השוק ברובע המוסלמי בעיר העתיקה מתנהל גם הבוקר בשגרת הקולות והמראות הרגילה, כזו שמחייבת גם זהירות מפני כל תרחיש אפשרי.
שני מאבטחים מובילים אותי בין הסמטאות, כשמבטי הרוכלים הערבים עוקבים אחרינו. אנחנו מגיעים ליעד - ביתה של הרבנית אסתר שטרנברג. במעלה המדרגות, בדרך אל דלת הכניסה, אי אפשר שלא לחוש במשהו אחר, כאילו כאן מתרוממים טפח מעל פני הקרקע. אסתר מקדמת את פניי בחיבוק ואנחנו מתיישבות בגומחה בתוך הבית. הרבנית מחייכת ומחווה בידה אל המדרגות שמעלינו. "אני אוהבת לשבת כאן, להתפלל ולכתוב תחת המדרגות, כמו ר' אריה לוין שהיה נוהג ללמוד תורה תחת גרם מדרגות ביתו", היא מספרת.
נוסח של פיטום הקטורת מעטר את הקיר היחיד בחלל הקטן, ולא במקרה. "יש לי חלום לגדל את סממני הקטורת בגינה שלי", היא מסבירה, "אבי היה איש בית המקדש. הוא תמיד אמר שהמקום הטוב ביותר הוא בית המקדש, המקום שבו הקב"ה בחר להשכין את שכינתו. היום יש לנו את הכותל, וכשאני עומדת פה ומתפללת אני מרגישה קרובה".
אביה של אסתר שטרנברג הוא הרב שלמה מן ההר זצ"ל, ממנהיגי הרובע היהודי בתש"ח, מחנך, מורה, פוסק הלכה ורב קהילה. הרב מן ההר נפל בשבי הירדני בעת נפילת הרובע במלחמת השחרור והיה לאחד ממנהיגי השבויים בעת תקופת השבי. הוא כתב ספרים רבים, ביניהם 'דיני צבא ומלחמה', 'דיני כשרות הבית', 'הארץ ומצוותיה' ועוד. כשחזר מהשבי המשיך לעסוק במקצוע ההוראה והיה לרב הקהילה בשכונת בית וגן שבירושלים.
שטרנברג החליטה לגולל את קורות ימי המלחמה בעיר העתיקה בספר שהוציאה לאחרונה שנקרא 'מבצע שפיפון' (ספריית בית אל). דפי הספר מתארים את חיי יהודי הרובע בימים שבהם נעו בין תקווה לייאוש, בין לוחמה לכניעה, בזמן קום המדינה. בספרה כללה שטרנברג תיאור של קורות משפחתה – משפחת הרב מן ההר, עוד מימיה הראשונים בעיר.
המכתבים של סבתא מתגלים
סיפור המסגרת של 'מבצע שפיפון' הוא מכתבים ששלחה סבתה של שטרנברג, רבקה סילא, שהגיעה לירושלים לפני שישה דורות עם בעלה אליעזר ברגמן וחמשת ילדיהם מגרמניה. הם מתיישבים בירושלים של אז, העיר העתיקה של היום, ורבקה כותבת מכתבים למשפחתה באירופה. את המכתבים מצאה לימים בתה של שטרנברג, וכאמור הם היו התשתית לספר החדש.
רבקה סילא לא זוכה לחיות זמן רב בין החומות והיא מוצאת את מותה בין סמטאותיה של העיר. ערבים נוצרים מיידים בה אבנים ושלושה ימים לאחר מכן היא נופחת את נשמתה במנזר. שישה דורות מאוחר יותר, משפחתה של רבקה עדיין גרה בעיר. הרב שלמה מן ההר, אשתו מט'ל וילדיהם גרים, נושמים ונאבקים עד לרגע היציאה מן העיר במלחמת השחרור. ביום הכניעה, הרב שלמה מן ההר מחליט להיכנס אל תוך בית כנסת בוער ומציל שני ספרי תורה. אחד מהם הוא ספר תורה שהגיע בהזמנת אשתו, והשני שייך לסבו, אליעזר ברגמן.
"את ספר התורה הביא אבא הביתה לאמא שלי", מספרת אסתר, "אמי טמנה את ספר התורה בילקוט של נעמי, אחותי הגדולה. היא ארזה בסדין גם כמה סדינים, טיטולים, בגדים ואת הפמוטים שלה, וכך הם יצאו לעיר החדשה. כשהגיעו לשער יפו השבת נכנסה והיא הניחה את הצרור בשער. נעמי, שהייתה קטנה, לקחה את הילקוט עם ספר התורה. באמצע הדרך ערבי חטף מנעמי את הילקוט וסבתא שלי חטפה אותו ממנו חזרה, ולאחר מכן המשיכו בדרכם".
