
הנביא מיכה ניבא באמצע תקופת הבית השני. הוא הרבה להוכיח את עם ישראל, אך ניבא גם נבואות גאולה ונחמה מרגשות.
אחת מהן בוודאי זכורה לרבים מהקוראים: בפרק הרביעי והחמישי של ספר מיכה, למרות שבית המקדש עדיין קיים ועומד ומתפקד, הנביא מיכה מסתכל הרחק קדימה ומנבא על כך שבאחרית הימים, אחרי תקופה של חורבן ובסוף הגאולה שבעקבותיה יהיה הר בית ה' נכון בראש ההרים ונישא מגבעות, והלכו גויים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' ואל בית אלוקי יעקב כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. ובהמשך: וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה. וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד. עד כדי כך! שיא השלווה, שיא השלמות, שיא השקט. מה צריך עוד? - צריך: הכול טוב עם מי שנמצא בארץ, ואפילו עם הגויים שסביבותינו, אבל מה עם אחינו הרחוקים פיזית ופסיכולוגית? ממשיך הנביא מיכה: ביום ההוא נאום ה' אאסוף את הצולעה, ואת הנידחה אקבץ, ושמתי את הצולעה לשארית ואת הנהלאה לגוי עצום, ומלך ה' עליהם בהר ציון מעתה ועד עולם. יופי. אז זהו, הכול נגמר, חסר עוד משהו? - כן, הנהגה ראויה לעם סגולה שתדאג בעזרת ה' להמשיך את הטוב הזה. והנה גם את זה מבטיח הנביא: "והקמנו עליו שבעה רועים ושמונה נסיכי אדם".
מעל לעם ישראל במצבו הכי שלם והכי מבטיח תעמוד קבוצה של אנשים שתוביל ותנהיג את העם הנבחר באופן מושלם. הכינוי "רועים" ידוע, כל התנ"ך מלא בו – משה הרועה את הצאן ואת העם, דוד וגדולי הנביאים שנלקחו מאחורי הצאן כדי ללכת ולרעות ולהנהיג את עם ישראל. אחרי שהוכיחו את עצמם בתקופת אחריותם על עדר הצאן שלהם כמובילים, אמיצים, רחמנים, פיקחים, נאמנים ועוד, הגיע זמנם להיות רועי העם. אבל מה זה נסיך? לפי המשמעות המקובלת נסיך הוא שליט, לפעמים אחד מתוך קבוצת שליטים, שקיבל את ההנהגה שלו בירושה, לאו דווקא בעקבות כישורים או הצלחה מנהיגותית מוכחת. אולם הנסיכים המובטחים הללו יהיו "נסיכי אדם", נסיכים בגובה העיניים, מנהיגים מהשטח, והם יחד עם הרועים ינהיגו את עם ישראל בגאולה השלמה. בעיני העם הם יהיו נסיכים, כאילו נולדו להיות מנהיגים.
הרבה נכתב על מנהיגות, הרבה נכתב על מה שחסר למנהיגי זמננו. אולם אני מבקש לכתוב כאן כמה מילים על שניים ממנהיגי ראשית צמיחת גאולתנו שחיו כאן איתנו, שמבטאים בעצם אישיותם ופעילותם באופן מושלם את משמעותו העמוקה של התואר נסיך אדם.
שני יהודים גדולים נפטרו השנה, שניהם בגיל 69 – בשיא פריחתם ופעילותם ובגרותם, ולפני שהגיעו לימי הזִקנה. שניהם כבשו לעצמם במו ידיהם את מקומם בצמרת, ושניהם בלטו בענוותנותם, בפעילותם הנמרצת, המועילה והייחודית – בלי שמץ התנשאות, בלי שום בקשת כבוד. ולא מדובר כאן בענווה ש'מורידה את האף' ומנמיכה את הציפיות של האדם מעצמו – אלא להפך, בענווה שמטילה על האדם חובות ואחריות ודרישות מעל ומעבר, בהכרת ערך עצמו בין חבריו. אני מתכוון לשני ידידים שלי, שאבדל לחיים ארוכים, שאבדו לי השנה – הרב אביחי רונצקי והרב אלישיב קנוהל, זכר צדיקים לברכה. לא הייתי במעגל הקרבה הראשון שלהם, רבים מאוד היו קרובים אל שניהם הרבה יותר ממני, אך משניהם זכיתי לקרבה ולידידות, ושניהם, שני נסיכים אלו, הותירו בי רושם עמוק, ואת חסרונם אני חש עתה בעומק ליבי. שניהם עשו, שניהם פרחו, שניהם הטביעו את חותמם בפעילותם התורנית והציבורית למען התורה והעם והארץ, ושניהם היו גדולים, גדולים מאוד, מיוחדים ביותר, בענווה.
