זה אמור היה להיות תסריט מעולה, כזה של גיבורה שמגיע למקום חדש, חושפת את השחיתות שנהוגה שם ובצעד אמיץ מנצחת אותה והופכת את המצב. אבל מתברר שסיפורים כאלה יש רק בקולנוע, ולא בקרן הקולנוע.
על מה מדובר? בעקבות תלונות רבות שהוגשו לשולחנה של שרת התרבות על קרנות הקולנוע בישראל, הקימה מירי רגב ועדה שבחנה את התנהלות הקרנות. הוועדה מצאה ליקויים חמורים, גם אם צפויים. מתברר שתקציב הקולנוע נשמר לקבוצה מצומצמת בלבד. סרטים ברוח לאומית, במאים מתנחלים וסיפורים מהפריפריה כמעט לא זכו לקבל התקציב ונידונו לייבוש. מנהלי הקרנות קיבלו כוח רב, באופן לא סביר, וכהונתם אינה מוגבלת. בשליש מהמקרים התקבלו החלטות מוטות, ואם זה לא מספיק הרי שהתנהלות הקרנות אינה עומדת בסטנדרטים של ניהול תקין.
איך בעצם מתנהלת קרן קולנוע? לכל קרן יש מנהל ומנהל אומנותי. יוצרים מגישים לקרן תסריט או רעיון מפורט, וכל תסריט נקרא על ידי כמה לקטורים, שהם אנשים מקצוע בתחום הקולנוע, והם ממליצים מי יקבל את התקציב ומי לא.
אלא שעל פי מסקנות הוועדה, המלצות הלקטורים לא כובדו. סרטים שקיבלו הערכה בינונית על ידי הלקטורים קיבלו תקציב, ולעומתם סרטים שזכו לציון מצוין נדחו. מי שהחליט בסופו של דבר לאילו סרטים ילך הכסף ולאילו לא היו מנהלי הקרנות. הם יכלו לתת כסף למקורבים להם, לחבריהם, לבעלי אינטרסים או לבעלי דעה דומה לשלהם. זה לא סוד שבראש לפחות חלק מהקרנות עומדים אנשי שמאל ואולי אף שמאל קיצוני, ובסמכותם לבטל את ההמלצות המקצועיות של הלקטורים ולחלק את הכסף למי שבא להם. במצב שכזה, לא פלא שלא עולים על המסך סרטי קולנוע ברוח לאומית ציונית.
בעקבות המצב המליצו חברי הוועדה לסגור את הקרנות, וליצור מסלול עוקף שיעניק את הכסף ישירות באופן שוויוני יותר ליוצרים. אלא שמי שקרא את הצעת חוק שעברה השבוע בקריאה ראשונה בכנסת, גילה שכל המלצות הוועדה התמסמסו. נראה שאיגודי היוצרים, יועצים משפטיים וגורמים מקורבים לשרה הצליחו להשפיע עליה להסכים לחוק שלא רק שלא פותר את הליקויים שבקרנות הקולנוע, אלא מחמיר את המצב. במקום להחליש את השליטה של מנהלי הקרנות בכסף החוק מחזק אותה, ואף נותן לפעילות שלהם, שמועדת להיות מושחתת, לגיטימציה חוקית.
על פי החוק החדש, כ-80 אחוזים מתקציב הקולנוע כן יועברו לקרנות. הבשורה הטובה לכאורה היא שהמדינה תקים מאגר לקטורים, שייצגו מגוון רחב יותר של האוכלוסייה. מאגר כזה היה יכול לפתור חלק מהבעיה, אם הלקטורים היו מועסקים על ידי המדינה ולא תלויים כלכלית בקרנות, אם הקרנות היו מחויבות לבחור את הלקטורים מתוך המאגר ואם המלצתם תקבע אילו סרטים ייבחרו. אך על פי הצעת החוק החדשה, הלקטורים יהיו מועסקים על ידי הקרנות ומנהלי הקרן יכולים להטיל וטו על המלצותיהם. יותר מכך, מנהלי הקרנות מחויבים לבחור רק 70 אחוזים מהלקטורים מתוך המאגר, ואת השאר הם יכולים למנות כראות עיניהם. כך הם יכולים לעקוף את המאגר ולהפנות תסריטים לבחירת הלקטורים החביבים עליהם בלבד. מנהלי הקרנות ימשיכו להחליט לאן הולך הכסף, ולא יהיה פיקוח על ההחלטות שהם מקבלים.
שתי נקודות אור שהיו יכולות לשנות את מפת הקולנוע בישראל נדחקו אף הן לשוליים. רגב הודיעה כי תקים קרן שתתמוך ביוצרים מהפריפריה ומיהודה ושומרון. הקמת קרן כזו היא מבורכת, ועשויה להביא אל המסך בארץ ובעולם קולות קולנועיים מושתקים וחשובים. כמו כן, אמור היה לקום מסלול עוקף קרנות של 15‑20 אחוזים מהתקציב שיוקצבו לסרטים שיוכיחו הצלחה בקרב הקהל. מסלול זה עשוי לאפשר במה ליוצרים ולסרטים חשובים שנחסמו על ידי הקרנות, ואף לעודד הצלחה מסחרית.
אך למרבה הצער והפליאה, שתי הנקודות הללו אינן מופיעות בלשון החוק החדש. הוגדר בחוק רק כי לשר יש אפשרות לתקן תקנת משנה כדי לאפשר את שני מסלולי התמיכה החדשים. תקנות אלו עלולות להידחות ולא לצאת כלל אל הפועל, וצפויים להן עיכובים ביורוקרטיים שעד שיוסדרו עלולה השרה לסיים את תפקידה.
האם באמת יתחולל כאן שינוי? האם התקציבים יחולקו באופן שוויוני? האם נראה סוף סוף בישראל גם קולנוע ציוני ולאומי, או שקולו של רוב הציבור ימשיך להיות מושתק? האם ישראל תצליח סוף סוף להקרין בכל העולם סרטים שמספרים את הסיפור הציוני המדהים, או ששוב תממן ישראל סרטים עוינים שמראים חיילים מרביצים לנשים בהיריון במחסום? אם החוק יעבור כלשונו, כנראה שלא.
אסור שהחוק, כלשונו, יעבור. יש לעצור את השחיתות בקרנות הקולנוע, לדאוג לחלוקה שווה של הכסף ולניהול תקין. על מירי רגב להוכיח עכשיו כי הימין יודע לא רק להיות בשלטון, אלא גם לשלוט.