תושבי הישובים ביהודה ושומרון חווים בלילות האחרונים יריות וזיקוקים אל תוך הלילה מכפרי הערבים בסביבה.
התופעה מורגשת בכל רחבי יהודה ושומרון אך לא רק שם. גם שכונות פסגת זאב ונווה יעקב הירושלמיות חוות את הרעש המתמשך עד לאמצע הלילה, ולעיתים מדובר לא רק ברעש אלא גם בסכנה של ממש.
בבוקר יום ראשון יצא משה הולובר כמדי יום לבית הכנסת. כשהגיע לרכבו גילה את השמשה האחורית כשהיא מנופצת. בתחילה סבר שמדובר במעשה קונדס של ילדים שהחלו זה עתה את החופש הגדול, אולי אחד מהם השליך אבן אל הרכב, אך לאחר זמן קצר גילה על המושב האחורי קליע אקדח שעשה את דרכו הקשתית מהכפר הסמוך ועד לרכב שחנה ליד הבית.
ביומן ערוץ 7 סיפר הולובר את סיפורו וציין כי הירי הגיע לאחר ליל יריות וזיקוקים שהחרישו את השכונה, כפי שמתרחש כמעט מדי לילה עד אחת אחר חצות ואף מעבר לכך.
הולובר מציין כי לאחר שהתברר לו כי אכן מדובר בקליע תועה שפגע ברכבו לא מצא לנכון לפנות למשטרה שכן "זה דבר שלא מטפלים בו", ולמעשה מדובר בתופעה מוכרת בשכונה. לדבריו יעיל הרבה יותר לפנות לביטוח ולהחליף שמשה מאשר להגיע לתחנת המשטרה, להמתין בתור, למלא טפסים, להגיע למס רכוש ולהתנהל מול הפרוצדורה המייגעת.
מדבריו עולה, כאמור, כי פגיעתם של כדורים טועים מירי ערבי הם כמעט עניין שבשגרה בשכונה. "אני מכיר כמה מקרים", הוא אומר ומספר כיצד כאשר סיפר על הפגיעה ברכבו להוריה של רעייתו המתגוררים גם הם בשכונה, אמרו לו הם כמעט באדישות שכך אירע גם אצלם לפני שנים אחדות, כאשר כדור קליע נכנס לסלון הבית. חמיו וחמותו סיפרו כי העניין הסתיים אז בפנייה למשטרה ותשלום פיצוי על השמשה. מעבר לזה, לדבריו, לא נעשה כל צעד מעשי לאכיפה נגד הירי או נגד המחזיקים בכלי הנשק.
"זו המציאות בפסגת זאב. כולם מכירים את זה. אנשים שסיפרתי להם לא הופתעו. יש סוג של אדישות", הוא אומר על האירוע שיכול היה חלילה להסתיים באסון טראגי אם הקליע היה פוגע בעובר אורח. הוא מספר עוד כי כאשר הגיע לאסוף את בנו מהמעון סיפר לכמה הורים על הירי שפגע ברכבו ואחד ההורים סיפר לו שגם אצלם היה ירי שכזה, אך ביקש שהדבר לא ייוודע לאשתו, שכן אם זו תדע על כך היא תבקש לעזוב את השכונה.
הירי ורעשי הזיקוקים הם רק פן אחד של מסכת הרעשים אותם חווים תושבי פסגת זאב. הולובר מספר על רמקולים עצומי ווליום המכוונים את תפילות המואזין אל השכונה. "בחג הסוכות האחרון התארחנו אצל דודה של אשתי. לא הצלחנו לשמוע את הקידוש בגלל המואזין. היינו צריכים לחכות חמש דקות, שייפסק המואזין, ורק אז עשינו את הקידוש. את הילדות שלי עברתי בקרית ארבע ואני יכול לומר שהרעש שם לא מגיע לחצי ממה שקורה כאן".
לשאלתנו מבהיר הולובר כי ההתנכלויות והתופעות הללו אינן מרתיעות אותו ברמה האישית ולא מעוררות בו מחשבות על עזיבה. "אני לא חושב שצריך להירתע. להיפך, צריך לגור ולחזק את השכונות האלה". ואולי, שאלנו, דווקא משום הרצון לגור ולחזק את האחיזה במקום יש לפנות למשטרה ולא להסתפק בביטוח? הולובר מספר כי גם הדרך הזו של פנייה המונית של תושבים למשטרה נוסתה, אך ללא הועיל. "יש מאות פניות ותלונות אבל זה לא עוזר".