מימין לשמאל: יהודה נאומבורג, קבצי מבצרי, הדר מינץ ואביטל רייכנר
מימין לשמאל: יהודה נאומבורג, קבצי מבצרי, הדר מינץ ואביטל רייכנרצילום: יונתן זינדל, פלאש 90

"אין יום שאני לא בגוש קטיף. כל החיים שלי הם סביב זה ומתוך זה. העוצמות, התפילות, מה שאני בוחרת לעשות ביומיום, הכוחות וגם הכאב. אני נזכרת בדברים מהגוש במהלך היום. משחזרת לעצמי דברים משם".

אביטל רייכנר, לבית כהן-דוראס, הייתה ראש מטה הנוער לפני העקירה מגוש קטיף. הנוער הזה, שעמס על שכמו חלק נכבד מהמאבק בימים שלפני ההתנתקות, התעורר יום למחרת לתוך חלל גדול מנשוא. לא הייתה לו משפחה לנהל ולא בית לבנות. חוסר המחויבות הזה לא רק שחרר, אלא גם השאיר אותם באוויר, תלושים. בשלוש עשרה השנים שחלפו הם שירתו את המדינה, רכשו מקצוע, בנו בתים והקימו משפחות. למרות הזמן שחלף, הנוער ההוא לא מפסיק לפעול מכוחו של הגוש, לחלום אותו בהקיץ, להתגעגע אליו. בשבילו המושג גוש קטיף הוא לא חוויית עבר חולפת.

אביטל רייכנר, אמא לשישה, תושבת רמלה, זוכרת את הרגע שבו שמעה את ההכרזה של אריאל שרון על תוכניתו לעקור את היישובים היהודיים בחבל עזה. "כולם מסביב ניסו להרגיע אותי. אמרו 'כבר היו דיבורים על הגולן ושום דבר לא קרה'. אבל אני לקחתי את זה ברצינות". לא הרבה אחר כך החל המאבק ואביטל, שהייתה באמצע השמינית, תפסה בו מקום מרכזי. מה שהכין אותה לתקופה הזאת היה הטרור הנורא שאנשי הגוש עמדו בו בגבורה. "הרגשנו הרבה עוצמה וגם בגרות. כבר אז התחלנו להתמודד עם השאלות שהופנו אלינו, כמו 'למה אתם שם?' ו'איך ההורים שלכם מגדלים אתכם במקום כזה?'. היינו צריכים לתת תשובות לעצמנו ואחר כך לענות לאחרים".

לקראת משאל מתפקדי הליכוד עברה רייכנר עם חברותיה מבית לבית, ויחד הן התגברו על כלבים אימתניים, טריקות דלת בפנים ואנשים שקצת הרתיעו. היא לא הסכימה לוותר על אף בית, "תמיד חשבתי, אולי זה יהיה הבית שיכריע". כשעמדה מול האנשים שכן הואילו לשמוע, היא דיברה איתם בגובה העיניים. "היינו בסך הכול בני נוער. דיברנו ציונות וארץ ישראל עם מבוגרים מאיתנו. בגלל תחושת השליחות לא חששנו לדבר. היום אני יודעת שזה בנה אותנו". פרט אחד כן השמיטה מהטיעונים של אנשי הגוש. היא לא אמרה שאם התוכנית של שרון תתבצע, הטילים יגיעו עד אשקלון ואשדוד. "לא רציתי להישמע הזויה ושאנשים לא יאמינו לי". מאז הנבואה הגשימה את עצמה והרחיקה לכת אף יותר.

שרון לא קיבל את התוצאה של משאל מתפקדי הליכוד והמאבק המשיך ביתר שאת. שנת הלימודים הסתיימה ורייכנר יצאה לשירות לאומי. יצאה, וחזרה כעבור חודש. "הרגשתי שאני לא מסוגלת להיות במקום רחוק". היא שבה הביתה והחלה לרכז את מטה הנוער שעבד סביב השעון, מקבל מטלות מהמבוגרים ומסיים אותן עד הבוקר, גם אם מדובר בהכנת אלפי אריזות של ירקות, משלוחי מנות או ערכות פעולה אחרות. "השיא היה ששלושה ימים לא ישנו". הם היו הצד הלוגיסטי שמאחורי כל פעולות המחאה, טלפונים למטות ולאנשים, שלטים ורשימות. המטה עבד חזק גם על פעולות הסברה. בני הנוער נסעו לפאנלים בתיכונים, הדריכו סיורים שהגיעו לגוש וגם דיברו מול התקשורת. "חוץ מזה פעלנו בנושא החוסן הפנימי. הרגשנו שאנחנו צריכים לחזק את ההורים. אחרי כל משבר או הצלחה היינו מחלקים להורים צ'ופר קטן, שוקולדים, פרחים כתומים, שלטים של 'יחד ננצח'".

הנוער הרגיש שסומכים עליו. שיתפו אותו בהתייעצויות ובהתלבטויות, הוא נתן מענה למבוגרים וגם יזם פעולות שנראו לו נדרשות. "כשאני ממספרת היום על הגוש, אני אומרת לבני נוער שיש להם המון כוח. שבמהלך ההיסטוריה הנוער הוא שעשה שינויים ומהפכות. בני הנוער צריכים לשאול את עצמם 'מה השליחות שלי במשפחה, ביישוב, בקהילה ובעיר'. תמיד חשבתי שחבל שפספסתי את תקופת המחתרות. אבל ה' בחר בי, זכיתי להיות נוער גוש קטיף".

בבית של רייכנר האופציה שהעקירה תתרחש הייתה על השולחן. אביה אמר לא אחת "אנחנו לא יודעים מה ה' יחליט, אבל אנחנו יודעים מה הוא רוצה שנעשה". "גם אני אמרתי את זה", אומרת רייכנר, "אבל לא חשבתי שזה יקרה". הגירוש התחיל ביום שלישי בנוה דקלים. "זה קרה כל כך מהר. עד יום שישי חצי גוש לא היה. לא האמנו שככה זה יהיה". היה לה ברור שברגע האמת החיילים יסרבו פקודה ושהעקירה פשוט לא תתרחש. "עמדנו בצומת הגוש ונפרדנו מכולם. זה היה יותר קשה לי מהגירוש עצמו".

בסופו של יום הגירוש הגיעו בני היישוב לעיר העתיקה. "ירדתי ראשונה מהאוטובוס, היו שם כמויות של אנשים שחיכו לנו. ברחתי לכותל. זו הייתה התפילה הכי עוצמתית שהייתה לי. בכיתי את המקדש כמו שאף פעם לא בכיתי". מאז הכותל הפך לה לבית. בתקופה שאחרי הגירוש הנוער התפזר. "זה היה אחד הדברים הקשים. לפני כן היינו יחד ופעלנו יחד, ופתאום כל אחד במקום אחר. הכותל הפך לבית שלנו. היינו מגיעות לאיזה ספסל, מתיישבות ומרגישות שזה שלנו. בתוך כל המלונות לא היה לנו מקום כזה".

רייכנר לא שוכחת את הכתבות שהיו על הנוער אחרי הגירוש, כתבות שתיארו תופעות קשות של שכרות, סמים ואובדן דרך. "שנאתי את הכתבות המוגזמות האלה. הרבה מבני הנוער לקחו את העשייה שהייתה בגוש למקום של עוצמה. הרבה מבני הנוער של אז עושים היום תפקידים משמעותיים". אצלה למשל, "כל דבר בחיים שלי מתחיל משם", כמו הבחירה לעסוק בחינוך והבחירה לגור ברמלה דווקא. "התחושה הקשה שספגנו שנאה מהעם, שחטפנו כאפות וסטירות כשרק באנו לחלק סרטים, הביאה אותי להרגיש שצריך תיקון. רמלה זו עיר מדהימה. יש הרבה מה לעשות כאן, לחבר את העם למסורת ולתורה ולהסביר שהכול מתחיל משם". רייכנר מובילה גם את ההנצחה של הפלוגה הדתית בתש"ח. "זה נובע מכוחות שגיליתי שם. אתה מרגיש שיש לך יכולת לפעול ולשנות בעולם".