בנות המשפחה הגיעו לקטמון. האב יחד עם עוד מתושבי הרובע התייצב בתחנת המשטרה ולאחר מכן נלקח בשבי הירדני, כחלק מהסכם הכניעה שנחתם בין מפקד הרובע משה רוסנק, נציג האו"ם ד"ר אסקרטה ועבדאללה אל-תל נציג הערבים. בין השאר נקבע בהסכם שהמשפחות ייצאו ללא פגע והלוחמים יילקחו לשבי הירדני.
"אבי לא היה באמת לוחם והיו מעט מאוד לוחמים. רובם היו תושבי העיר והם יכלו לבחור לא ליפול בשבי. למרות הקושי שלה, אמא הבינה שהוא לא יכול היה לבחור אחרת. הוא היה בוועד, הוא היה איש של התושבים, מנהיג. מעצם מהותו לא היה מסוגל לנטוש את הספינה".
ב'מבצע שפיפון' מתוארים ימי השבי וקורות השבויים, ואף מצורפים לספר מכתבים אותנטיים שכתב הרב שלמה מן ההר למשפחתו מן השבי.
מה אביך סיפר כשחזר מן השבי?
"אבא שלי לא דיבר על השבי. במשך כל השנים הוא לא הסכים לדבר על כך. אבא הפסיק להיות מה שהוא היה והפך להיות משהו אחר, ובבית לא דיברו על הטראומה. הייתי ילדה שצמחה לתוך משפחה שלא מדברת על משהו מאוד מרכזי שקרה. לא דיברו על זה מלבד ביום כ"ב בשבט, היום שבו אבי יצא מן השבי. המשפחה הייתה יושבת, אמא הייתה מכינה סלט פירות, לכל אחד היה ליקר ביד, היינו אומרים לחיים וקוראים פרק ק"ז בתהילים. הוא היה בוכה ובזה זה נגמר. לא מספר מה היה ולא שום דבר. זה היה יום שתמיד רציתי להתחבא בו מתחת לכרית, כי לראות את אבא בוכה היה משהו קשה שערער את היציבות והביטחון שלי כילדה".
שטרנברג חיפשה בכל זאת עוגנים להיאחז בהם כילדה, שחוותה ילדות לא פשוטה. אחד מהם היה קשור לחג הסוכות, חג שבו אביה היה "הופך לאדם אחר", כהגדרתה, יושב בסוכה היפה שהקים. מהחג הזה היא זוכרת את עצמה ברגע מיוחד: "היה בבית הכנסת בשטיבלך כיסא שהייתי יושבת עליו בשמחת תורה וחולמת על דוד המלך".
איש החזון ואשת המעשה
החיבור שלה לכתיבה בכלל וכתיבת ספר בפרט הפתיע אפילו אותה. אומנם האותיות היו תמיד קרובות אליה, כלשונה: "אותיות זה סידור, חומש ורש"י שהיה הידיד הכי טוב שלי", ובכל זאת, "לא חשבתי לרגע שאוכל לכתוב אי פעם משהו. תמיד בשיעורי חיבור הגשתי דפים ריקים כי היה לי חסם רגשי. לקח לי זמן להיפתח ולחשוב שאני יכולה לכתוב את סיפור המשפחה". לספרה של שטרנברג, אגב, קדם ספר שהוציאה אחותה, פועה שטיינר, בשם 'מתוך ההפיכה', ובו גוללה מנקודת מבטה את סיפור נפילתו של הרובע ותלאות המשפחה.
איך החלטת בכל זאת לכתוב את הספר?
"כשהתחתנתי בעלי היה בצבא והתחלתי לכתוב לעצמי. היו לנו חמישה ילדים וגרנו בבית אל, והכתיבה הייתה מקום המפלט שלי. כתבתי שירים וכתבתי ספר ראשון שלימים נגנז. יום אחד, לאחר שבתי הגישה עבודת שורשים על המשפחה, הבנתי שמגיע לילדים, לנכדים ובכלל לעם ישראל יותר מעבודת שורשים, ואולי אכתוב ספר שיקים לתחייה את הסיפור החשוב".
איך התחלת?