ענווה במחשבה, בדיבור ובמעשה
הרמח"ל במסילת ישרים מגדיר את הענווה באופן מרגש: "הענווה היא היות האדם בלתי מחשיב עצמו משום טעם שיהיה, והיא תלויה במחשבה ובמעשה. כי בתחילה צריך שיהיה האדם עניו במחשבתו ואחר כך שיתנהג בדרכי הענווים, כי אם לא יהיה עניו בדעתו וירצה להיות עניו במעשה - לא יהיה אלא מן הענווים המדומים והרעים והצבועים אשר אין בעולם רע מהם... הענווה האמיתית היא שיתבונן האדם ויתאמת אצלו אשר אין התהילה והכבוד ראויים לו, כל שכן ההתנשאות על שאר בני מינו, וזה מפני מה שחסר ממנו בהכרח... והנה זה העיון והתבוננות ראויים לכל איש אשר שכלו ישר ולא מתעקש, וכשיתברר זה אצלו אז ייקרא עניו אמיתי, שבליבו ובקרבו הוא עניו" (מסילת ישרים פרק כב).
כל מי שהכיר את הרב אבי ואת הרב אלישיב יוכל להעיד שהם היו בעלי ראש גדול, נוטלי אחריות, טיפוסים של מנהיגים, סוללי דרכים – וענווים מכל אדם. לא מחפשים כבוד לעצמם, לא מחפשים את ההערכה של סביבתם, עושים את מלאכתם ואת חובתם מפני שהם מאמינים בה, בלי לתת שום משקל לשאלה מה יאמרו. שניהם חצבו את דרכם בכוחות עצמם, שניהם לא ציפו בעצמם ולא ציפתה מהם סביבתם לגדול בתורה ולהיות תלמידי חכמים משפיעים בעם ישראל, שניהם נטלו על עצמם תפקידים שונים במקביל לעיסוקם בתורה ושניהם קיימו בעשר אצבעותיהם, בכל נימי נפשם, את הדרכת חז"ל על הפסוק "כי אם שמור תשמרון את כל המצווה הזאת... לאהבה את ה' אלוקיכם ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו": "שמא תאמר הריני למד תורה בשביל שאקרא חכם, בשביל שאשב בישיבה, בשביל שאאריך ימים לעולם הבא? תלמוד לומר 'לאהבה', למוד מכל מקום, וסוף הכבוד לבוא" (ספרי דברים פרשת עקב פיסקא מח).
הרב קנוהל והרב רונצקי האירו כל חייהם פנים לכל אדם. שניהם היו דוגמה ומופת של מנהיגות שכולה נתינה, שכולה ענווה אמיתית, במחשבה בדיבור ובמעשה. שניהם התקדמו בתפקידיהם התורניים והציבוריים, הרב אבי כמייסד וראש ישיבה וכרב צבאי ראשי וכמחבר ספרי שו"ת על הלכות צבא ומלחמה, והרב אלישיב כרב קיבוץ וכר"מ בישיבה וכראש מיזם הנישואין הגדול והנפלא של רבני 'צהר' וכמחבר ספרי הלכה חשובים. שניהם היו נגישים כמעט 24 שעות לכל דורשיהם, שניהם היו חברים קרובים של תלמידיהם, ושניהם הכירו בערך עצמם - אך לא נתנו להכרה הזאת לבלבל אותם אפילו לרגע, להוריד כמלוא הנימה מענוותם האמיתית במחשבה ובמעשה.
הרב רונצקי והרב קנוהל זצ"ל היו נסיכי אדם. מנהיגים שצמחו מהשטח, שנשארו בשטח, שגם כאשר ניהלו והנהיגו מלמעלה – נשארו חלק מהעם שבשדות. שניהם בעיניי דוגמה ומופת למנהיגים של ראשית צמיחת גאולתנו, לתלמידי חכמים שראוי שיעמדו בראש הציבור שלנו בימים גדולים אלו שאנו זוכים לחיות בהם. שניהם העמידו תלמידים הרבה, תלמידים לתורתם ותלמידים להנהגתם, ושניהם ימשיכו להיות חסרים לנו מאוד מאוד.
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת [email protected]
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיישלחו)