אני חושב שאפשר להתגעגע למקום שלא מכירים ואם זוכים להתגעגע, אולי גם זוכים לחזור.
אני חושב שאפשר להתגעגע למקום שלא מכירים ואם זוכים להתגעגע, אולי גם זוכים לחזור.איור: עדי דוד

קוראים לי אלישיב, ואוטוטו אני חוגג בר מצווה.

אני גר באשקלון עם ההורים והאחים שלי, לומד בבית ספר, הולך לבני עקיבא, מתכתב עם החברים בווצאפ ובאופן כללי די מבסוט מהחיים.

לא תמיד ההורים שלי גרו באשקלון. הם עברו לשם קצת לפני שנולדתי. לפני כן הם גרו באחד היישובים בגוש קטיף. היה להם בית גדול ויפה עם עצי פרי בחצר, וחממות. הם היו שייכים לקהילה של חברים שהם מאוד אהבו, והאחים הגדולים שלי למדו שם בגן ובבית הספר. היישוב היה ליד הים, וכל המשפחה אהבה לטייל על החולות הזהובים ולשחות במים הכחולים.

את כל זה אני יודע מהסיפורים. אני לא ראיתי שום דבר מכל זה, כי כשאמא הייתה בהיריון איתי, הממשלה החליטה לגרש את תושבי הגוש מהבית. לפעמים מדברים אצלנו בשולחן שבת על החיילים שהגיעו והוציאו את המשפחה אל האוטובוסים שחיכו בחוץ, על התפילות האחרונות בבית הכנסת ועל הקושי לגור אחר כך בבית מלון במשך חצי שנה.

כשהשיחות האלה מתחילות, אני משתדל לא להקשיב יותר מדי. אף פעם לא הסתכלתי על אלבומי התמונות משם, וגם כשלימדו אותנו בבית הספר על הגירוש ביום גוש קטיף, יצאתי בכאילו לשירותים. למה, אתם שואלים? כי לא מתחשק לי להתעסק בנושא העצוב הזה. הגירוש עשה את ההורים שלי עצובים מאוד. לקח להם הרבה זמן למצוא עבודה חדשה ומקום חדש להיות בו - ועכשיו שאנחנו כאן, אני לא רואה שום סיבה להיכנס לכל הדיכאון הזה מחדש.

כך זה היה, בכל אופן, עד השנה. בתשעה באב בבוקר ישבתי עם האחים הגדולים שלי על הרצפה בסלון וניסיתי לקרוא קינות. "תגיד, אלישיב", פנה אליי פתאום עופר, שהוא תלמיד בהסדר. "למה אתה קורא את הקינות העצובות האלה?".

"מה זאת אומרת?" שאלתי, "היום תשעה באב! זה יום עצוב. היום אנחנו זוכרים את החורבן".

"אז למה אתה לא מוכן להתעצב קצת גם על גוש קטיף?", שאל עופר בשקט, "גם הוא נחרב, אתה יודע...". למה, באמת? אולי בגלל שחורבן המקדש כל כך רחוק, והגירוש זה משהו שקרה ממש למשפחה שלי...

"תקשיב", אמר עופר, "יש עניין להתמודד עם כאב ועם צער. אתה יודע מה חז"ל אומרים - שרק מי שאבל על חורבן ירושלים, רואה בבניינה! הגירוש הוא פצע פתוח שעדיין לא הגליד, ונראה לי שעכשיו שאתה כמעט בר מצווה, אתה מספיק בוגר כדי להסתכל לו בעיניים ולפחות לדעת מה קרה שם... אי אפשר לברוח לנצח, אלישיב".

שתקתי. יש מצב שאחי צודק. אני כבר לא תינוק. אחרי הרבה מחשבה, קמתי מהשרפרף שישבתי עליו וניגשתי לאמא, שנחה בחדר שלה. היא לא ישנה, רק שכבה בעיניים עצומות.

"אמא, את מוכנה להראות לי אלבומים מגוש קטיף?" שאלתי בלחש, והיא פקחה עיניים והביטה בי בפליאה. אחר כך היא חייכה. "בטח!" היא אמרה, וקמה מהמיטה. היא הביאה ערימה של אלבומים מהארון, ויחד התיישבנו על שני שרפרפים, זה לצד זה.

"זאת החצר שלנו", אמר אמא, "תראה איזו נדנדה יפה אבא תלה על עץ הצאלון! והנה אני ואבא ועופר... וגם אתה כאן, בתוך הבטן שלי", אמא חייכה אליי. "אתה אולי לא זוכר את הגוש, אבל היית שם...".

התבוננתי בתמונות והרגשתי צביטה בלב. כן, אני חושב שאפשר להתגעגע למקום שלא מכירים, גם לגוש קטיף וגם לבית המקדש. ואם זוכים להתגעגע, אולי גם זוכים לחזור.