העובדה ששני שופטי הרוב בהרכב בית המשפט העליון שסברו שיש להחמיר בעונשו של לוחם מג"ב בן דרי, השופט נועם סולברג והשופט דוד מינץ, הם "מתנחלים" לא הייתה יכולה שלא לתפוס כותרות.
השיוך הזה עלה לדיון בתוך זמן קצר, כמעט באופן בלתי נמנע, אולם כחלק מהדיון הזה נחשפה גם דו פרצופיותם של מי שעוסקים בסיקור מערכת המשפט ובפרשנות על הנעשה בה. את ההגדרה "מתנחלים" עוד אפשר לקבל כעובדה, מאחר שאין ספק שהשופט סולברג מתגורר באלון שבות שבגוש עציון והשופט מינץ בדולב שבמערב בנימין.
אולם כאשר פרשנים כבר החלו לתייג את השופטים כמי ששייכים ל"אגף הימני של בית המשפט העליון", עלתה מאליה השאלה מתי אותם פרשנים יספרו לנו מי הם השופטים החברים ב"אגף השמאלני של בית המשפט העליון".
מסתבר שלגישתם של כמה עיתונאים ופרשני משפט, מתחלק בית המשפט העליון לשני אגפים, האגף ה"ימני" והאגף ה"מקצועי". אותם עיתונאים ופרשנים שמריחים נטיות לב ימניות מקילומטר, הופכים לתתרנים גמורים כאשר מדובר בנטיות פרוגרסיביות-שמאלניות. גלאי העמדות הפוליטיות שלהם מזהה ימניים בלבד, ויודע לתייג אותם ככאלו בלי כל קשר לשאלת מידת מקצועיותם.
בצירוף מקרים מעניין, אולי משעשע, פרשה בסוף השבוע מגישת הרדיו יעל דן את תפיסת עולמה בנוגע לאיזון התקשורתי בין ימין ושמאל. ברגע של גילוי לב במהלך ריאיון ל'ידיעות אחרונות', חשפה דן תפיסה דומה מאוד לתפיסתם של עיתונאי ופרשני המשפט, אבל דווקא בנוגע לנעשה בתחום התקשורתי. אצל דן, וכנראה גם אצל רבים מחבריה, עולם התקשורת מחולק לשני סוגים של עיתונאים - מקצועיים וימניים. "אני מקנאה באנשי ימין שמכניסים אותם לתחנות השידור השונות כביכול כדי לאזן, והם מקדמים אג'נדה פוליטית מאוד מסוימת. הם לא באים כעיתונאים, ולכן המשקל הסגולי שלהם שווה לעשרה כמוני או כמו רזי. אנחנו עיתונאים, ורואים את עצמנו מחויבים קודם כול לאיזו אובייקטיביות והתנהלות אמינה", אמרה דן.
הסרת המסווה מעל אותה "אובייקטיביות" ו"מקצוענות" מזויפת של אנשי השמאל במערכות המרכזיות הקובעות את סדר יומנו, היא אינטרס ראשון במעלה. להיות איש שמאל זו לא בושה, בתנאי שאתה מודה בזה, ולא יוצר משוואה מזויפת לפיה עמדות השמאל הללו מגלמות איזו מקצוענות נעלה שירדה על מחנה השמאל מהר סיני. אין שום דבר מקצועי בלהיות איש שמאל, זו עמדה פוליטית ככל עמדה פוליטית, וכמו כל עמדה שכזו יש לה השפעה (מוגבלת, חובה להדגיש) על שיקול הדעת של מי שאוחז בה. שופט איש שמאל מוציא מתחת ידו פסיקות שמאל, גם אם הוא ישקר לכל העולם וגם לעצמו שלנגד עיניו עומדים רק שיקולים מקצועיים טהורים. אצל העיתונאי זה חריף כמובן לא פחות, וכך גם בכל מקצוע אחר שבו להשקפת העולם יש משמעות רצינית.
ביום שבו נדבר בגלוי על האגף השמאלני בבית המשפט העליון, ונשמע ברדיו את המגישים מדברים דרך משל על "ביטאון השמאל הארץ" או "ערוץ השמאל ערוץ עשר", נעשה בכך הרבה יותר ממחצית הדרך לקראת איזון ראוי במערכות הללו.
