נתוני שיעור העישון בישראל שפורסמו לאחרונה, נראים תואמים את המגמה העולמית ירידה בשיעור העישון.
משיאים של 60%50- בעולם המערבי לפני עשרות שנים, ירד שיעור העישון במדינת ישראל ל 19.6 אחוז. אולם, מבט מעמיק יותר אל הנתונים מצביע על כך שהדרך עוד ארוכה.
ראשית, אחוז המעשנים מעל גיל 15 בישראל גבוה מבין המדינות המפותחות. בעוד הממוצע בקרב המדינות המפותחות עומד על 16.4% - נמוך יותר מאשתקד (אז השיעור היה18.4%).
בנוסף, קיימים כמה נתונים וגורמי סיכון שדווקא יוצרים פוטנציאל לעלייה משמעותית בנתוני העישון. למשל: העליה בקרב עישון אצל צעירים, יותר מ- 50% מהתלמידים התנסו לראשונה בעישון בגיל 13. במגזר הערבי 56% התנסו לראשונה בעישון סיגריות בגיל 12.
"תעתוע" נוסף הוא כניסת הסיגריות האלקטרוניות והעליה בשיעור המשתמשים בטבק מגולגל.
"בישראל קיימות מגבלות פרסום רבות על סיגריות, גם מס מוגבר", אומר ישעייהו מצנר, יועץ לכלכלת בריאות, "אין ספק. אלה אמצעים שמשפיעים לטובה על צמצום העישון. וטוב שכך. המגבלות הללו מקשות על הנגישות והחשיפה לסיגריה, אבל שימו לב שבמחקרים למעלה מחמישים אחוזים מהמעשנים מבקשים להגמל. וצריכת הסיגריות מתקיימת גם עם המחירים הגבוהים. במלים אחרות – זה רחוק מלהספיק".
אחד האלמנטים המבלבלים ביותר הוא המעשנים ה"גונבים". תופעה שדווקא התרחבה בעקבות מגלגלי הטבק. נראה שלעתים, המעשנים הכבדים מקנאים בהם: האנשים שלכאורה הפסיקו לעשן אך "גונבים" סיגריה אחת או שתיים פה ושם, על בסיס יומיומי או שבועי. יש להם את הטוב מכל העולמות.
"האמת היא שיש להם את הגרוע ביותר", אומרת מירב נירן, מדריכת גמילה מעישון במרכז הגמילה מעישון ע"ש אלן קאר, שיטת גמילה שפיתח בריטי לפני 35 שנה וממנה צמחו 150 מכוני הגמילה המפורסמים ב 54 המדינות, כמו גם בישראל, "הם מקלים את ייסורי הגמילה שלהם במשך שעה כל יום או יומיים, ובשאר ה- 23 שעות של אותו היום הם מרגישים שחסר להם משהו, פיזית ומנטאלית".
קאר הגדיר במסגרת השיטה שלו שתי קבוצות עיקריות של מעשנים אקראיים, "המרחפים, כמו מעל לצמח טורף, המעשנים סיגריה אקראית באירועים חברתיים לא בגלל שהם נהנים מזה אלא כי הם מרגישים שהם מפסידים משהו.
הם משחקים באש, והם משוכנעים לגמרי שלעולם לא יתמכרו. כולנו התחלנו כמוהם. מצד שני יש את חברי הקבוצה השנייה המודעים לגמרי לזה שהם מכורים, אבל הם חייבים לרסן באופן קבוע את הכמות אותה הם מעשנים כי הבריאות וההוצאות הכספיות מדאיגות אותם או כי הם עובדים במקומות בהם אסור לעשן, או אולי פשוט כי השנאה שלהם לעישון גורמת להם להילחם בזה כל חייהם".
האמונה היא שהמעשנים הכבדים מפספסים משהו, כי יש מעשנים שהם בשליטה מוחלטת. הם המעשנים האקראיים שיכולים פשוט ליהנות מסיגריה אקראית ללא צורך או רצון לעשן את הסיגריות האחרות.
אז ראשית מבהירה נירן, בעצמה מעשנת שנגמלה לפני שנים רבות, שכדאי לדעת: ההתמכרות הפיזית של המעשנים ה"קלים" והמעשנים ה"כבדים" חמורה באותה מידה. הניקוטין שהוא סם מאוד ממכר מצוי בגופם וגורם להם להישאר מכורים. ומבחינה מנטאלית, יהיו מעשנים "קלים" שיעידו בכנות שהם מרגישים מכורים לא פחות ממעשנים של קופסא ביום או יותר.
כאמור - מחקרים מצביעים על כך ש 50% מהמעשנים, מעוניינים להיגמל. למרבה הפלא, מדובר גם במעשנים קלים וגם בכבדים.
