אל-מסרי אמר: "אם נצליח להקים את העיר, נצליח להקים גם מדינה". רוואבי
אל-מסרי אמר: "אם נצליח להקים את העיר, נצליח להקים גם מדינה". רוואביצילום: הדס פרוש, פלאש 90

"מדוע איש אינו רוצה לחיות פה?", התנוססה הכותרת בעיתון הגרמני 'פרנקפורטר אלגמיינה' לפני חודש בדיוק. ובכותרת המשנה – "העיר רוואבי בגדה המערבית הייתה צריכה לסמל את התקווה לחופש ולנורמליזציה, אבל איש אינו רוצה לעבור לגור בה".

הכתבת הגרמנייה אנדראה ג'סקה לא חשודה בפרו-ישראליות, ובמהלך הכתבה היא מרבה לדבר על המדינה הפלשתינית שבעיניה כבר קיימת, ועל הצורך להשתחרר מעול הכיבוש. ועם זאת, גם היא לא יכולה להתעלם מהעובדות הברורות בשטח. העיר רוואבי (בתרגום לעברית – "גבעות"), שהייתה צריכה להיות ההבטחה הגדולה של הפלשתינים, התגלתה ככישלון צורב ונותרה ריקה מאדם. "עיר רפאים" מכנה אותה הכתבת הגרמנייה, ושוזרת את הכתבה בתמונות שמדברות בעד עצמן.

"הפעם הראשונה שהייתי ברוואבי הייתה כשאנשי משרד החוץ היו צריכים לבוא איתי לסיור בשומרון, אבל התעקשו לבקר קודם ברוואבי", מספר בעז העצני, מדריך סיורים בשומרון. "הלהט שלהם היה עצום, הם כל כך נהנו מההצגה הזאת של עיר פלשתינית מודרנית שגם מדינת ישראל תמכה בה, זה היה בשבילם הדבר שהכי חשוב להראות לכל העולם. אז העיר הייתה עוד בשלבים מוקדמים, והעובדה שלא גרו שם משפחות הייתה הגיונית. מאוד התרשמתי מהבנייה והפאר של העיר הזאת, אבל כמובן שכאב לי על שהיא נבנתה בשביל המתחרים שלנו על הארץ הזאת".

הפעם השנייה שהעצני ביקר במקום הייתה לפני שנה, יחד עם העיתונאי היהודי-אמריקאי טוביה טננבום שהגיע לסיור בשומרון, אך ביקש גם הוא לחזות בפלא המתקרא רוואבי. הם נכנסו יחד והסתובבו בעיר, חיפשו סימני חיים. התריסים כולם היו מוגפים, גני המשחקים ריקים ואיש לא מתהלך ברחוב. אחרי הסיבוב הם הגיעו למרכז המסחרי המודרני והמטופח של העיר, 'Q CENTER', בתקווה למצוא שם אותות חיים. "זה מרכז מסחרי סופר-מודרני", הוא מתאר, "עם חנויות מכל המותגים הכי מוכרים מחוץ לארץ. תלויות שם תמונות ענק של דוגמניות, ממש כאילו לזעוק עד כמה אנחנו מודרניים. לא פלא שחכמי הדת שלהם אמרו שמי שיגור ברוואבי לא יגיע לגן עדן".

בין החנויות, הוא מספר, הסתובבו רק פועלים שמועסקים בבנייה בעיר. תושבי המקום – אף לא אחד. בעלי החנויות אינם מקומיים, אך הם שוכנעו לפתוח חנויות במקום על ידי היזם של העיר. את ההפסדים שיהיו, כך הבטיח, הוא ישלם. "משם המשכנו לסיור במרכז המבקרים של העיר. זה מקום מרשים מאוד, והדריכה אותנו שם בחורה פלשתינית לבושה בבגדים מודרניים למדי. טוביה שאל אותה היכן היא גרה, והיא ענתה שבביר זית. כשניסה להבין למה לא ברוואבי, היא התחמקה מתשובה".

"ביקרתי שוב בעיר לפני כמה חודשים", הוא ממשיך, "זה היה עם יהודי מארצות הברית שביקש באמצע סיור בשומרון לבקר ברוואבי. הגענו לשם רק בשעת ערב, שעה שבה משפחות אמורות להתכנס בביתן ולאכול ארוחת ערב. בפועל, אחרי סיבוב ארוך, מצאנו רק שני חלונות שבהם התריסים לא היו מוגפים והיה אור. מדובר פה בעיר רפאים".

אירוע נטיעות ברוואבי

העבודות להקמת רוואבי התחילו בשנת 2010. איש עסקים בשם בשאר אל-מסרי, שלמעשה מתגורר בארצות הברית, הודיע כי הוא מתכנן לבנות עיר פלשתינית מודרנית שתכיל 40 אלף תושבים ויהיו בה מרכזי קניות וחממות הייטק. את התקציב המפלצתי, 1.4 מיליארד שקלים, הוא גייס בקטאר, ועל פי התכנון עד שנת 2013 העיר הייתה צריכה לעמוד על תילה. בדרך חוותה העיר כמה מהמורות, חלקן בגלל מחלוקות בשאלה על מי מוטל להעמיד את התשתיות – מדינת ישראל או אל-מסרי – וגם הרשות הפלשתינית תקעה כמה מקלות בגלגלים. בסופו של דבר בניית העיר הושלמה בשנת 2015, שנתיים אחרי תאריך היעד. שלוש שנים חלפו, והעיר נותרה ריקה. אל-מסרי הודה בריאיון שנתן בעבר כי רק 200 משפחות מתגוררות במקום, העצני כאמור ספר חלונות בודדים שבהם נראו סימני חיים, ורק המדריכה במרכז המבקרים סיפרה להעצני על 3,000 משפחות שכבר גרות בעיר.

