לפני כמה ימים כתבתי על מקרה שבו שינוי המדיניות הבית-ספרית דחק את הציבור המסורתי החוצה מהחינוך הדתי.
בהמשך לדבריי כתב היוצר קובי אוז: "הבעיה, שמול ההקצנה בבתי הספר הדתיים יש גם הקצנה הפוכה בבתי הספר החילוניים. זה סוג של גזירת שמד על מסורתיים, שעד עתה מצאו את מקומם גם כאן וגם כאן ומעכשיו הם לא מסתדרים, לא כאן ולא כאן". למעשה אלה שני הצדדים של אותה המטבע: חוסר יכולת, מהצד הדתי ומהצד החילוני, להכיל ולקבל את מי שאינו מתנהג בדיוק כמונו.
תחילה אבהיר שלימודי זהות יהודית בבתי ספר חילוניים הם דבר מבורך ומרבית הציבור הכללי חפץ בהם. יחד עם זאת, אטען בזהירות כי קמפיין ההדתה לא היה מגיע לעוצמה כזאת, אלמלא כמה עמותות שפעלו בצורה לא מכילה וקשובה.
במשך שנים בוצעו תגבורי יהדות על ידי עמותות ציוניות דתיות שפעלו מתוך ענווה והבנה שהן מתארחות במוסדות חילוניים. תמיד היו הורים שהתחברו יותר והורים שהתנגדו והתחברו פחות. ואולם, כניסתן של עמותות מסוימות הייתה הגורם המרכזי לפיצוץ סיר הלחץ ולהתמרדות שחלקה לווה בשנאה מיותרת לכל דבר שיש בו יהדות. אם נביט היטב באילו ערים נולד עיקר כוחו של 'הפורום החילוני', נוכל לראות מתאם מובהק בין מקומות שבהם פעלו עמותות על "טהרת הקודש" כמשל ובין עוצמת הפיצוץ שאירעה באותו מקום. זה אינו רק עניין אידיאולוגי-רוחני, אלא הבדל שבא לידי ביטוי בגישה שעמה באים למקומות שבהם חיים אחרת מהקו שלך.
והרי ביקרנו את האנשים הללו בשעה שהיו מבודדים ביישובים נפרדים, אם כן מדוע אני מבקרם כשהם יוצאים ובאים לערי המרכז? לכן אבקש לטעון שמי שאינו מסוגל להכיל את השונות הקיימת בערי ישראל - עדיף שיישאר ביישוב הומוגני ולא יקבע לאחרים.
הדברים באו לידי ביטוי תחילה במאבקים סביב בית הספר הדתי במקום, ומשם עברו לשאר נקודות ההשקה עם תושבי הערים. וכך, כשאדם דתי שרואה לנגד עיניו רק אמת אחת מגיע לעיר, הוא יוצר אפקט כפול: גם הדרה של המסורתיים החוצה מהממ"ד וגם הדרה של יהדות החוצה מהחינוך החילוני. המפסיד הגדול הוא הציבור המסורתי שמוצא עצמו נדחק מכאן ומכאן - הדתי חושש שהוא יקלקל את ילדיו, ואילו החילוני חושש שהיהדות שהמסורתי מבקש להחזיר את ילדיו בתשובה.
הדבר הקל ביותר הוא לצאת נגד קמפיין ההדתה ולהאשים את הציבור החילוני. ואולם אם חפצים אנו בחיבור לעם ישראל עלינו לנתח מה חלקנו בסיפור, ואכן היה לנו חלק. הקצנה מכל צד היא לרוב תגובת נגד להקצנה מהצד השני. אפשר להמשיך להאשים את הצד השני, אך כדאי ללמוד כיצד אפשר גם להאיר וגם להכיל.
הכותב הוא מנכ"ל תנועת נאמני תורה ועבודה