1
בשקט, כמעט במחתרת, מקדמת בימים אלו שרת התרבות מירי רגב את המהלך המשמעותי ביותר בקדנציה הנוכחית בתחום התרבות: שינוי מודל התקצוב הממשלתי לקולנוע הישראלי. כשמציגים את זה ככה זה נשמע מעניין ממש כמו תקנות סדר הדין האזרחי, אבל האמת היא שמדובר במהלך שאם יצליח הוא לא פחות ממהפכה.
פעמים רבות דובר על העובדה שתעשיית הקולנוע הישראלית היא במידה רבה שם מכובס לתעשייה להשמצת ישראל בעולם במימון מדינת ישראל. הדרך שבה מממנת מדינת ישראל בעשרות השנים האחרונות את תעשיית הקולנוע, הביאה לכך שבישראל עושים רק סרטים שקולנועני הברנז'ה מעריכים, והברנז'ה הקולנועית אנינת הטעם נטועה (במרבית העולם, יש לציין) בקצה השמאלי מאוד של המפה הפוליטית. באמצעות שורה של מהלכים, מבקשת השרה להגדיל את השפעת משרד התרבות על הקצאת הכספים לסרטי הקולנוע, ואף להפוך את טעם הקהל לפקטור בתקצוב, שומו שמיים!
עיון בהצעת החוק שאושרה השבוע בקריאה ראשונה, מלמד שבדרך עשתה השרה רגב גם כמה פשרות כואבות. אולם אין ספק שאישור החוק, בכפוף לכמה תיקונים קטנים, יחולל שינוי גדול. מספיק להאזין למפלס קולות השבר בקרב קולנוענינו המצוינים כדי להבין שהכיוון חיובי. נכון, גם אחרי החוק הנוכחי הקולנוע הישראלי לא יהפוך למבצר ימני, רחוק מכך. אבל מה שכן יקרה הוא שפחות כסף ציבורי ישראלי ילך להשמצת ישראל בין העמים, וזה עצמו צעד גדול מאוד בכיוון הנכון.
2
חוק מסורס
הדיון הסוער שנערך ביום שלישי השבוע בחוק הלאום חשף פעם נוספת את הסיטואציה ההזויה שנוצרה בשנים האחרונות בכנסת ישראל ורק בתקופה האחרונה מתחילה, אולי, עם דגש חזק מאוד על אולי, להשתנות במידת מה. מגיעה לוועדת חוק הלאום חבורה של משפטנים, בראשם היועץ המשפטי לכנסת עו"ד אייל ינון והמשנה ליועץ המשפטי לממשלה רז נזרי, מבהירה לח"כים שסעיף ההתיישבות בחוק הלאום לא מקובל, ונדהמת לגלות שחברי הכנסת לא עוברים מיד לדום מתוח ומצדיעים.
הסיפור כאמור הוא חוק הלאום, וסעיף משמעותי בתוכו שזכה לכינוי "סעיף ההתיישבות" או "סעיף ועדות הקבלה", שמתיר לכאורה אפליה בקבלה ליישובים על רקע דתי, על רקע לאומי, ואולי גם מעוד סיבות, בניגוד לנורמה שקבע בעבר בג"ץ. הטענה היא שמדובר בסעיף שבסופו של דבר יביא לאפליה של ערבים, שלא יוכלו להתקבל ליישובים קהילתיים בגליל ובנגב. מה שמתנגדי הסעיף הזה שוכחים כמובן לספר לכולנו הוא שאם אתה יהודי היכולת שלך להיכנס לגור ביישוב ערבי אפסית עד בלתי קיימת, כלומר מדובר בפגיעה בזכות שהיא למעשה חד סטרית. לא רק שעוד לא נולד הערבי שימכור קרקע לבנייה ליהודי בכפר ערבי, גם המדינה לא מוכנה למכור ליהודים קרקעות לבנייה בכפרים ערביים ואף במועצות מקומיות גדולות מאוד, וזאת באמצעות שימוש בפרקטיקה האפלייתית המכונה "מכרזים לבני מקום".
אבל האמת היא שכל זה מסך עשן. גם אם חברי הכנסת יהיו גיבורים גדולים, ויצליחו כביכול להעביר את סעיף ההתיישבות בחוק כלשונו, הדבר החשוב באמת שהיה בחוק הלאום יצא ממנו, ובכך למעשה הוא הפך לחוק שערכו מוגבל מאוד. החוק איננו מגדיר את זהותה היהודית של המדינה ככזו שמעניקה זכויות לאומיות מובהקות לבני הרוב היהודי החיים בקרבה. בגרסאות מוקדמות של החוק הייתה כוונה כזאת, אך עם התקדמות הליכי החקיקה החוק הלך וסורס, ולמעשה נותר בו רק סעיף ועדות הקבלה, שגם הוא עלול להפוך לבומרנג. התקווה שחוק הלאום יביא את השינוי שתומכיו מייחלים לו היא תקווה נאה, אך היכרות עם דרך עבודתם של שופטי בג"ץ חייבת להוביל למסקנה שזו כנראה תקוות שווא.
