את לורנט לוי אפשר לפגוש כשהוא צועד ברחובות ירושלים במכנסי ג'ינס וחולצה פשוטה.
אחת לחודש אפשר להיתקל בו מנגן על הבמה בכיכר המוזיקה במדרחוב, עם גיטרה ביד ואור בעיניים. ביומיום תראו אותו בשעות הרלוונטיות על הציר הקבוע שבין בית הכנסת לבית בשכונת ממילא, צועד בין תפילה לזמן איכות עם הילדים. אבל גם אם תתאמצו מאוד, יש מקומות שבהם לא תוכלו לאתר אותו גם בזכוכית מגדלת. הוא לא יופיע ברשימות העשירים המפורסמים של ישראל, לא יוזכר במדורי הרכילות ולא יתחכך באירועי מינגלינג נוצצים של הברנז'ה העסקית. למה זה מפתיע? כי הונו של לוי, כך על פי ההערכות, נאמד במיליארדים. הוא עומד בכל הקריטריונים הנדרשים כדי להיות חלק מהאלפיון העליון ומעלה של מדינת ישראל, אבל שמעו לא הגיע עד כה לציבור הרחב. למה? "זה פשוט לא מעניין אותי", הוא עונה לשאלתי בפשטות שמאפיינת את כל הליכותיו. "אני הולך לבית כנסת, מתפלל. יש משפחה, ילדים. זה מה שחשוב. אני לא הולך לכל הדברים האחרים".
"בארץ לא יודעים איך לאכול אותו", לוחשת על אוזני אחת העובדות הבכירות של לוי, בזמן שהוא משתעשע עם הצלם ברחבי חנות המשקפיים הענקית שבבעלותו בכיכר ציון בירושלים. "קשה לאנשים לקבל מישהו כמוהו, שמשלב אמונה ועסקים, ומצליח. הוא מאמין באלוקים, ומכניס את כל הרוחניות בתוך העסקים שלו". אשת צוות אחרת שלו מוסיפה נופך משלה לאפיונו של לוי, בטרם נפתח בריאיון: "הוא הולך ברחוב ברגל, אנשים לא יודעים מי זה. ראית איך נכנסתי והוא רץ להביא לי כוס מים כי היה לי חם? הוא מכיר את כל העובדים של הרשת שלו בשם שלהם, יודע את הסיפור של כל אחד. והוא בכלל לא אוהב שאומרים עליו שהוא מיליארדר".
את המשפט האחרון מאשש לוי כשאני שואלת איך הוא מגדיר את עצמו: מיליארדר ואיש עסקים, או איש חזון ואידיאולוג? "אני לורנט", הוא שולל כל תואר נלווה, "ואני בשירותו", אצבעו מכוונת כלפי מעלה. ואכן הרזומה העסקי שלו, כפי שמתגלה בהמשך הריאיון, כולל לא מעט יוזמות שיש להן קשר ישיר ליושב במרומים: החל משחזור שירת הלויים, דרך מלון שמשלב לימוד תורה, הקפדה על שמירת שבת וכשרות בכל העסקים שבבעלותו וכלה בחלום על השתתפות בבניין בית המקדש השלישי. את כל אלה לוי לא מנסה להסתיר או לייפות, והוא מדבר בגלוי על המוטיבים היהודיים כמרכזיים בחייו האישיים והעסקיים.
לוי הוא הבעלים של רשת 'אופטיקל סנטר', המתמחה בתחום האופטומטריה וגם בתחום בדיקות ומכשירי שמיעה. בארץ מונה הרשת שש חנויות, אבל החזון, כפי שיסביר בהמשך, גדול בהרבה. ברחבי העולם, לעומת זאת, מונה הרשת של לוי לא פחות מ‑540 חנויות, רובן בצרפת והשאר במדינות נוספות באירופה. בצרפת הרשת שלו היא השלישית בגודלה במדינה. אנחנו יושבים בחנות המרווחת והמוארת בכיכר ציון. על הקירות אפשר לפגוש את שמות כל המותגים הידועים מתחום המשקפיים, והחלל מעוצב בצורה מזמינה ונעימה. הריאיון מתקיים בהשתתפות הסגל הבכיר של הרשת, שמסייע ללוי להשלים מילים חסרות בעברית. השיחה כולה מתנהלת באינטונציה צרפתית, שמשותפת ללוי ולרוב העובדים שלו, וגם זה כפי שיתברר, חלק מהחזון הציוני שלו.