להתעורר מחלום עם רגליים למעלה

"בשלוש עשרה השנים האלה למדתי, שעם כל הביקורת שהייתה על גוש קטיף ועל האופן שבו הוא נאבק, אף אחד לא עמד באותם סטנדרטים. ההנהגה של כל שכונה שנהרסה שיתפה פעולה עם המדינה ומצאה פשרות. ההורים שלי, לעומת זאת, לא ארזו את הבית ולא ידעו מה יהיה. אני גאה בהורים שלי, בשכנים שלי ובאנשי הגוש. לא הסכמתי עם כל הדברים בדרך, אבל בסוף הם נלחמו כמו אריות. המאבק הוא לא אם נישאר או לא, אלא אם נישאר שפויים". יהודה נאומבורג גדל בנווה דקלים. היום הוא אב לארבעה ומתגורר בסדנת השילוב גבעות בגוש עציון. טראומת הגירוש עדיין רודפת אותו. הוא יכול להתעורר באמצע הלילה כשהרגליים שלו למעלה, מתוך חלום שחיילים גוררים אותו. "אני רואה את הגוש בעיניים. כל דבר מזכיר לי נוף ילדות, לאו דווקא בקטע עצוב. בכל פעם שאני עולה לבית הכנסת באלעזר, זה מזכיר לי את העלייה לנווה דקלים".

ההודעה של אריאל שרון על כוונתו לגרש את תושבי חבל קטיף מביתם מצאה את נאומבורג כשהוא לומד בישיבה באיתמר, אחרי תיכון. "עזבתי הכול והגעתי לעבוד במטה. זה לא היה כל כך מקובל". כמה חודשים אחר כך הוא היה בין מקימי מטה 'לוקחים אחריות' שהיה מיליטנטי יותר. הוא ארגן חסימות כבישים, הכניס שב"חים לגוש, ובשלב מסוים היה במעצר בית אחרי שנתפס בפעילות נגד העקירה. "אני לא מתחרט על כלום. אני לא יודע אם הייתי עושה את זה היום, אבל זה מה שהיה נכון לי אז".

אחרי הגירוש הגיע נאומבורג עם משפחתו למלון הייאט. את החיים אז הוא מתאר כמו "כאפה של המציאות, שברון לב. ניסיתי לחזור לישיבה אבל זה לא הלך. הראש שלי היה במקום אחר". בני הנוער במלון, שעד לפני רגע היו בעשייה, לא ידעו מה לעשות עם הזמן. "היינו מתבטלים ונרקבים. שלוש פעמים ארוחת בוקר, שלוש פעמים ארוחת צהריים ושלוש ארוחת ערב". נאומבורג היה מנוע גיוס לצה"ל בגלל אופי פעילותו לפני ההתנתקות. יום אחד, חצי שנה אחר כך, התקשר אליו קרוב משפחה ושאל אם הוא רוצה להתגייס. "עניתי לו שכן. למחרת הייתי בבקו"ם". מצד אחד, "הצבא היה אחד הדברים הכי נכונים שעשיתי בחיים. זה הוציא אותי מכל הריקבון, זה הראה לי שאני לא הכי מסכן בעולם ושיש עוד משימות". מצד שני, "היה לי קשה לראות שמסתדרים בשלשות. הייתי יוצא הביתה על אזרחי. שמתי סרט כתום על התיק ושפטו אותי על זה. הייתי בריתוק 56 יום. מי ששפט אותי היה קצין, בן של רב מהר המור".

נאומבורג מרגיש, כמו חבריו, הערכה גדולה לדור ההורים שהיו צריכים לעבור דרך ארוכה במלון ובקראווילות בעין צורים עד שהגיעו לבית בבני דקלים. הוא אישית לא מסוגל לגור ביישוב שבנו הוריו, למרות שיש שם מקום לבני הדור השני. "כבד עליי לגור ביישוב של מגורשים. זה מוגדר להיות כל המסכנים יחד, למרות שהם לא מסכנים". מבחינתו, המגורים במקום אחר הם חלק מהשיקום. הוא עדיין בשיקום נפשי מהאירוע לפני 13 שנים, מבחינתו זה עוד לא נגמר.

נאומבורג מרגיש שלקחו לו מושג מאוד בסיסי של להתאהב במקום. "לא משנה לי בכלל אם יהיה לי בית של 500 מטר. בעיניי זו תמיד תהיה קופסה". רק למקום אחד הוא חולם לחזור, ברגע שצה"ל יכבוש מחדש את הרצועה. "אני חוזר לשם, לא משנה באיזה תנאי, עם האישה או בלי. חוזר לחצי דונם שהיה לנו ולא מטר ליד. לשם אני מתגעגע. אני רוצה את הבית שלי".