מדוע? משום שהחששות של כולם דומים – חשש מחוסר הצלחה, חשש מכך שגמילה פרושה להיות תלוי בכח רצון, חשש מהתוצאות – כמו השמנת יתר או דיכאון.
מירן מציעה למי שמעשן "כבד" להבין כיצד מרגישים מעשנים "קלים" ביום יום על בסיס ההתנסות שלהם עצמם: להיזכר מה קרה כשניסו לצמצם את כמות הסיגריות היומית?
דברים קשים קורים: ראשית אתם- המעשנים הכבדים, משמרים את ההתמכרות הפיזית לניקוטין מה שגרום לכם לרצות להמשיך לעשן כל היום אך יותר חשוב אתם שומרים על המחשבה שלכם, מצפה כל היום לסיגריה הבאה.
שנית אתם מעבירים את כל חייכם בהסתכלות בשעון, כשאתם מחכים למנה הבאה שלכם. אבל יש שני דברים גרועים יותר שקורים לכם כשאתם מנסים לצמצם. כשאתם מעשנים סיגריה אחרי סיגריה, מתי שבא לכם, אתם מדליקים סיגריה ומקלים על הצורך בניקוטין ועל המחשבות על הסיגריות, אך כאשר אתם מצמצמים, בנוסף ללחצים ולמתחים הנורמאליים של החיים אתם ממש גורמים לעצמכם להרגיש עצבניים וחסרי ביטחון.
"הדבר הגרוע ביותר שקורה הוא שכאשר אתם מדליקים סיגריה אחרי סיגריה", כותב אלן קאר עצמו, בספרו, "זה שאתם לא חיים באשליה שאתם נהנים מכולן. אפילו הדלקת הסיגריה הופכת לאוטומטית. אותן סיגריות מיוחדות לכאורה, הן תמיד לאחר תקופה של התנזרות, מכיוון שמה שאתם נהנים ממנו כשאתם מדליקים סיגריה הוא הסיום הזמני של הרצון העז לסיגריה. ממש כמו רעב לאוכל, ככל שאתם סובלים זמן רב יותר כך הוא הופך לך ליקר יותר כאשר אתה בסופו של דבר מקל עליו. צמצום מספר הסיגריות אינו הופך את המעשנים להיות נגד עישון, ההפך הוא הנכון. זה משכנע אותם שהדבר היקר ביותר בעולם הוא הסיגריה הבאה"
מעשנים טועים כשהם מאמינים שהם מעשנים כי התרגלו לעישון, ובעיקר שהם התרגלו לכך יותר מידי. בגלל שאנחנו מאמינים שיש מעשנים אקראיים מאושרים, ובגלל שבזמן מסוים גם אנחנו חשבנו שאנחנו מעשנים אקראיים מאושרים, אנחנו חושבים שאם נוכל להתרגל לעשן רק חמש או עשר סיגריות ביום , או רק לעשן את אותן סיגריות המיוחדות לכאורה, המוח והגוף יתרגלו לעישון ברמה זו ונשמור בשמחה על רמה כזו של עישון או נצמצם בעתיד אם נרצה. מה שאנחנו לא מבינים הוא שאין דבר כזה כמו מעשן אקראי מאושר, כולל אותנו כשאנחנו התחלנו לעשן. אנחנו חושבים שהיינו מעשנים מאושרים פשוט כי בימים האלו ההשפעות על הבריאות לא הדאיגו אותנו.
מי שניסה לצמצם את מספר הסיגריות יודע מניסיון שזה פשוט לא עובד. הסיבה שזה לא יכול להצליח היא משום שעישון אינו הרגל אלא התמכרות לסם.
אז למה כל המעשנים לא הופכים למעשנים בשרשרת? ובכן – חלקם אכן חוזרים לשם, אך רבים מושפעים מהכוחות החזקים שנמצאים בצדו השני של המאבק ואומרים לנו לא לעשן. הם נותרים תלויים בין שני העולמות, עם הנזק הרב הכרוך בכך.
בסופו של דבר, הפתרון עבור המעשנים ה"קלים", לא יבוא מהפחדות, הפחתת פרסומות או מודעות לנזקים. הפתרון יבוא רק כאשר המעשן יתמקד בהתבוננות ביתרונות שהעישון מעניק לו. יתכן שהמעשן ה"קל" יחשוב על יתרונות אחרים מאשר למעשן ה"כבד" – אך הגמילה מהם תגיע רק כאשר מעשנים יעברו את התהליך הנחוץ כדי להפנים שיתרונות אלה אינם יתרונות אמיתיים. רק אז יוכלו להשתחרר מהסיגריות.
"וזאת מכיוון שנפסיק לעשן מבלי שנרגיש שויתרנו על משהו, ונוכל להיות חופשיים", מסכמת נירן.