"לאחר כמה ביקורים תכופים אצל הוריי, אזרתי עוז וביקשתי מאבי שיספר לי את סיפורו. הוא הסכים ואמר לי שאעשה עם המידע מה שראוי בעיניי. זו הייתה הפתעה בשבילי, לא חשבתי שיגיב כך. לאחר הריאיון הבנתי שעליי למצוא עוד חומרים כדי לקבל תמונה רחבה יותר, מה גם שמחשבות האם אני ראויה לכתוב על הוריי החלו לקנן בי".
באותה תקופה החלה האינתיפאדה הראשונה ומשפחת שטרנברג הצעירה ספגה יידויי אבנים בדרך הביתה. המשפחה החליטה לעבור לירושלים, אל הרובע המוסלמי, אל הבית שבו אנחנו יושבות הקרוי בית חשמונאים, מכיוון שנגאל בחנוכה. מקום המגורים החדש-ישן חיבר את אסתר לסיפור המשפחה ונתן לה רוח גבית לתחקיר.
"חיפשתי אנשים שהיו בזמן נפילת הרובע. באותה תקופה התקיימו פעם בשנה מפגשים של כל אנשי הרובע בתש"ח, והייתה גם מישהי שכתבה תחקירים על בתי כנסת בירושלים שהייתה קוראת לי לבוא כדי לשמוע את ראיונות התחקיר שלה. בנוסף לכך נעזרתי רבות בספר 'ירושלים במצור ובקרב'. השפה שלו מאוד קשה והוא נכתב מיד אחרי הקרבות והיה מבולבל".
היו גילויים משפחתיים במהלך כתיבת הספר?
"התגלתה לי הזוגיות של ההורים שלי. אחד מהסיפורים שאמי סיפרה לי היה שנפלו פגזים מכל עבר והיה נורא מסוכן להיות בקומה השנייה בבית שבו גרו. היא רצתה לרדת למרתף ואבי סירב. בשביל מה, הוא אמר לה, תעייני בתנ"ך ותראי מה כתוב: כולם נקבצו ובאו לך, בנייך מרחוק יבואו, וכל נבואות הנחמה.
"אבי חי את התנ"ך. הוא האמין שלא יקרה להם מאום ולא הבין למה היא רוצה לרדת למטה. אבי היה אדם חולם. כששאלתי אותה מה עשתה אז, היא ענתה לי: עשיתי מה שהיה צריך לעשות. לקחתי את המיטה ואמרתי לו: יורדים למטה. אמי רצתה לצאת לעיר החדשה ואני בתור ילדה הזדהיתי יותר עם אבי. כשדיברתי איתה התבררה לי התמונה, המקום שלו ושלה והדיאלוג ביניהם. בין איש החלום והחזון לאשת המציאות והמעשה".
מה לא נכנס לספר?
"הביאו אקדח לאבי וניתנה הוראה למות ובלבד שלא למסור את הרובע. אבא שלי סיפר את זה כאירוע טראומטי, ושאול טוויל, סמל המודיעין דאז, אמר שלא היו דברים מעולם. אני לא כתבתי את זה, כי זה דבר מאוד קשה ולא רציתי שיקראו אותו ילדים ונוער".
באיזה צד של המפה הפוליטית באותם ימים היה אביך?
"בבירורים שעשיתי הגעתי למסקנה שאבא היה הצומת. הוא היה המחבר בין היישוב החדש לישן. בין ההגנה לאצ"ל, בין החרדים למזרוחניקים. הוא היה החיבור בין כולם".
מה אביך היה חושב היום על המדינה?
"אבא שלי כל כך כאב את החילוניות בארץ, וכשאני הולכת ורואה מה קורה היום ברחוב הישראלי, את כל החוזרים בתשובה, אני חושבת שהוא בטח רוקד בקברו מרוב שמחה על מה שקורה כאן. זה מדהים מה שקורה לעומת מה שהייתה פעם החילוניות. תמיד הוא אמר שהוא לא יכול ללכת ברחוב בגלל כל המכוניות בשבת. היום כשהולכים בשכונות בשבת, אין כבר כל כך הרבה מכוניות".
הספר גם דמיוני בחלקו, מדוע שמרת בכל זאת על השמות האמיתיים של גיבורי הספר?