הרגע שבו חזרתי לשיר "התקווה"

"כשאני מסתכל לאחור על החיים בכפר דרום, זה היה כמו לחיות במוצב צבאי לכל דבר. אנחנו באופן אישי חטפנו על הבית שלנו שלושה פצמ"רים, היו יריות ומטענים. נסעת בציר ולא ידעת אף פעם איך תיגמר הנסיעה". כך מספר קבצי (קבציאל) מבצרי. היום מתגורר מבצרי בירושלים ומלווה את כפרי הסטודנטים של בני עקיבא ברחבי הארץ.

המאבק על הבית מצא את מבצרי בכיתה י"ב, תלמיד ישיבת דימונה. הוא היה פעיל מרכזי בהכנת השטח לקראת משאל מתפקדי הליכוד. כל השנה הזאת הייתה מוקדשת לעשייה למען הגוש. כל יום בין שמונה לעשר שעות של עבודה ופעילות, של עמידה על הרגליים, של חלוקת עגבניות שרי ופלפלים בצמתים והסברה על חשיבות קיומו של הגוש, עד שהגרון ניחר. "הרגשנו שאנחנו שם לא בשביל הבית הפרטי שלנו, אלא יש כאן משהו גדול יותר. לא ראינו את הניתוק ואת האדישות".

אנשי כפר דרום הגיעו למלון בבאר שבע. אז החלה להתעורר ולעלות תחושת העלבון. "היו פה האנשים הכי טובים במדינה, ההורים שלך, החברים של ההורים, משפחות הרוגים ופצועים שנתנו הכול למען המדינה, ובשביל כלום. זרקו אותם. הייתה התמוססות גדולה מאוד של הרוח. המציאות התרסקה לאנשים בפרצוף. אנחנו הרגשנו שאנחנו שליחים והם פגעו בנו בדיוק שם".

בשנה שאחרי הגירוש היה מבצרי תלמיד שיעור ב' בישיבת מצפה רמון. "היה לי מאוד קשה להיות במלון, והישיבה הייתה מקום של בריחה. כל המציאות הייתה לא נורמלית". חצי שנה אחר כך הגיע פינוי עמונה. הוא נסע למאחז עם חמישה חברים, בני הגוש, שלמדו בישיבה. "הרבנים אמרו לא לנסוע", אבל הם הרגישו שהם חייבים. "בשנייה שראיתי את הפרשים, הכול יצא, כל הכעס. הזעם על האכזריות שבה מגרשים אנשים מהבית. הגוף התקומם נגד זה. זרקתי עליהם בלוקים". מבצרי מספר שלא הייתה כאן הרבה מחשבה, "אתה במקום של הישרדות, מנסה להגן על עצמך".

מבצרי התגייס לנח"ל החרדי. "המטרה הייתה פשוט לעבור את זה". יום יום הסתדרו הטירונים בחי"ת, ערכו מסדר דגל ושרו "התקווה". יום יום במשך שבעה חודשים הצליח מבצרי להתחמק מהמסדר. גם אם נכח בהרמת הדגל, לא שר אף פעם את "התקווה". המפקד, בן הגוש גם הוא, הבין אותו ולא התעקש.

ביום הזיכרון לחללי צה"ל הגיעה יחידתו לאנדרטת הבקעה. "אתה עומד למעלה, רואה משפחות וילדים וקורא את השמות של החיילים שנפלו, ואז שרים 'התקווה'. שם קרה לי משהו. אז התחולל השינוי. הבנתי שלמרות הכול יש כאן משהו גדול ואנחנו חלק ממנו. מאז התחלתי בתהליך שבסופו חזרתי למדינה והיא חזרה אליי". ולמרות הכול, מבצרי לא מחל לגמרי. הוא חושב שהיחס של המדינה לעקורי הגוש הוא מחפיר.

בעבודתו הנוכחית, שמביאה צעירים לערים ושכונות מוחלשות, הוא בחר בגלל העקירה. "יש לנו אחריות על מדינת ישראל, על הרוח, על כך שיהיה לאנשים טוב במדינה. כדי שתהיה כאן חברה יותר נכונה, יותר בריאה ויותר מוסרית. יש כאן כוחות וצריך להוציא אותם אל הפועל".

