אחרי 15 שנות מאבק בעוולות הפמיניזם הרדיקלי – אני מבין שטעיתי.
כשקמתי בבוקר חשבתי לכתוב שזה לא מוצדק לנהל מסע תקשורתי רחב היקף ואגרסיבי נגד ח"כ איתן ברושי, רק על סמך עדות אנונימית על מעשה שאירע או לא אירע לפני 15 שנים, שאת פרטיו ברושי מכחיש.
אבל אז עלה בי קול אחר ואמר: הרי זו לא התלונה היחידה נגדו. הוא נגע בח"כ איילת ורבין-נחמיאס בצורה שמהווה לכאורה מעשה מגונה – עבירה פלילית של ממש. והוא אף הודה בכך.
נאבקתי בקול הזה. אמרתי לו: אוקיי, אבל הוא התנצל, וח"כ ורבין-נחמיאס הודיעה מעל במת הכנסת שסלחה לו. וכאמור, אנחנו בכלל לא יודעים מה קרה באותה מעלית, אם בכלל. ועל עבירות מלפני 15 שנה יש התיישנות. ולא הוגשה בכלל תלונה משטרתית.
אבל אז רחצתי את פני והבטתי במראה, והבנתי: אני טועה. הסתכלתי בעיני עצמי ופתאום ראיתי שם חושך. מיזוגניה. רשעות לשמה. כל מה שתמיד אמרו עלי בטוקבקים ולא השכלתי להבין.
כי נגיד שברושי ימשיך לאחוז בקרני המזבח עוד שבוע או שבועיים. הרי ברור שתתייצב עוד מתלוננת אנונימית ועוד אחת. אף פעם לא נדע אם הן דוברות אמת או אם מישהו לחץ עליהן או אפילו שילם להן ותדרך אותן להעיד כפי שהעידו. זה לא משנה בכלל! תיפתח חקירת משטרה, או בדיקת משטרה, או אולטרסאונד משטרתי. בסוף הוא יעוף.
המנגנון הפוליטי-תקשורתי-משפטי שמתעורר לפעולה במקרים מעין אלה חזק מדי מכדי שאדם שפוי כלשהו יתנגד לו. אי אפשר עליו. זוכרים את אורי שגיא? אותו העיפה מרשימת "העבודה" ב-2012 מישהי שהתלוננה על משהו שקרה או לא קרה בתקופת מלחמת יום כיפור, כ-40 שנה אחורה. וגם היא לא נחשפה מעולם בשמה, ואיננו יודעים מה באמת קרה ומה היו האינטרסים שלה.
לפיכך ניגבתי את פני והגעתי למסקנה שאת איתן ברושי יש להוציא אל מחוץ למחנה הציוני, ומחוץ למחנה בכלל, כשהוא אזוק וכבול. יש להכין מבעוד מועד ערימה גדולה של אבנים, ולתת לקבוצת נשים לרגום אותו עד שתצא נשמתו.
את האבן הראשונה יש לתת למתלוננת האלמונית. את השנייה יש לתת לח"כ איילת ורבין-נחמיאס. את הבאות לח"כ שלי יחימוביץ' ולכל יתר חברות הכנסת הפמיניסטיות, ולראשי – סליחה, ראשות – שדולת הנשים, ויצו, נעמת ואמונה. כמובן שיש לתת אבן גם לשרה לשוויון מגדרי.
האבנים הבאות יימסרו ליו"ר ארגון הלהט"בים, שיחלק אותן ללהט"בים בכירים כפי שימצא לנכון, אשר ישליכו אותן, כל אחד בתורו, ואולי ביחד. בהמשך יש לכבד את אליס מילר, מגישת הבג"צ המפורסם, את דליה דורנר (למה דווקא היא? ובכן... למה לא בעצם?), את בכירות הפרקליטות, את כרמלה מנשה ואת אילנה דיין. את האבן ה-119 וה-120 יש, לדעתי, לתת לעדנה ארבל ודורית בייניש, בהתאמה.
את מה שיישאר מברושי יש לתלות ממנוף שיוצב בכיכר ציון (שאמורה היתה כבר להיקרא כיכר הסובלנות, בטקס רשמי, אם איני טועה). ואז יש לשקול לפתוח בחקירה על פי דיני הראיות, חזקת החפות, ושאר עקרונות של חוק וצדק, ולהעמידו לדין. ולהרשיע, כמובן, בהליך שקוף ונטול פניות, חף מלחצים פוליטיים, כמקובל במחוזותינו.
הכותב הוא אב לשניים ויו"ר תנועת המשפחה.