מעצב תודעה – ביקורת דמות

קלוד לנצמן, האיש שיצר את 'שואה' והפך את העיסוק בהנצחת מאורעות השואה למשימת חייו, הלך לעולמו כשהוא בן 93

שפרה ריפקין , כ"ט בתמוז תשע"ח

מעצב תודעה – ביקורת דמות-ערוץ 7
יצירה קולנועית נדירה. קלוד לנצמן
צילום: Jean-Paul Pelissier, רויטרס

באחת הסצנות הבלתי נשכחות בסרטו הדוקומנטרי של הבמאי היהודי-צרפתי קלוד לנצמן 'שואה', נראה אברהם בומבה, ספר תל אביבי, ברחוב דיזינגוף ההומה.

המצלמה נעה באיטיות על ידיו המיומנות של בומבה, שאוחז בזוג מספריים חדות ומנסה לדייק את התספורת של הלקוח שיושב מולו. לכאורה, סצנה שגרתית שיכולה להצטלם בכל לוקיישן אחר, אלא שאצל לנצמן שום דבר אינו שגרתי.

דקות מעטות חולפות ולצופה מתבהרת התמונה במלואה. בומבה הוא ניצול שואה שנאלץ לגזוז את שערותיהם של אחיו היהודים טרם היכנסם לתאי הגזים באושוויץ. כבמאי, לנצמן בוחר להקפיא את הרגע ומאפשר לצופה לעשות את ההשוואה המחרידה בכוחות עצמו. בין דיזינגוף ההומה של שנות ה‑70 לפלנטה האחרת, כפי שכינה אותה ק. צטניק. כך הפך 'שואה' לאחד מסרטי התעודה החשובים ומעצבי התודעה שהוקרנו על מסכי הקולנוע אי פעם.

קלוד לנצמן, בן להורים מהגרים מפולין שנולד וגדל בצרפת, שינה את נקודת המבט הקולנועית על אירועי השואה, שעד אז נצפו בעיקר בצבעי שחור ולבן, באלימות ברוטאלית ובמחזות זוועה של הררי גופות עירומות. תשע שעות צפייה קובצו למסמך היסטורי נדיר שהדמויות בו אמיתיות, ישירות עד אימה והעיקר - חפות מהקיטש ההוליוודי שניסו להדביק להן לאורך השנים.

לנצמן בחר בקפידה את הגיבורים שיופיעו בסרטו המונומנטלי, ונתן לחלקם לנסח בכוחות עצמם את כתב האישום נגדם. כך למשל מפקד מחנה גרמני שפיקח על השמדתם של מאות אלפי יהודים, שמונה בקור רוח את מספרם וגילם של הקורבנות מתוך חוברת דהויה שנשמרה אצלו, משל היו רשימת מלאי סתמית. לנצמן הבין כבר אז, בשלהי שנות ה‑80, את מה שלעולם המערבי לקח שנים להפנים: האיום הגדול על שואת יהודי אירופה הוא לא העדר הזיכרון, אלא הדחף להכחשת הטרגדיה הגדולה ביותר בתולדות האנושות.

לנצמן הביא תיעוד דוקומנטרי של המאורעות ולקח לעצמו את החופש להכניס לחדר העריכה את כל רעשי הרקע מסביב, שהכילו תנועות גוף מחשידות, התקפי זעם וצחוק ושתיקות ארוכות – דבר שלא רווח אז בקרב במאים ומפיקי טלוויזיה בסצנה הקולנועית המתהווה. בראיונות המעטים שהעניק לתקשורת הוא טען כי 'שואה' הוא יצירת חייו, וכי עשה זאת מתוך דחף פנימי שגרם לו לזנוח את שאר עיסוקיו ולהקדיש לכך 14 שנות מחקר, צילום ועריכה.

קלוד לנצמן היה חלוץ בתחומו כאשר בחר לעסוק בשואה מתוך הכרה כואבת כי את רצח העם היהודי ביצעו אנשים רגילים, שבסוף יום עבודה שכלל טבח מסיבי של זקנים נשים ופעוטות, היו מגיעים הביתה לחיבוקה העוטף של הרעיה ולארוחת ערב משפחתית. לנצמן, כמו חנה ארדנט, תמך בטענה שהרוע יכול להיות בנאלי וכמעט צפוי, והעניק לצופה את המסקנה המטרידה כי איכותו של הצבא הגרמני נמדדה ביכולת שלו להפוך חייל פשוט בוורמאכט למפלצת.

מאז הקרנת הסרט הקדיש קלוד לנצמן את חייו לדיבור בלתי פוסק על השואה ולסיוע כספי לגופים בינלאומיים שהעלו את השיח אודות רצח העם היהודי על כל במה אפשרית. בשבוע שעבר, כשהוא בן 93, הלך לנצמן לעולמו כשהוא משאיר אחריו יצירה קולנועית נדירה, שלא הצליחו לשחזר מאז. עשיתי את מה שהייתי צריך לעשות, אמר פעם מול סטודנטים לתקשורת, לכם נשאר רק לא להרפות.