"הכסף לא סיפק אותי"
לוי חוזר 51 שנה אחורה, ומספר על בית משפחתו בפריז. הוא נולד למשפחה מסורתית ואחרי התיכון סיים את לימודי האופטומטריה והוסמך לאופטיקאי, מקצוע נפוץ בצרפת. "היה לי ברור שזה המקצוע שלי", הוא אומר, אבל מדגיש שאת תורת שירות הלקוחות למד מאביו, שהגיע מתחום שונה לחלוטין: "אבא שלי היה קצב והייתה לו חנות קטנה. כל מה שקשור למסחר ודרכי העבודה – למדתי ממנו. מה המשמעות של לשמח לקוחות, לתת להם הכי טוב שאפשר, עבודה יפה כמו שצריך. למדתי מאבא לתת ללקוח יותר ממה שהוא מצפה".
הוא פתח את חנות המשקפיים הראשונה שלו בבולוניה, ליד פריז. הקונספט המסחרי שליווה אותו מאז ועד היום היה פשוט אך לא שכיח: "למכור יוקרה עם שירות טוב במחיר הכי זול שאפשר. העיקר לא להפסיד. עדיף לי להרוויח יורו אחד בלבד במקום לא למכור בכלל. המחירים שלי היו 40 אחוז פחות מהמתחרים, אבל זה מה שהביא לי הכי הרבה לקוחות", הוא מתמצת את נוסחת ההצלחה העסקית שלו. לוי פתח עוד ועוד חנויות, וככל שהגדיל את היקף העסקים – הוריד את המחירים למינימום האפשרי מבחינתו, בלי להתפשר על איכות המוצרים.
כשהוא חוזר ומדגיש את חשיבות איכות המשקפיים בחנויותיו, מסביר לוי שלא מדובר בתרגיל שיווקי אלא באידיאולוגיה של ממש מבחינתו: "הראייה היא החוש הדומיננטי החשוב לאדם, מדובר פה בבריאות. משקפיים זה לא חפץ יפה מפלסטיק שרואים בתמונה", הוא טוען בלהט, "ראייה זה דבר מאוד חשוב, זו הבריאות של האדם, איכות החיים שלו". גם כשהוא מדבר על התחום השני שבו מתמחה הרשת שלו, השמיעה, ניכר מהטון החם שהנושא קרוב אליו רגשית. "כשאנשים לא רואים טוב, מתחדד אצלם חוש השמיעה. בארץ יש בעיה גדולה בתחום השמיעה". לוי מכנה את התנהלות מערכת הבריאות בתחום מכשירי השמיעה "מסואבת", ומספר כי כבר קבע פגישה עם שר הבריאות כדי להציע לו את תוכניתו לפתרון בתחום השמיעה. "אני חושב שיש בישראל הרבה מבוגרים שלא שומעים טוב, והתוצאה היא שהזקנים מתרחקים מהמשפחות שלהם. הם מבודדים מהמשפחה, וזה אני לא מוכן שיקרה. הכוח שלנו זה הזקנים, להם יש את הידע והחוכמה", הוא אומר בהערכה. לדבריו, 70 אחוזים מהאוכלוסייה מעל גיל 65 זקוקים למכשירי שמיעה, "והמערכת היום נותנת מכשירי שמיעה ברמה נמוכה. המכשירים גם מאוד יקרים, ואז אנשים לא מקבלים מה שהם צריכים ולא שומעים את הילדים והנכדים שלהם. יש פה בעיה של בריאות הציבור".