את חוק הלאום צריך לחוקק, אבל אם סעיף ועדות הקבלה יצא ממנו, או אפילו ירוכך במידה רבה, ספק רב מאוד אם יש בכלל איזשהו ערך לחקיקה הזאת. מה שבטוח הוא שאם זה יקרה נוכל לקבוע שוב, בצער רב מאוד, שחברי הכנסת שוב התפרקו מסמכותם שהיא חובתם כמחוקקים לחוקק רק בהתאם לצו מצפונם וההבטחות לבוחריהם, והפקידו שוב את מפתחותיה של המדינה בידיה של חבורת משפטנים שמעולם לא הוסמכה לכך.
3
נתניהו מפחד מהימין
ראש הממשלה נתניהו כנראה איננו מאמין בפתגם הבדואי שלפיו נקמה היא מעדן שאוכלים אותו קר. לכן הוא לא חיכה אפילו שבוע עד שנקם את נקמתו בבית היהודי על האיגוף שעשה לו בנט בסוף השבוע שעבר בעניין החוק הפולני וההצהרות המשותפות שהתפרסמו. נתניהו לא האמין שמדובר בעמדה עקרונית, וסבר שבנט מאמץ עמדות פופוליסטיות בניסיון לצבור נקודות ציבוריות על גבו. ההזדמנות לנקום נמצאה לנתניהו מהר מאוד, בזמן כינוס ועדת השרים לנושא המאבק בפוליגמיה. נתניהו החליט לתקוף את אחת מהמלצות הצוות המקצועי בנושא, המלצה שמאפשרת לבתי דין שרעיים לאשר פוליגמיה במקרים חריגים, להתנגח אישית בשרה שקד ולהציג אותה כמי שאיננה נחרצת במאבק בפוליגמיה. זאת למרות שבדיוק באותה שעה ועדת השרים בראשותה של השרה שקד החליטה שלא לאשר את אותה המלצה בעייתית כביכול.
העימות הנוכחי על ציר נתניהו-שקד, או שמא על ציר ליכוד-בית יהודי, יכול להתפרש כעוד אפיזודה אחת מרבות בסרט הטורקי ששמו קואליציית נתניהו הרביעית. מדובר באחת הקואליציות המסוכסכות ביותר בעשורים האחרונים, ולמרות זאת אחת הקואליציות היציבות ביותר שעשויה לשרוד קרוב לארבע שנים. אם זו נקודת המבט, אפשר גם להעריך שהסיבה שנתניהו בחר להיטפל דווקא לשקד היא ניסיון לפוגג את אפקט הריאיון של יו"ר הקואליציה לשעבר דוד ביטן, שהזמין בסוף השבוע את שקד להצטרף לליכוד וטען שאם תתמודד בפריימריז תזכה במקום גבוה מאוד. אולם זהו רק חלק מהתמונה, ודווקא החלק הלא חשוב.
העימות הנוכחי, כמו קודמיו, הוא חלק משמעותי מתופעה שאפשר לכנות אותה הצפיפות בימין. הליכוד והבית היהודי מתנהלות בשנים האחרונות בטקטיקה של משחק סכום אפס. כל אחת משתי המפלגות הללו עושה כל מה שאפשר כדי להתחזק, אבל פועלת להשיג את המצביעים החדשים לשורותיה מבין מצביעי המפלגה השנייה. הליכוד גונב מצביעים לבית היהודי והבית היהודי לליכוד, בלי שום מחשבה על פריצת המעגל. התוצאה היא שכל התחזקות של אחת משתי המפלגות הללו לא מחזקת אלקטורלית את הימין, אלא רק את האגו של חברי אותה מפלגה.
הפנייה של הליכוד לקושש מנדטים דווקא מהבית היהודי היא, אגב, מוזרה במיוחד. בכל תסריט של קואליציה אפשרית לאחר הבחירות הקרובות, המפלגה היחידה שבשום מצב לא תוכל שלא להמליץ על נתניהו כעל מועמדה לראשות הממשלה היא הבית היהודי. לבית היהודי אין בנקודת הזמן הנוכחית שום אלטרנטיבה למי שינהיג את הליכוד, ולכן המנדטים של הבית היהודי נמצאים למעשה בכיס האלקטורלי של הליכוד. למרות זאת, במקום לפעול להגדלת הכוח על חשבון מפלגות שיש להן אלטרנטיבה אחרת, פועל נתניהו כדי להגדיל את כוחו על חשבון הבית היהודי.