"כשאתה צופה מהיישוב עטרת על רוואבי, מרחק של שני קילומטרים בקו אווירי, אתה רואה שבתי העיר די חשוכים", מתאר אלעד הומינר, תושב עטרת בעבר. הומינר נזכר בהתנגדות העזה שהוליד רעיון הקמת העיר רוואבי בקרב תושבי עטרת, לפני כמעט עשר שנים. "הכול היה כאן פסטורלי ויפה, ופתאום התבשרנו על הקמה של עיר ערבית ענקית שני קילומטרים מפה. כשהם חצבו שם זה היה ממש מטרד בלתי נסבל פה, היה רעש מטורף שבישראל לא היה עובר. עבדו במחצבה באחת בלילה, בלי שום אכיפה. באותה תקופה היו גם הפגנות של התושבים באזור על זה שלא סללו כביש גישה מתאים לרוואבי, דבר שעלול היה ליצור עומס כבד על הציר הקטן יחסית פה". הומינר גם נזכר באירוע נטיעות שערכה הקרן הקיימת לישראל בעיר רוואבי, בשנת 2009. לראות את הקרן הקיימת לישראל, זאת שאמונה על שיבת העם היהודי לארצו, מחזקת את האחיזה הפלשתינית בשטח היה מראה מקומם.

אבל מכעיס יותר מכל ההטרדות הללו הוא העובדה שלנגד עיניהם אפשרה המדינה בנייה של אלפי יחידות דיור, בזמן שבעטרת עצמה במשך חמש שנים לא נבנה אפילו בית אחד. "זה מאוד הכעיס אותנו, ממש להוציא את העיניים. אין לי בעיה שיש ריבוי טבעי לערבים, אבל זה לא הסיפור כאן. מרוב התלהבות אפילו העבירו שטחי C להיות שטחי B כדי לסלול עליהם כביש. דבר הפוך לעולם לא היה קורה, זה מקומם", אומר הומינר.

כבוגר לימודי המזרח התיכון באוניברסיטה, הומינר אינו מופתע כלל מכישלון האכלוס של העיר. "אל-מסרי מנסה לשנות את המנטליות הכפרית של החמולות בקרב הערבים, ויש לו את הסבלנות והכסף לזה. בפועל אנחנו רואים שהם לא רוצים את זה. אין מה לעשות – תרבות של אלפי שנים לא תשתנה בבנייה של עיר חדשה תוך כמה שנים".

כוכבות קולנוע במרכז העיר

סיבות רבות ניתנו למפלתה של העיר, ושמועות רצות ומוזמות כל העת ברחוב הערבי וברשתות החברתיות. "בראש ובראשונה צריך להבין שבשאר אל-מסרי הוא כבר הרבה מאוד שנים לא פלשתיני, הוא חי בארצות הברית והוא מגיע עם תפיסת העולם משם", מסביר בעז העצני. "הניסיון שלו להקים עיר מודרנית וליברלית לציבור הפלשתיני פה בארץ הוא מופרך. תמונות של כוכבי וכוכבות קולנוע הוליוודיים במרכז העיר, זה משהו שלא מתקבל על הדעת. למרות שכל אחד לעצמו יכול לראות את כל הסרטים ולהיות מעודכן בעולם המערבי, כשזה בכיכר העיר זה מרתיע. העובדה שחכמי הדת שלהם מקללים את מי שירצה לגור בעיר היא עדיין גורם מכריע על הציבור שם, אפילו שבחיי היומיום שלהם הם לא דתיים".

גם ההתערבות הקטארית היא לצנינים בעיני פלשתינים רבים, ובמיוחד בעיני הרשות הפלשתינית. קטאר, שעומדת כלכלית מאחורי החמאס, ושהסתכסכה לאחרונה עם סעודיה, מצרים וירדן, מאיימת על האינטרסים של הרשות הפלשתינית. שיתוף פעולה ירחיק את הרשות מהמדינות שמחרימות את קטאר, ויעביר אותה לצד המוחרם. וכמובן, האירוני ביותר – ההתלהבות הישראלית מדו-הקיום והמודרניזציה הערבית, הוא הגורם המרחיק ביותר ממגורים בעיר. העבודה אצל החברות הישראליות שפתחו מפעלים בעיר, כמו גם עצם המגורים בעיר שמשתפת פעולה עם ישראל ונמנעת מגילויים של התנגדות כלפי חוץ, נחשבת בעיני רבים כבגידה במאבק וכשיתוף פעולה עם הציונים.

"אם נצליח להקים את העיר, נצליח להקים גם מדינה", אמר אל-מסרי כשרק התחיל בעבודות, ובהתחשב במצבה כיום אנחנו יכולים לנשום לרווחה.