אני מבקשת לשמוע על סיפורים אישיים של לקוחות, ובחדר נישאים זיכרונות מניצול שואה שאמר "שיניתם לי את החיים", או אב שכול שקיבל מהעמותה משקפיים לכל המשפחה. הם מספרים גם על משפחות מרובות ילדים שעד היום קנו זוג משקפיים אחד שעבר בירושה מילד לילד, ולפתע קיבלו זוג באיכות טובה לכל אחד מהילדים שהזדקקו לכך. "די, אני לא צריך את זה", קוטע לוי את מבול סיפורי התודות, תוך כדי קילוף חטיף כיף כף, "כשאתה נותן זה לא כדי לקבל תודה. זה לא מעניין אותי", הוא אומר לי, "צריך פשוט לתת, זה מחויב. אני לא צריך כלום, אני פשוט רוצה לתת".
חלום העלייה לארץ, שפיעם בו מגיל צעיר, התעכב בשל ההצלחה המסחרית שקפצה עליו בצרפת. "תמיד רציתי לעלות לארץ. השתתפתי במחנות קיץ של בני עקיבא בצרפת. בהתחלה חשבתי לפתוח ארבע חנויות בצרפת ולעלות לישראל. לא חשבתי שתהיה לי הצלחה כזאת", הוא מודה, "לקח לי 15 שנה לעלות, הייתי צריך לעסוק בגידול החברה ובינתיים הכנתי את המשפחה לעלייה".
במקביל לתוכנית העלייה לארץ גילה לוי גם את החיבור ליהדות. "בשנת 94' היו לי שלוש חנויות, והיה לי מספיק כסף בשביל לחיות ולקנות כל מה שאני צריך. אבל הכסף לא סיפק אותי. היה חסר לי משהו רוחני יותר. התחלתי ללמוד תורה – תלמוד, קבלה, עם רב בצרפת, ולאט לאט הכנסתי יותר ויותר רוחניות במקצוע שלי. התורה נכנסה לי עם הזמן לראש וללב, נכנסה לי לחיים. המשמעות הייתה שאי אפשר יותר לגור בחוץ לארץ. עם אחד, תורה אחת, ארץ אחת – הכול צריך להיות ביחד".
לוי עבר תהליך של חזרה בתשובה מתוך הלימוד, ומלבד התחזקות השאיפה לעלות לישראל, גילה אפיק רוחני נוסף: "הבנתי שצריך ללמד תורה לעוד יהודים, וגם ללמד לגויים שבע מצוות בני נח". מי שיגיע היום לאחת ההשתלמויות המקצועיות של עובדי 'אופטיקל סנטר' ברחבי העולם, יופתע לגלות כי ההשתלמות כוללת גם שיעור קצר על אחת משבע מצוות בני נח. "אלפי גויים עובדי הרשת לומדים בכל פעם דגש על אחת משבע המצוות. במפגשים של העובדים היהודים אנחנו מקדישים עשרים דקות ללימוד תורה". חלק מהשיעורים לעובדים מעביר מנהל הרשת עצמו. "בהתחלה הם היו בהלם", הוא מתאר כשאני שואלת על התגובות לשיעור, "אבל עכשיו הם מחכים לזה. אני לומד איתם. בהתחלה אתה בא עם לימוד ולא יודע איך יגיבו, אבל לאט לאט אנשים מצטרפים. אני בטוח שההצלחה העסקית היא גם בזכות התורה שבתוך העבודה".
גם הלקוחות, שבעבר היה ללוי קשר בלתי אמצעי איתם, שמעו מפיו משפטים לא שגרתיים ביחס לאופטיקאי שצריך להתאים להם מספר עדשה ומסגרת. "כשהייתי עם לקוחות, גם אם מישהו היה רואה 6/6, אמרתי לכל אחד: אכפת לי שתראו את הטוב בכל אחד. ואם זו הייתה בדיקת שמיעה – שתשמעו רק דברים טובים. הלקוחות היו בהלם. הם לא רגילים לשמוע דברים כאלה, אבל אוהבים. הם לא קונים רק מתכת ופלסטיק, אלא גם ראייה וחזון".
