הסיטואציות הקטנות הן הרגעים הגדולים. 'האוקיינוס שבינינו'
הסיטואציות הקטנות הן הרגעים הגדולים. 'האוקיינוס שבינינו'צילום: באדיבות רד קייפ הפצת סרטים

סיפורו הביזארי של דונלד קרואוהרסט בוודאי לא נמצא בתודעתם של מרבית האוכלוסייה במאה ה‑21.

במונחים של היום קשה להסביר איך אדם יכול לחמוק מעיניהם של אלפים שעוקבים אחריו ולהיעלם סתם כך ביום של חול, בלי שדבר יסביר כיצד בלעה אותו האדמה. קרואוהרסט הוא מופת לחובבנים שמבקשים לעשות היסטוריה בכוח אמונתם העצמית. האמונה שניחן בה, שלו יש את הכישרון המיוחד שיביא אותו לפרוץ קדימה ולעשות היסטוריה, היא בדיוק החומר שממנו הופכים חומרי גלם בינוניים ליצירות של מופת כמו 'האוקיינוס שבינינו'.

למי שלא מכיר את הסיפור מומלץ לא להצטייד בעודף מידע כדי שלא לפגוע בחוויית הסרט. רק נגיד כאן שלפעמים שֵכל חשוב ממזל, ודקדקנות יבשה עולה על מעוף. לא תמיד זה נכון, אבל קורה שהצקצוק המתחסד "אמרתי לך" מתגלה כאמירה הנכונה ביותר והכנה ביותר. כל כך כנה עד שזה מטריד.

קולין פירת' מגלם ב'אוקיינוס שבינינו' את דונלד הצעיר, ימאי אנגלי חובב שמשיט את הסירה שלו בעיקר בסופי שבוע להנאתו ולהנאת תיירים מזדמנים. לימאי חסר הייחוד יש תשוקה אחת: להוכיח שהבלתי ייאמן אפשרי ושהוא יצליח להתפרסם במעשה שיהיה על הגבול שבין טירוף לגאונות. כשהעיתון האנגלי המשפיע ביותר, הטיימס, מוציא קול קורא לתחרות בין ימאים בהקפת העולם בסירה ללא עצירה, קרואוהרסט מציע את עצמו בלי להתבלבל. אשתו (רייצ'ל וויז) וילדיו נסחפים עם החלום המתרקם ומכניסים עוד ועוד רוח במפרשים הרחבים שלו, שרק מחפשים איך לגדול. דונלנד מצליח לשכנע את מי שצריך כדי לקבל עזרה במימון בניית הסירה היעודה, אלא שדא עקא - המימון מתגלה כחרב פיפיות כאשר הוא נאלץ למעשה לסכן את כל רכושו ואת שמו הטוב אם לא ינצח בתחרות. העניבה הולכת ומתהדקת גם כשלא ברור עד כמה הסירה החדשה שתכנן עשויה בבטיחות הראויה, דבר שעלול להתגלות כבעייתי כשאתה לבד בלב ים.

הקטע היפה ביותר בסרט בעצם מתרחש בלילה שלפני היציאה למסע. דונלד מתקשה להירדם מרוב חרדה שמכרסמת בנפשו הקוראת לו לעזוב את הרעיון הגרנדיוזי ולשוב לחיי ימאי פשוט, הרחק מאור זרקורים. ההתלבטות האמיתית בין להישאר בעיירה האנגלית הקטנה ולאכזב את מי שתמך בחלום אך גם לשוב לחיי השקט, ובין ההרפתקה המסוכנת שאחריתה מוטלת בספק, מקבלת ביטוי במבט המבועת של פירת' שמיטיב להעביר את הדרמה בדקות מקצועית ואמינה. בסצנה הזאת מתחדדת השאלה שעל צירה מסתובב הסרט: מה אנחנו יודעים על הפחדים שמלווים את המעשים הגדולים? אנחנו, חסידי התוצאות, יודעים רק את השורה התחתונה - קרה או לא קרה, הצליח או לא הצליח. מה אנחנו יודעים על השעות הארוכות שלפני היציאה לסכנה? על הפחד מהידיעה שהכול עלול להיכשל? הבמאי ג'יימס מארש מתעכב כאן דווקא על הסיטואציות הקטנות שהופכות רגעים גדולים לגדולים באמת. סצנות ההשהיה של הסרט, שהולכות ומתרבות ככל שפירת' מתרחק יותר יותר מהחוף, הן הסצנות החזקות ביותר, והן אלו שגורמות לנו לאהוד את קרואוהרסט האומלל.

אומללותו של קרואוהרסט נבעה מחוסר האונים שחש וקיבל צורה מפוקפקת וכאובה למדי. סיפורו של הימאי החובב הפך לסיפור אוניברסלי שמלמד משהו על משברים ומה יוצא מהם ברמה האנושית וברמה החברתית. אי שם בשנת 1968 אולי לא היה פייסבוק שיעורר את ההמונים להקשיב לקול הבודד, החלוש, של האדם שנושא עול כבד ועצום על כתפיו, אבל ספק אם גם היום אנחנו לא חוטאים בזה.