2
בין השבת גופות לחופש פולחן
עתירה מעניינת שהוגשה בשבוע שעבר לבית המשפט העליון מנסה לרתום את פסקת ההגבלה בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, למען מימוש זכותם של יהודים להתפלל בהר הבית. סיפורה של העתירה מתחיל בפנייה של ראש ישיבת ההסדר 'אורות שאול', הרב יובל שרלו, לעמותת 'מוקד', בנוגע לשלט הקבוע המוצב בכניסה להר הבית. מדובר בשלט האוסר על היהודים העולים להר כל פעילות פולחנית בעלת סממנים גלויים, וכן אוסר לחלוטין על היהודים העולים להר להכניס אליו תשמישי קדושה וכל חפץ המשמש לפעילות פולחנית.
התקדים שעליו מתבססת העתירה הוא פסיקת בג"ץ בנוגע להחזרת גופות מחבלים, והטענה של עורכי הדין שהגישו את העתירה פשוטה: למשטרה יש סמכות לשמור על הסדר הציבורי, וכחלק מהסמכות הזאת היא רשאית לעיתים, באופן נקודתי, לצמצם מעט את חירותו של אדם זה או אחר. אולם הסמכות הזאת, שאכן קיימת, לא יכולה להיות בסיס לצמצום קבוע של זכות יסוד כדוגמת חופש הפולחן. הגבלה קבועה של זכות יסוד כמו זו הקיימת בהר הבית ואף חקוקה במפורש על גבי השלט המוצב בכניסה להר, להבדיל מהנחיה זמנית, חייבת להיות מבוססת על חקיקה מפורשת של הכנסת. גם הכנסת, על פי הפרשנות הקיימת של בית המשפט העליון, לא יכולה לעשות ככל העולה על רוחה. חוק כזה חייב לעמוד בתנאי פסקת ההגבלה, כלומר כזה "ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה", וכמובן שעליו לפגוע בזכות "במידה שאינה עולה על הנדרש".
כאמור, העתירה מבוססת על תקדים בג"ץ החזרת גופות המחבלים, שצמצם מאוד את הסמכות המוקנית למשטרה מכוח תפקידה הכולל לשמור על הסדר הציבורי. המדינה נדרשה להשיב לעתירה בתוך 60 יום, ותשובתה עשויה להיות מסקרנת מאוד. אם יבקשו שופטי בג"ץ לדחות את העתירה, הם ייאלצו לעמול קשה מאוד כדי לתת הסבר משכנע להבדל שבין סוגיית החזרת גופות המחבלים ובין זכותם של יהודים לחופש פולחן במקום הקדוש להם ביותר.
3
פלונטר הכשרות
מונופול הכשרות של הרבנות עומד בימים אלה בפני משבר שני בסדרה, משבר שעלול להקיץ את הקץ על מבנה שוק הכשרות כפי שאנחנו מכירים אותו. הסיבה לכך היא כישלונם של הגורמים העוסקים בנושא לפתור את בעיית הקשר בין המשגיח והמושגח בזמן שקצב בג"ץ לצורך העניין. הסיבה המרכזית לכישלון היא סירובם של המשגיחים, בגיבוי מלא של ההסתדרות, לעבור למתכונת של העסקה באמצעות קבלן חיצוני, כפי שמבקש לעשות משרד האוצר. וכך, בתווך שבין דרישות בג"ץ מחד, דרישות הכשרות מאידך ואיומי המשגיחים מצד שלישי, עומדת הכשרות הממלכתית בישראל בפני שוקת שבורה. בלחץ היועץ המשפטי לממשלה צפויה הממשלה לפרסם בתוך כשלושה שבועות תזכיר חוק בנושא, כך הודיע השבוע היועמ"ש לבג"ץ. אך ספק רב אם ההגשה תשכנע את השופטים שלא להורות לרבנות הראשית להפסיק לאכוף את חוק איסור הונאה בכשרות, לפחות עד לפתרון סופי של בעיית הקשר בין המשגיח והמושגח.
מי שמנסים להציע פתרון לפלונטר הסבוך הזה הם אנשי פורום קהלת, ובאופן ספציפי במקרה הזה עו"ד עמיחי פילבר. במשך כשלוש וחצי שנים ועד לאחרונה ניהל פילבר את תחום כשרות במשרד לשירותי דת, מתוכן שימש במשך שנה גם כמנהל בפועל של מחלקת שחיטת חו"ל ברבנות הראשית לישראל. המיוחד בתוכנית שלו לעומת תוכניות דומות שהוצעו בעבר, הוא דווקא הניסיון לא לעשות מהפיכות גדולות. התוכנית כוללת פתרון המבוסס על המצב הקיים בשטח, על שיטות העבודה המקובלות ועל הגופים הפועלים כיום במערכת, ללא צורך בשינויים מבניים קיצוניים שאין להם שום היתכנות פוליטית, ותוך התבססות על הנתונים התקציביים האמיתיים. על פי התוכנית תוסדר העסקת משגיחי הכשרות באמצעות חברה ממשלתית. משגיחי הכשרות יהיו מקצועיים יותר, הכשרות תהיה טובה בהרבה, ובעלי העסקים ברובם ישלמו פחות. מנגד, תינתן אפשרות לגופים פרטיים שיקבלו עליהם את סמכות הפיקוח של הרבנות, לספק השגחת כשרות על פי הסטנדרטים של הרבנות הראשית. כדרכו של עולם - דווקא בגלל שהתוכנית כל כך הגיונית, הסיכוי שהיא תיושם בקרוב קלוש. אולם מאחר שהמשבר כבר מעבר לפינה, אולי עדיין יש מעט תקווה.
