אריאל הירשפלד נולד אל הדממה לפני 42 שנים. אומן פסיפס בחסד עליון ואדם חירש שיצירות הפסיפס שלו מציפות החוצה עולם פנימי של יהדות ואמונה.
''תתקדם לכיכר ותראה אותי מסמן לך", הוא כתב לי בוואטסאפ כשהתקרבתי לבית המשפחה בחיספין שברמת הגולן. מרחוק כבר זיהיתי אדם חייכן ואדיב, אומן של אנושיות.
למעלה משעה וחצי שוחחנו על ילדותו וקשייו כאדם חירש העושה כל מאמץ להשתלב בחברה הרגילה, דרך ניסיונות לימוד בישיבת ''אור עציון'' ומאמציו להתגייס לצה"ל.
אריאל גר בחיספין מאז היותו בן שלוש, והיום גם מגדל כאן את משפחתו, נשוי לענבר, גם היא לקוית שמיעה, וחובקים שישה ילדים חמודים: ברית-אל, בראשית, שובהאל, אות-היא, ענג ולבב שמואל. וכן - כל הילדים שומעים מצוין.
הוריו של אריאל עזבו את ירושלים עיר הולדתו והרחיקו עד רמת הגולן בעבור שקט נפשי וביטחון לאריאל ולאחיו שגם שניים מהם בעלי ליקוי שמיעה. אמו היתה חוששת לשלומם בכל פעם שהיו מסתובבים ברחובות בית וגן, פחדה שלא ישמעו את המכוניות בכביש. ''היא לא ישנה מרוב דאגה".
שנה אחת למד אריאל בישיבה התיכונית ''אור עציון'', שזכורה לו כשנה רווית אכזבות. כנער חירש, קשה להתמודד עם לימודי הקודש שמועברים על ידי רבנים מזוקנים ומשופמים. על אף המאמצים שעשו מנהלי הישיבה והמורים, אריאל לא הצליח לקרוא את שפתיהם במשך שעות ארוכות.
גם לימודי החול לא היו פשוטים, בשל העובדה שהם היו אחר הצהריים - לאחר כמה שעות של מאמץ בלימודי הקודש. הציונים של אריאל ואי התקדמותו בלימודים הביאו את הוריו לפרשת דרכים. כך עבר אריאל לתיכון חילוני ביהוד שמשלב בתוכו כבדי שמיעה.
"סוף סוף למדתי", הוא נזכר וחיוך עולה על שפתיו, ''המנטליות היתה שונה אבל יכולתי להבין הכל וליהנות מהלימודים. פרחתי הודות לאומץ ליבם של הוריי, שהסכימו לצעד קיצוני שהוא מנוגד לדרך החינוך הדתי שהנחילו לנו כל השנים".
הירשפלד הנער נחשף בתיכון לעולם החילוני, והתקרב לעולם הדתל"שי. "הרבה חילונים ממשפחות דתיות אמרו לי אז 'בשביל מה לי להיות דתי? אני לא שומע, זה לא בשבילי'. וזה היה כמו משהו שחיפשתי, זה הרגיש לי נכון".
לאחר התיכון התעקש אריאל להתגייס לצה''ל, אך בשל העובדה שהוא לקוי שמיעה נדחה שוב ושוב על ידי השלישות הצבאית. אז הוא המשיך להתעקש והתגייס כמתנדב ליחידת הבינוי של פיקוד צפון. "הגיוס היה עבורי כצעד חובה, לתרום למדינה כמה שאני יכול". בזכות הנחישות שגילה הוא מונה לאדריכל ראשי ואת השירות הצבאי סיים בהצטיינות.
לאחר אותן שנים בהן נחשף לעולם החילוני בתיכון ובצבא, אריאל חזר בתשובה. "הבנתי שאין כמו העולם הערכי, הייחודיות, האמונה, הדת, שמירת השבת והכשרות, והנחת התפילין".
ככל שהתחזק בקיום המצוות התחזקו גם הקונפליקטים שמולם הוא ניצב. "רציתי בכל מאודי להשתלב בתפילות, לשיר יחד עם הציבור את הזמירות, לחזור על דברי הש"ץ כאחד המתפללים, או פשוט לענות 'אמן'".
במקום כל אלה, אריאל נאלץ לעקוב אחרי התפילות של האחרים בסידוריהם. כשהמתפללים עונים "אמן" הוא עונה גם, חצי שניה אחרי כולם.
התחושה הזו של אבא שלא מסוגל ללמד את בנו ולהדריך אותו במהלך התפילה קוננה בראשו ובלבו של אריאל שנים רבות, והולידה דילמות לא פשוטות.
אחרי השירות הצבאי, אריאל למד אדריכלות - צעד טבעי עבור מי שעסק בתחום בתיכון ובשירות הצבאי. ביום הלימודים האחרון, בדרך למבחן המסכם - הוא החליט שמאס בקווים הישרים, במסגרת, בתוכנית שכתובה מראש.