קשה להאמין שנתניהו איננו מבין את זה, ולכן יש למעשה שתי אפשרויות לנתח את האסטרטגיה הפוליטית של נתניהו ושל נאמניו בליכוד. האפשרות הראשונה היא להניח שהכול אנשים. על פי האפשרות הזאת האיבה האישית בין בנט ושקד לנתניהו, שמקורה על פי פרסומים זרים בתקופה שבה עבדו השניים בלשכתו של נתניהו כשהיה יו"ר האופוזיציה, היא כל הסיפור. זאת אפשרות סבירה, אבל נתניהו יודע בדרך כלל להתעלות מעל המימד האישי כאשר המטרה הפוליטית היא קריטית בעיניו. האפשרות השנייה, והיותר מדאיגה, היא שמדובר באסטרטגיה שמטרתה פוליטית. על פי האפשרות הזאת מטרתו של נתניהו היא להחליש דווקא את האגף הימני בקואליציה העתידית שבראשה הוא יעמוד. כל עוד ברור שהוא האופציה השלטונית היחידה, הוא מעדיף קואליציה שמחשקת אותו משמאל מאשר קואליציה שמחשקת אותו מימין, גם אם המחיר הוא מס שפתיים ימני בוטה לאורך הקדנציה הנוכחית. נתניהו מעוניין שהקואליציה הבאה תיתן לו מרחב פעולה מדיני, גם אם הדרך לעשות זאת היא כרגע לאגף זמנית את בנט מימין.
*** הפינה הכלכלית ***
דרוש נגיד
הודעתה של נגידת ישראל ד"ר קרנית פלוג על כך שהיא איננה מתכוונת להתמודד על קדנציה נוספת לא הייתה מפתיעה. מערכת היחסים ששררה לאורך שלוש השנים האחרונות בין פלוג ובין שר האוצר משה כחלון הייתה עכורה במידה כזו, שפלוג בחרה פשוט להתעלם מכחלון אפילו בשלב ההודעה על כך שהיא לא מעוניינת בעוד קדנציה. פלוג ידעה שגם נתניהו ממש לא מתכוון לשכב בשבילה על הגדר. כל מי שזיכרונו ארוך מעט, זוכר שלמעשה פלוג נכפתה כנגידת בנק ישראל על נתניהו, שהעדיף בהחלט למנות מישהו אחר לתפקיד. למעשה, נתניהו ולפיד כבר החליטו למנות את נגיד בנק ישראל לשעבר פרופ' יעקב פרנקל, אלא שפרשייה מביכה מעברו של פרנקל ותהיות בנוגע לטוהר מידותיו מנעו את המינוי. לא בטוח בכלל שהיה ממש באותה פרשייה, אולם מה שבטוח הוא שנוצרה סיטואציה שבה נתניהו ולפיד נאנסו למנות את פלוג לתפקידה, מה שבהחלט לא מבשר על מוטיבציה מיוחדת של נתניהו לדאוג לה לקדנציה שנייה.
פלוג, שהבינה היטב את המצב, בחרה בחוכמה רבה שלא להתבזות בהליך בחירה נוסף, גם אם קשה לראות בנקודת הזמן הנוכחית מועמד טבעי לתפקיד החשוב הזה. הבעיה היא שבדומה לסיטואציה שהייתה כאן בשלהי 2013, גם היום אנחנו נמצאים במצב שבו שר האוצר וראש הממשלה לא ממש חברים טובים, מה שעלול לגרור את בנק ישראל לעוד הליך מינוי נגיד מביך ומשפיל.
נתניהו הוא חסיד שיטת "לעולם אל תדחה למחר מה שאפשר לדחות למחרתיים", כך שסביר להניח שייקח זמן בטרם תיקבע זהות מחליפה של פלוג, שמסיימת רשמית את התפקיד ב‑12 בנובמבר. אולם יש לקוות שהפעם ההליך יהיה לפחות מביך פחות. בנק ישראל תחת קרנית פלוג נוהל היטב, ונהנה מתקופה שקטה ורגועה יחסית בהיבט הפנים-ארגוני, אך נחלש במידה לא מעטה בזירה החוץ-ארגונית. הבנק המשיך לפרסם ניירות עמדה ומחקרים ולהביע את דעתו, אך דעתו נשמעה והתקבלה הרבה פחות מאשר בעבר.
כעת נחוץ לבנק ישראל נגיד שיידע לבצר את מעמדו של הבנק גם כלפי חוץ, ולהוות גורם בעל משקל בקביעת המדיניות הכלכלית של מדינת ישראל. זה לא יכול להיות עוד תואם פלוג, ולמעשה גם אין כעת בשטח אדם כזה. לשר האוצר וראש הממשלה יש אינטרס אישי בשחיקת מעמדו של בנק ישראל, אבל אם הם רואים לנגד עיניהם לא את האינטרס שלהם אלא את טובת הכלכלה הישראלית, הם חייבים למרות היחסים הרעועים לחשוב מחוץ לקופסה ולהביא מינוי ראוי ובעיקר אחר.
לתגובות: [email protected]