***הפינה הכלכלית***
הצלחת הבועה
עסקת מכירת סודהסטרים הישראלית לקונצרן המזון והמשקאות פפסיקו העולמי, היא תעודת כבוד קודם כול לחברה ולמנהליה. בשנת 2007 נרכשה החברה הוותיקה, שמצבה היה אז בכי רע, בסכום של 6 מיליון דולר, וכעת היא נמכרת ב‑3.2 מיליארד דולר. מדובר בסיפור הצלחה מדהים בכל דרך שבה מסתכלים על זה, הן בהיבט של חדשנות טכנולוגית, הן במיתוג והן בשיווק. החברה עברה בשנים האחרונות תהליך שבו החליפה את תדמית הסיפולוקס הזקנה והעבשה במיתוג של מוצר ירוק, חדשני וידידותי לסביבה. התהליך לווה בפריצה לשווקים חדשים בעולם, לצד התחזקות מרשימה מאוד גם בשווקים הוותיקים. החברה התמודדה כזכור גם עם קמפיין די אגרסיבי של תנועת ה‑BDS, אולם סגירת שני המפעלים הוותיקים של החברה שאחד מהם היה סמוך למישור אדומים והמעבר למפעל המאוחד סמוך לרהט, הקלו גם את הלחץ בנושא הזה.
עם זאת, פרט לסיפור הספציפי של סודהסטרים, האקזיט הנוכחי מציף כמה נושאים שכדאי לשים אליהם לב. בישראל משום מה חדשנות טכנולוגית ואקזיטים מתקשרים אוטומטית להייטק, זאת למרות ששניים מהאקזיטים הכי גדולים שנרשמו כאן - ישקר וסודהסטרים - הם בכלל בתחום התעשייה המסורתית, גם אם היא עתירת ידע וחדשנות. בסופו של דבר חברת הייטק מסוגלת להעסיק שכבה דקה מאוד של עובדים בעלי כישורים, שבמבט רחב על הכלכלה והמשק הם די נדירים. כדי לפתח משק עם תוצר גבוה, צריך להגיע למצב שבו גם התעשיות המסורתיות שבו הן חדשניות מאוד, טכנולוגיות מאוד, ובעיקר כאלה שיוצרות ערך מוסף שמאפשר להן להיות תחרותיות גם בשוק גלובלי. העובדה שפפסיקו התחייבה להשאיר את סודהסטרים בישראל למשך שנים רבות, מעידה על כך שמדובר להערכתה במפעל בעל יכולות תחרותיות בשוק העולמי לטווח הרחוק. זו לא הצהרה קלת ערך.
שאלה מעניינת נוספת היא האם רכישה כזאת היא באמת בשורה טובה למשק הישראלי. מדובר בשאלה מורכבת, מאחר שמצד אחד ברור שלבעלות ישראלית יש יתרון, ולו מאחר שהרווחים כביכול "נשארים בארץ". מצד שני צריך לדעת שישראל היא מדינה קטנה, ובמדינה קטנה יש גבול מסוים לגודל התאגידים שיכולים לצמוח בה. צמיחה של תאגיד גדול מדי במדינה קטנה יכולה להיות קטר צמיחה בשלבים מסוימים, אך גם לגרום לה צרות לא קטנות, כפי שקרה למשל עם חברת נוקיה שבשיאה הייתה אחראית לכ‑20 אחוזים מהיצוא של פינלנד, אך כשנקלעה לקשיים הכניסה איתה את כל המדינה לקשיים. במצב כזה לחברות ישראליות יש תקרת זכוכית מסוימת, שהדרך הבלתי נמנעת לפרוץ אותה היא התמזגות לתוך תאגידים בינלאומיים. במידה שבה הפעילות היצרנית נותרת בישראל, הפגיעה בתוצר מאקזיטים כאלה קטנה מאוד ולעומתה התמריץ שהם נותנים לפתח, לחדש ולהצליח גדול מאוד.
לתגובות: [email protected]