ מייחס לעתירה ולסוגיות הנידונות בה: עתירות השמאל זכו למספר דיונים יותר מכפול מזה שקיבלו עתירות הימין. בהתאמה, נותרו עתירות השמאל פתוחות ופעילות על שולחן בג"ץ במשך כ‑33.3 חודשים בממוצע, לעומת משך חייה של עתירת ימין ממוצעת שעומד על כ‑16.7 חודשים בלבד.
***הפינה הכלכלית***
בועת הירידה
במשרד האוצר אוהבים מאוד להתנאות בנתוני הירידה במחירי הדיור בחודשים הראשונים של שנת 2018, ירידות שאם יימשכו באותו קצב יניבו ירידה משמעותית מאוד במהלך השנה. מאחר שהורדת מחירים בשוק הנדל"ן היא המשימה העיקרית שכחלון נטל על כתפיו, מובן מאוד למה הוא מייחס חשיבות כה רבה דווקא לנתונים מהתחום הזה. אולם לצד נתוני המחירים המעודדים, נתון נוסף שהתפרסם לאחרונה צריך להטריד מאוד את משרד האוצר ואת השר העומד בראשו.
ברבעון הראשון של השנה החלה בנייתן של 9,200 דירות בלבד - ירידה של 30 אחוזים במספר התחלות הבנייה ביחס לרבעון הראשון של 2017. נתון זה, אשר מתפרסם על ידי הלמ"ס, ממשיך את מגמת הירידה שהחלה כבר בשנת 2017, והוא הנתון הנמוך ביותר מאז שנת 2012. המספר שפרסמה הלמ"ס הוא ארעי ועשוי לגדול במעט, אבל גם אם לבסוף יתגלה שמדובר בעצם ב‑10,000 התחלות בנייה, עדיין מדובר בנתון נמוך מאוד.
למה זה כל כך חשוב? יש שלוש תזות מרכזיות שמסבירות את הזינוק במחירי הדירות בעשור שהחל ב‑2007 ונגמר בשלהי 2017. התזה הראשונה היא תזת המחסור. לאורך העשור שקדם לעשור הזינוק, חלה ירידה ריאלית במחירי הדירות. בגלל האינפלציה שהייתה אז מעט יותר גבוהה, הירידה הריאלית לא תורגמה לירידה נומינלית, ובמחיר השקלי המוצהר של הדירות לא חלה ירידה, אבל מחירי הדירות עלו פחות מהעלייה של פיקדון שקלי צמוד למדד עם ריבית 0 למשך אותה תקופה. המחירים הנמוכים מחד והפסקת הבנייה היזומה בידי המדינה בשלהי שנות התשעים מאידך, הביאו לקצב בניית דירות נמוך, שיצר מחסור בשוק שבסוף, ברגע אחד, התפרץ בצורה של עליית מחירים.
תזה שנייה היא תזת הריבית. בעשור שקדם לשנת 2007 הריביות במשק היו גבוהות. אומנם לקראת סופו הן התמתנו, אבל רק חלקית. במצב כזה היה משתלם להחזיק כסף בחסכונות ובפיקדונות. ברגע שפרץ המשבר הפיננסי העולמי והריביות בכל העולם וגם בישראל פשוט התאפסו, נהיה לא משתלם להחזיק כסף בבנק. מה עשה הציבור? רץ לקנות דירות והמחירים זינקו.
התזה השלישית, המשלימה, היא תזת שוק ההון. העשור שקדם לשנת 2007 היה באופן כללי עשור טוב בשוק ההון. נכון, בועת ההייטק התפוצצה באמצעו, אבל היא לא גררה את כל העולם למיתון מאוד משמעותי, ובסוף זה היה עשור טוב. קריסת השווקים הפיננסיים ב‑2007, קריסה שממנה העולם למעשה עוד לא סיים להתאושש, הבריחה את המשקיעים משוק ההון לנדל"ן.
כאשר מנתחים את המצב כעת אנחנו רואים שהריבית עדיין אפסית ושהישראלים לא חזרו לשוק ההון. היווצרות של מחסור בשוק רק מחזקת את התחושה שירידות המחירים שעליהן מצביע האוצר הן אשליה שהיא תוצאה של תוכנית מחיר למשתכן. מה שקורה בפועל הוא לא ירידת מחירים, אלא סבסוד ממשלתי למחירי הדיור דרך הנחות מפליגות במחירי הקרקע, סבסוד שמחולק בהגרלה. ברגע שהסבסוד ייפסק, ובסוף הוא יהיה חייב להיפסק, הבועה הזאת תתפוצץ לכולנו בפרצוף.
לתגובות: [email protected]