איתמר בן גביר
איתמר בן גבירצילום: אלירן אהרון

בשופט נעם סולברג פגשתי לראשונה במסגרת כתב אישום מופרך שהוגש נגדי בגין צעקות לעבר חבר הכנסת אחמד טיבי.

סולברג היה אז שופט חדש מאוד, אך מספיק אמיץ כדי לזכות אותי ולהגן באופן נחרץ על חופש הביטוי.

גם את השופט דוד מינץ הכרתי כאשר ישבתי על ספסל הנאשמים. מינץ דן לפני שנים רבות בתיק שבו הוגש נגדי ונגד רעייתי אישום בגין הפגנה מול ביתו של הרב הצבאי הראשי בתקופת הגירוש מגוש קטיף. מינץ דרש מהפרקליטות לחשוף מדוע סגרו תיק דומה נגד פעילי שמאל שהפגינו מול הבית של הרמטכ"ל. "מדוע לאלה אסור ולאלה מותר?" שאל השופט מינץ.

דווקא שני התיקים הללו, כמו גם עשרות פסקי דין נוספים שנתנו השופטים סולברג ומינץ, הם שהובילו את ח"כ דוד רותם ז"ל ושרת המשפטים איילת שקד תיבדל לחיים טובים, להציב את השופטים הללו בראש רשימת המועמדים לבית המשפט העליון, בתקווה לחולל שינוי של ממש במערכת המשפט.

שלא תהיה אי הבנה: לשום גורם בימין, לא פוליטי ובוודאי לא משפטי, לא הייתה אשליה שמדובר ב"שופטי בית" (כמו שעורכי הדין של השמאל הקיצוני מתייחסים לבית המשפט העליון – ובצדק מבחינתם). אלא שכמו בשירו של טשרניחובסקי, אדם, ובמקרה הזה שופט, הוא תבנית נוף הולדתו, והציפייה הייתה למשל ששופט שחי ביהודה ושומרון לא יהיה מוכן לקבל התנכלות לפעילי ימין ולנערי גבעות, או ששופט שנוסע בכבישים מוכי טרור ורואה את ההתפרעויות שמובילות לרצח, יהיה קשו ונחוש להגן על חיילי צה"ל שכולנו שולחים למערכה.

דווקא בשל כך האכזבה מהשניים עצומה, ועושה רושם שהפתגם על הדברים שרואים משם ולא רואים מכאן נכון לא רק לפוליטיקאים אלא גם לשופטים: השופט סולברג סירב לאפשר לעצור המינהלי מאיר אטינגר להשתתף בברית של בנו הבכור, למרות תקדימים רבים שאפשרו לעצורים ממשפחות פשע (בהם גם רוצחים!) לצאת לאירועים דומים.

סולברג גם החמיר בעניינו של נער גבעות שסבל מהתעללות של השב"כ בחקירת דומא, וסירב להקל בתנאי מעצרו חרף המלצת שירות המבחן והזמן הרב שבו היה שרוי בתנאים מגבילים.

לפני כשבוע החמיר השופט מינץ בעונשו של הנאשם בהצתת כנסיית הלחם והדגים והעמידו על חמש וחצי שנות מאסר, אף על פי שהוכח שמציתי בית כנסת או ישיבה בצפון הארץ קיבלו מחצית העונש, ואף על פי שהוצג פסק דין של מינץ עצמו שגזר רבע מעונש זה על זורקי בקבוק תבערה לעבר שוטרים בהר הבית (בגין כל אירוע כזה נשפטו המחבלים רק לשנה וחצי של מאסר).

אם לא די בכל אלה, הגיע השבוע פסק דינם של סולברג ומינץ שהכפיל את עונשו של החייל בן דרי, שירה לעבר התפרעות של מחבלים ובאופן אבסורדי נגזרו עליו בבית המשפט המחוזי תשעה חודשי מאסר במקום להעניק לו צל"ש. אלא שלסולברג ומינץ זה לא הספיק, והם קיבלו את ערעור הפרקליטות והכפילו את העונש ל‑18 חודשי מאסר.

דווקא השופט החילוני שהגיע מחיפה, יוסף אלרון, סירב להצטרף לפסק הדין נגד החייל וקבע שכאשר מדובר באנשי כוחות הביטחון שנאלצים להתמודד בשטח עם זורקי אבנים ובקבוקי תבערה, על בית המשפט לנהוג בזהירות יתרה ולדון בהם תוך שבית המשפט רואה עצמו כאילו הוא נמצא בשטח ולא יושב ובוחן את מעשיהם בחדר ממוזג בתנאי מעבדה.

מכל ההחלטות הללו נובעת מסקנה ברורה: עם כל הכבוד לגודל הכיפה או כיסוי הראש, הקריטריון המרכזי הוא האומץ. בבית המשפט העליון דרושים שופטים אמיצים אשר לא יגורו מפני איש ולא יהססו לפסוק לפי אג'נדה יהודית ציונית.