מבצרי מסתכל על דור ההורים בהערכה רבה. "כל תושבי גוש קטיף שהמשיכו אחרי סטירת הלחי הזאת להאמין, לקום כל בוקר מחדש ולעשות טוב, כולם גיבורים". ועם זה, כשהוא מגיע לבית הוריו בשומריה הוא רואה שמשהו בעיני האנשים כבה. "תשעים אחוז טוב, אבל אתה רואה את התלישות על האנשים. משהו כבה". ההורים שלו, אגב, גרים עדיין בקראווילה.

"בחודש הראשון לא הפסקתי לבכות"

הדר מינץ לבית איובי גדלה גם היא בכפר דרום. כשהייתה בת חמש וחצי הגיעו השכנים לגן הילדים שלה באמצע היום ולקחו אותה הביתה. הבית היה גדוש אנשים, ואמה סיפרה לה שני דברים. הראשון הוא שאביה אפי נרצח, והשני שבקרוב יהיה לה אח. אפי איובי היה נהגו של הרב דרוקמן. בדרכם לקריית ארבע עקף אותם רכב עם מחבלים שביצעו לעברם ירי. אפי נהרג, הרב דרוקמן ניצל בנס.

"היה קשה לגדול בלי אבא, אבל כל היישוב תמך בנו ולא הייתי יוצאת דופן", אומרת מינץ. כפר דרום היה אחד היישובים שספגו הכי הרבה טרור ושכול, ובקבוצת הילדים והנוער של היישוב היו לא מעט ילדים שאמרו קדיש על אבא או על אמא. ובכל זאת, בעיני מינץ "זו הייתה תחושה של ילדות מושלמת. תחושה, שאני מתפללת שתהיה לילדים שלי, שהכול טוב ואין רע בעולם".

מינץ מתארת גם היא חודשים של עבודה אינטנסיבית במועצת הנוער של גוש קטיף, שבמהלכם כמעט לא הגיעה הביתה. כשמועד הגירוש התקרב היא התכנסה לפעילות במטה של כפר דרום, גם בגלל המרחק והרצון להיות בבית בתקופה הזאת וגם בגלל הראש האחר שהמטה הזה הביא. "אצלנו הייתה אווירה שונה מזו שהייתה בשאר יישובי הגוש. גם אם חבר'ה היו יוצאים להפגין בצומת כיסופים, לא הצטרפתי. לא יכולתי לראות את הגדרות ואת החיילים. היו לי חברות שעשו סיורי פרידה, לא הצטרפתי אליהן. לא יכולתי לעשות את זה או לראות משפחות שאורזות".

הגירוש חקוק אצל מינץ כטראומה. הייתה מוסכמה שאת המשפחות השכולות לא עוקרים אקטיבית מהבית, אבל כשהיא יצאה מחוץ לבית תפסו אותה חיילים וסחבו אותה אל האוטובוס באחיזה שהשאירה אצלה שטפי דם, כאב פיזי ונפשי. "זה היה השיא. אמא שלי צועקת, אני צורחת, מבקשת מהמבוגרים לעזור לי, ואף אחד לא יכול לעשות כלום. זה היה משפיל". היא הועלתה על אחד האוטובוסים, ורק מאוחר יותר, כשהטעות התבררה, הוחזרה לביתה. מהרגע הזה עיניה וליבה ראו את המציאות מבעד למסך אטום.

המשפחות השכולות לא גורשו, אבל השלטר של החשמל בכל היישוב הורד. המקרר התחיל לטפטף, עלטה הייתה בכול. בסופו של דבר הם הלכו לבית הכנסת ולאנדרטה לזכר שני בני היישוב שנרצחו, ועלו על הרכבים.

"הגענו למלון ביום שישי וגיליתי שאין לי כלום חוץ מהמצלמה שעליי. את מברכת 'מלביש ערומים' אבל אין לך שום בגד". המשפחות לא ידעו שיותר להן לחזור ולארוז. "ירדנו למחסן שאליו הביאו אנשים טובים מבאר שבע בגדים, ומצאנו מה ללבוש. בחיים לא חשבנו שנהיה במצב הזה", היא אומרת ושוב קולה נשבר. "במשך כל החודש הראשון לא הפסקתי לבכות".