אריאל פתח עסק למיסגור תמונות שהיה שייך בעבר לאביו. הוא יצר והתפרנס. חופש היצירה גרם לו להרגיש טוב יותר. במוצאי חג הפסח התנפץ על הרצפה ארגז מלא בכלי קרמיקה. הוא פינה את כל השברים אל הסטודיו, הדביק את החתיכות אחת לאחת, ויצר שולחן. "כולם התלהבו, ואני מצאתי את התחום שלי. ניסיתי-נפגעתי-התאהבתי".
אותו ארגז כלי קרמיקה שהתנפץ אל הרצפה, הביא את אריאל אל התרפיה המיוחלת שגרמה לו להשלים עם החירשות שלו והשלכותיה, במיוחד כשומר מצוות. מאז הוא מתפרנס מיגיע כפיו - יצירות פסיפס שחושפות אמונה פנימיות בעלת עוצמה מיוחדת.
אריאל יוצר הכל: שלטים לבית, שולחנות, כלים שימושיים, שעונים, מראות וכלי נוי, תמונות, מוצרי יודאיקה. ברזומה שלו גם עיטור קיר בגודל 21 מ"ר בגני תקווה, עבודה שהוזמנה לכבוד 60 שנה למדינה.
בנוסף ליצירות הפסיפס, אריאל גם מעביר סדנאות ברחבי הארץ לצד הרצאות שלעיתים מתקיימות ממש בתוך סלון הבית. "לכולנו יש קשיים, אבל אם נאמין בעצמנו נגיע למקום אחר, חדש יותר", הוא מסביר בהרצאות, וכל הקהל מרותק.
את חלק מיצירות הפסיפס הציג אריאל בהיכל שלמה לפני מספר שנים, בתערוכה שנקראה ''שומע תפילה'' וחשפה טפח מעולמו המורכב של החרש הדתי, המורכב מצורות דמיוניות, משתנות, מתעתעות, עגולות וחדות, נעימות ופוצעות, בצבעים עזים, בוהקים, והכל מתערבל ומתחבר בצורה הרמונית מושלמת.
"כל יצירה שנולדה ויצאה לאוויר העולם שחררה ממני מטען רגשי ניכר, העבודה על 'שומע תפילה', היתה ריפוי בעיסוק בעבורי, עד כדי כך שהיום אני חש הרבה יותר רגוע, הרבה פחות מבולבל, אני מצליח לנתב בין הרגשות בלי להיכנס לסערה ומערבולת. אני בהחלט יכול לומר שהיום אני אדם הרבה יותר שלם, שיודע את מקומו בעולם הדתי, בתפילה, קיבלתי בטחון והעולם נראה ורוד מתמיד", הוא אומר.
כשברית-אל הירשפלד, בתם הבכורה של אריאל וענבר היתה בת חודשיים, התעוררו השניים באחד הלילות ונבהלו לגלות את ההורים של אריאל ושכנים נוספים מביטים בחלון. כולם הצביעו לעבר מיטת התינוקת - שם שכבה ברית-אל מתחת לשמיכה, אדומה כולה אחרי בכי של שעתיים.
לאריאל וענבר היתה מערכת שמפעילה אורות בעת שהתינוק בוכה, אלא שבאותו לילה המערכת שבקה חיים. בכייה של התינוקת העיר את השכנים ורק רעש של מברגה שהפעיל אביו של אריאל גרם למערכת לפעול ולהעיר את ההורים.
בני הזוג החליטו לאמץ כלבת נחייה שהיתה מעירה אותם בלילה אם הילדים היו מתעוררים. "היא הייתה קוראת לנו כשהיה נשלח אלינו פקס. היא קראה לנו כשהיה מישהו בדלת, ואפילו כשמישהו מאיתנו היה בחצר והשני רצה לקרוא לו מתוך הבית, היא עשתה את זה במקומו".
בינתיים הכלבה מתה, אבל הילדים גדלו. ענבר ואריאל משתדלים להתנהג כהורים רגילים לכל דבר, ומוצאים את היתרון בכל חיסרון. ענבר, לפרנסתה, היא שוקולטיירית שמייצרת שוקולד טבעוני ברמה גבוהה. (גילוי נאות: טעים להפליא...).
"קשה שלא לשמוע את הבן התינוק אומר את המילה הראשונה שלו, יש תחושת החמצה, אבל מצד שני אין עוד אדם בעולם שמקשיב לו כמונו, ההורים שקוראים את שפתיו''.
בסיום השיחה שלי עם אריאל, אני שואל מה המסר הכי חשוב שהוא מעביר בהרצאותיו. "תהיו אתם, תנסו למצוא את הטוב שבכל מה שאתם. אני לדוגמא לא שומע - ובעיני זו מתנה להיות חירש, כך ברא אותי אלוקים''.
ליצירת קשר עם אריאל >>> 050-7264542 (הודעות בלבד)