"השארתי את השמות של הוריי ואחיותיי, נעמי ופועה. בתחילה לא רציתי, אבל אחיותיי שכנעו אותי בטענה שספר טוב הוא ספר אמיתי עם שמות הגיבורים האמיתיים. מי שקונה את הספר אלו גם אנשים שמופיעים בספר, והיה לי חשש שאנשים יבואו בטענות על הדברים שכתבתי עליהם, אבל התבדיתי. החשש הגדול ביותר שלי היה מפני תגובתה של אמי ז"ל. לשמחתי היא מאוד נהנתה לקרוא את הספר. זה הרים אותה כמה דרגות למעלה. זה נתן משמעות ענקית לחיים שלה, למה שהיא עברה".
הרבנית הספרנית
הרבנית שטרנברג לא מגלה את גילה, ומוכנה רק לציין שנולדה בקום המדינה. יש לה ילדים ונכדים שהיא לא מונה את מספרם, והיא עובדת בספרייה לילדים שהקימה בשכונת הר חומה. היא אשתו של הרב עמיאל שטרנברג, מקים וראש ישיבת הר המור, שמוביל את הישיבה יחד עם אחיו התאום, הרב מרדכי שטרנברג. הזוג שטרנברג גר ברובע היהודי המתחדש ברוב ימי השנה, ובימי החגים לן בשכונת הר חומה בירושלים, ליד ישיבת הר המור. למרות הייחוס וההיסטוריה העשירה, את שמה של הרבנית לא תמצאו על כריכת הספר.
קראת לעצמך בשם העט בת ציון. מדוע בחרת בו?
"זה טבעי והכי מתאים. בת ציון מאוד מתאים לספר הזה", היא מסבירה, ומציינת בנוסף כי העדיפה להעלים את שם משפחתה, שיקשר אותה מיד עם היותה אשת רב מפורסם.
גם בעבר נמנעה מלפרסם את שמה בשירים שכתבה. "בתחילת הנישואין התחלתי לכתוב שירים. לבעלי לא הפריעה עצם הכתיבה, אבל הוא העדיף שלא אפרסם את שיריי, כי בשירה נחשפים רגשות". את שיריה פרסמה לבסוף בכתב העת 'מבוע' תחת שם עט.
איך הבית התנהל כשהיו עדיין ילדים בבית, ובעלך נושא בתפקיד ראש ישיבה?
"השתדלנו ואנחנו משתדלים שהבית לא יהיה סניף של הישיבה. זה בית משפחה רגיל. הילדים שלי לא הולכים ברחוב וחושבים שמגיע להם הכול. נכון, אבא הוא ראש ישיבה, אבל לא מגיעה להם שום תמורה בעד זה. אתם כמו כולם, וככה הם חיים".
את אותה נורמה של צניעות והתרחקות מכבוד מאמצת הרבנית גם לחייה שלה. היא לא אוהבת כשפונים אליה בתארים. "כשהתחילו לקרוא לי הרבנית קיבלתי חום", היא מחייכת, "היום כבר השלמתי עם זה שקוראים לי הרבנית, כי אני כבר יותר מבוגרת. כשאומרים שאני אשתו של ראש הישיבה, אני עונה שהקב"ה הוא ראש הישיבה".
מחשבות על ספר נוסף הן עדיין בגדר השערה בלבד מבחינתה. אחד הרעיונות שהיא משתעשעת בהם הוא כתיבת ספר לבקשתו של אביה: "אם יהיה ספר נוסף, אז לאבא שלי הייתה בקשה שאכתוב פירוש למסילת ישרים. פירוש אני אומנם לא יכולה לכתוב, אבל סיפור על מימוש תורת מסילת ישרים יותר אפשרי. אולי, אני לא מבטיחה כלום. הכול בידי שמיים".
בין אם היא תמשיך בכתיבה ובין אם לא, הכתיבה לדעתה צריכה להיות ייעוד לאומי שאנשים יעסקו בו מתוך תחושת שליחות. "צריך שאנשים יכתבו יותר ספרים. לדעתי יש לקחת את נושא הכתיבה כמשימה לאומית כי זה הנשק והתחמושת, הצידה לדרך שנעביר הלאה לדור הבא. רק ככה הנוער יבין את המסרים ואת הדרך והתהליך של הגאולה".
לשטרנברג יש עוד חלומות רבים בתחומי עשייה שונים, מעבר לשדה הכתיבה: "יש לי תיאטרון בובות לילדים בספרייה של הר חומה לעילוי נשמת סבתי, והייתי רוצה לבנות סיפורייה לילדים. יש עוד הרבה שאיפות, ביניהן גם לגאול פה בתים ולהקים אוניברסיטה דתית לבנות בתחומי פסיכולוגיה ועבודה סוציאלית".