גשר לעליית יהודי צרפת
בשנת תשס"ג מימש לוי את החלום ועלה עם רעייתו ושבעת ילדיו לישראל. המשפחה השתקעה בשכונת ממילא, ולוי ניגש מיד למשימה הבאה: הקמת עמותה בשם 'אופטיקל סנטר', עוד בטרם פתח את סניפי הרשת שלו בישראל. הוא נפגש עם ראש עיריית ירושלים דאז, אורי לופוליאנסקי, והציע בלי גינונים: "באתי מצרפת, איך אני עוזר לאנשי העיר?". לופוליאנסקי השיב שקיימת בעיה משמעותית בעיר. "תלמידים רבים לא רואים מהלוח, וזה גורם לירידה בהישגים הלימודיים של בתי הספר בעיר", מצטט לוי. "ביקשתי שייתן לי להיכנס לבתי הספר, לתלמודי התורה", הוא משחזר, "ואני אעשה בדיקות ראייה לתלמידים. מי שאין לו כסף למשקפיים יעבור דרך העמותה שלי ויקבל משקפיים בסכום סמלי". לופוליאנסקי אישר, ולוי רכש בינתיים מתחם במרכז העיר שבו שכנה העמותה. "בבוקר האופטומטריסטים הלכו לבתי הספר, ואחר הצהריים הם ייצרו משקפיים למי שצריך. עשינו להם עדשות תוך שעה".
העמותה ממשיכה לפעול עד היום, ומספקת מדי שנה עשרים אלף זוגות משקפיים לנזקקים במחיר סמלי ולעיתים גם חינם, ומסבסדת גם בדיקות ומכשירי שמיעה. העמותה מסייעת גם לבתי אבות, לחיילים, לבתי יתומים, לניצולי שואה ועוד. אוכלוסייה מועדפת נוספת מבחינת לוי הם תושבי יו"ש: "אנחנו יכולים להיות חזקים בירושלים רק כי אנחנו נמצאים ביהודה ושומרון", הוא מנמק נחרצות, ומספר כי הוא עצמו יוצא לעיתים עם ניידת של העמותה שעוברת ביישובים השונים ועורכת בדיקות ראייה וחלוקת משקפיים במחירים סמליים.
בהדרגה החל לפתוח את החנויות בישראל, תוך שהוא לומד לנהל מרחוק את הרשת שלו ברחבי העולם. את שש החנויות שיש לו בישראל כיום הוא שואף להרחיב להיקף של 70 חנויות עד שנת 2025. גם כאן הוא מבקש לשלב יעד ציוני: "עד כה עלו עשרות יהודים מצרפת שעבדו אצלי ברשת שם. כששמעו שאני פותח חנויות פה, הם לא חששו לעלות כי ידעו שתהיה להם עבודה. אני רוצה שעוד יהודים יעלו, לכן אני פותח עוד חנויות. החשש של רבים לעלות זה בגלל מקום עבודה ואיך יסתדרו כלכלית. ככה היהודים שם יודעים שיש להם גשר לעלות לכאן".
מלבד רשת האופטיקה שבבעלותו, לוי כאמור מחזיק בעוד כמה וכמה נכסים בירושלים. הוא רכש דווקא מתחמים מוזנחים יותר שהיו בעיר, במטרה להפוך את פניהם מקצה לקצה. כך למשל כיכר המוזיקה – מתחם שקנה במרכז העיר סמוך למדרחוב. המתחם בבעלותו הפך למרכז שכולל מסעדות ומוזיאונים, ובמוקד כיכר עם במה שבה מועלים מופעי מוזיקה שונים אחת לחודש. מוזיאון המוזיקה הסמוך משחזר את המוזיקה היהודית לדורותיה, כולל שירת הלויים בבית המקדש. "יש שם שש מסעדות כשרות", הוא מדגיש, "בר קוקטייל כשר, הכול בעיצוב הכי יפה שיש".
למה דווקא מוזיקה?