הקהילה שהתה במשך חצי שנה במלון ואחר כך עברה למגדל באשקלון. "זה היה הזוי. אני חוזרת מהאולפנא ואין לי מה לאכול כי אלה לא שעות הארוחה בחדר האוכל". באותה שנה העוגן היה האולפנה, "זה היה הדבר היציב היחיד". את השירות הלאומי היא חיפשה לעשות ביישוב, באווירה שתזכיר לה עד כמה שאפשר את אווירת הגוש. ככה הגיעה לאיתמר, ומאז היא שם. באיתמר גם נישאה ושם היא מגדלת את שלושת ילדיה. "הגעגוע לגוש קטיף הוא יומיומי, הוא כואב מאוד. אני חולמת סיטואציות שלא קשורות בכלל לגוש קטיף, אבל הן מתרחשות שם".

את לא הראשונה שמספרת על זיכרונות מוחשיים מאוד ועל חלומות. למה לדעתך זה כל כך חי למרות שעברו 13 שנים?

"כי היה כל כך טוב לגור שם, והטוב היה לאורך תקופה ארוכה ומשמעותית. כי חברותיי מפוזרות בכל הארץ, כי אמא שלי עדיין גרה בקראווילה, כי בעלי שגדל בקשת יכול להראות לילדים את הגן שלו ואת בית הספר שבו הוא למד ואני לא יכולה. הכאב הוא לאומי והוא גם פרטי". טוב לה באיתמר ובכל זאת היא לא מוצאת מנוחה, "עדיין חסרה לי תחושת הבית".

למרות שהילדים שלה לא היו בכפר דרום בגופם, הם לגמרי שם בתודעתם. התפאורה לתחושות הללו היא התמונות שעל קירות הבית. הדלק הוא הפעילות של בני הזוג מינץ בגרעין כפר דרום, שמתכוון לחזור לגוש קטיף. "לפני כמה ימים, כשדיברו על אפשרות של כניסת חיילי צה"ל לעזה, הגיעה אליי הבת שלי ושאלה 'אמא, אנחנו עוברים דירה?'. חשבתי שהיא מודאגת מהמצב, אבל היא התכוונה לכך שאם צה"ל יכבוש מחדש את הרצועה, נוכל לחזור לכפר דרום".

גרעין כפר דרום הוקם לפני שלוש שנים. "חשבנו שאנחנו החולמים היחידים בעולם הזה. אבל אז היה מפגש של נוער הגוש והתפלאנו לראות שאנחנו לא". ארי אודס, איש תל קטיפא שהקים את מיזם 'הביתה', הציע להם להקים גרעין, ויחד עם שני בני כפר דרום נוספים - אברהם יצחק שניידר ורחלי מלמד, הם מובילים גרעין של 50 משפחות. הם יודעים שזה לא יקרה מחר ושיש עוד דרך, אבל הם מתכוונים לעבור את כל השלבים. "לפני שלוש שנים היה הזוי לדבר על כיבוש הרצועה. היום אפשר לשמוע חברי כנסת ואנשי תקשורת מדברים על כך". הם פועלים גם לביטול חוק ההתנתקות, "החוק הזה שעבר בדרך דורסנית על גבול הלא חוקי, הוא אות קלון לספר החוקים של מדינת ישראל, נוסף על הנזק היומיומי שהוא גורם למדינה. ביטול החוק לא יחזיר אותנו מחר לגוש, אבל מוסרית זה תחילתו של תיקון".

גרעין כפר דרום יודע שהדרך ארוכה, אבל יש לו סבלנות. "אנחנו מאמינים שאם הממשלה תגיע לחלון ההזדמנויות והיא תדע שיש קבוצה שאומרת 'אנחנו עוזבים הכול ובאים', יהיה לה יותר קל". מינץ יודעת שלא יהיה קל להקים יישוב חדש ולנהל שגרת חיים לצד מדינת חמאסטן, "יש שם בעיות שצריך לפתור. אבל אני מסתכלת על ההיסטוריה ויודעת שהרבה דברים משמעותיים, כמו הרמת מסך הברזל, נפתרו בצורה לא צפויה".