"מוזיקה מחברת בין אנשים. רציתי לחבר אותם בשמחה של המוזיקה. אני בעצמי מנגן שם על גיטרה לפעמים. אני אוהב לראות את שנים עשר השבטים – כל אחד עם הכיפה שלו והצבע שלו, נמצאים ביחד. כשאנחנו ביחד אנחנו חזקים ויכולים לחשוב על בית המקדש השלישי". כאמור, גם זה פרויקט שלוי חושב עליו בחלומותיו: "יותר ויותר אנשים חושבים שזה הזמן לעלות לבית המקדש, בשלום ולא במלחמה. אבל הפרויקט הזה צריך להיות על כתפי כל העולם, לא רק היהודים או המשוגעים לדבר. זה פרויקט לשבעה מיליארד אנשים".
לוי גם רכש כחמישים דירות במרכז העיר שאותן הוא משכיר ליהודים שבאים לבקר בישראל, ולדבריו מעדיפים להשתכן בדירה ביתית לתקופה ארוכה מאשר בחדר במלון. בתי עסק ומסעדות שנמצאים בבעלותו כפופים להוראות של סגירה בשבת והקפדה על כשרות. בשעתו יצא עליו הקצף מצד כמה בעלי חנויות שהתרעמו על ההוראות החדשות, אבל לוי לא התרגש. "הייתה בעיה לפני שנים, זה היה בגלל עיתונאים", הוא אומר בביטול, "היו מסעדות שהתנגדו לסגור בשבת. אבל זו דרכה של ההיסטוריה, שתמיד יש מתנגדים. זה בסדר, אנחנו בכיוון טוב, בטוחים בערכים שלנו. לסגור בשבת זה טוב לאנשים, שיהיה להם שקט בשבת, וטוב לעובדים שיהיו עם הילדים שלהם. מי שרוצה – שיפתח בשבת, זו בעיה שלו. אבל לא אצלי".
למה בחרת להשקיע דווקא בירושלים?
"בחוץ לארץ היינו אומרים בכל פסח 'לשנה הבאה בירושלים'. לא בתל אביב, בירושלים. עכשיו שאנחנו פה, אנחנו אומרים 'בירושלים הבנויה' – לבנות את ירושלים זה גם בנדל"ן. אני רוצה שהכול יהיה בעיצוב הכי יפה שיש, אני בא לבנות את ירושלים ולייפות אותה כי ירושלים היא מרכז העולם והיא צריכה להיות הכי יפה וטובה. זה גם נותן לתיירים שבאים לפה תמונה אחרת על ירושלים. זה חלק מבניין ירושלים".
ומה החלום הבא?
"אני חושב על משהו לחופש, שיהיה טוב לגוף ולנפש". הרעיון, שעדיין נמצא בשלבי מחשבה ראשוניים, הוא הקמת מלון קונספט במושבה מגדל שבגליל. "מקום כבר יש, אבל אני עוד לא סגור בדיוק מה יהיה שם. זה יהיה משהו ממש גדול. אדם שבא לשבוע נופש, מה הוא רוצה לעשות? לא רק לאכול וללכת לים. צריך לתת לאנשים משהו רוחני. גם המלון הזה יהיה כדי לקדם את הגאולה".
בתוך כל החלומות אבל גם העשייה העסקית האינטנסיבית, לוי מנהל יומן ברזל בכל הקשור למשפחתו: "יש כל יום זמן עם אשתי, זמן עם כל אחד מהילדים, לחוד וביחד, וזמן בשבילי לגיטרה, כדורגל או לימוד תורה. ויש גם זמן לעבודה". יום העבודה מתחיל באחת עשרה ונגמר בשבע, "בערב אני סוגר את הטלפון". שבוע העבודה מסתכם בארבעה ימים, "יש זמן ברור לעבודה וזמן למשפחה".
אנחנו נפרדים ולוי ממשיך לשגרת יומו, כשצוות העובדים מלווה אותו. כשעוברים שוב את החלל המעוצב עטור מאות מסגרות המשקפיים, בתום שיחה לא שגרתית עם מיליארדר מהסוג היהודי, חייבים לחטוא במשחק מילים קטן ולשתף בהרהור שחולף בראש: גם בעסקי המשקפיים, הכול עניין של השקפת עולם.