הרב יובל שרלו
הרב יובל שרלוצילום: דוברות צֹהר

פסק הדין, המחייב את משרד הפנים לרשום אישה שגויירה גיור הלכתי מחוץ למערכת הגיור הממלכתית בראשות הרבנות הראשית, מחדד שוב את העובדה ששתי דרכים עומדות בפני כל אלה הפועלים כדי לקיים את זהותה היהודית של מדינת ישראל.

חשוב להדגיש כי לא מדובר בפסק דין מהפכני או תקדימי, אלא בדיון במעמדה של אישה שהתגיירה גיור הלכתי מסוים, אבל הוא בהחלט מלמד על מגמה שהולכת ומתגלה לנגד עינינו. מעבר לכך, לו זכינו, במדינה יהודית אחת היה שער כניסה אחד ליהדות. אלא שלצערי זה לא מתקיים, מסיבות שונות, כאשר מטבע הדברים כל עמדה מאשימה את העמדה השניה בסיבות לכך, ומחלוקת ההאשמות ההדדית עלולה לגרום לנו להחמיץ את הדיון העיקרי העומד בפנינו.

ראשונה בדרכים היא הניסיון להעצים עוד את סמכותה של המדינה, מכוחה של העוצמה הפוליטית של המפלגות הדתיות, כדי למנוע הליכה בדרכים לא הלכתיות. את זה ניתן לעשות דרך ניסיון לבצר את החומות: להעצים את החקיקה האוסרת נישואין מחוץ לעולם הרבני הממלכתי; לחוקק חוק כשרות, המחזק את הכשרות הממלכתית; לסתום את הפרצות בשאלת הגיור, ולנסות לנסח מחדש את חוק השבות וכדו'. זהו כלי לגיטימי, שכן לא זו בלבד שמותר למערכת פוליטית לעצב את זהותה של המדינה, אלא שהוא גם חיוני למימוש זהותה היהודית של המדינה בחקיקה.

ברם, לעולם צריך לזכור כי מדובר במערכת מוגבלת מאוד, בין בשל העובדה שיש גבול לאפשרות החקיקה, ובין בשל פעילותם של בתי המשפט. לא זו בלבד, אלא שגם מבחינה רוחנית ודתית יש גבול למשמעות של החקיקה הדתית, שכן את המצוות חובה לקיים מכוח ציוויו של הקב"ה, ולא מכוחם של חוקי הכנסת. מכיוון אחר, אנו למדים גם על מחירה של חקיקה זו פעם אחר פעם, כחלק מתופעת ה"בומרנג", הגורמת גם לריחוק ולקיטוב. מעבר לכך, הוא גם בעייתי מאוד מבחינת עקרונות הדמוקרטיה וזכויות האדם.

שניה בדרכים היא להטמיע שוב את ההכרה שבעולם בו אנו חיים – אנו צועדים צעדים מתמידים ל"שוק החופשי", ולהכרה כי הכלים לקשר העמוק שבין עם ישראל לברית עם ריבונו של עולם עוברת במקום שונה. היא עוברת במקום בו מאהבים שם שמיים על הבריות; היא עוברת במקום בו עולם הרבנות מהווה מופת להתנהגות מוסרית, לבשורה רוחנית, ולפנייה כלל ישראלית; היא עוברת במקום בו אנו הרבנים צריכים ללכת מעיר לעיר ומכפר לכפר, ולשאר המקומות (חלקם וירטואליים) בהם מתחולל המפגש בין עולם היהדות ובין היהודים, ולעבוד קשה כדי לאחד את כולנו סביב הברית בין עם ישראל ובין ריבונו של עולם. כוחן של האוטוריטות השלטוניות הולך ופוחת, וכוח ההתנערות, ההתקרבות, ההתקדשות, הבשורה הרוחנית הולך ועולה. כמובן שגם לדרך זו חסרונות רבים, שעיקרן הוא פירוק הציבור ועשיית התורה כתורות הרבה.

ואפשר, ששתי הדרכים מסוגלות לחבור יחד, כאשר מילות היסוד תהיינה הסכמה והחלטה משותפת. לאורך הדיונים הרבים בתחומים השונים למדנו שניתן היה להגיע להסכמה משותפת, בשפה שקושרת את כולם. זה היה נכון בוועדת נאמן, בה ניתן היה להגיע להסכמה לגיור הלכתי מוסכם; זה נכון ביחס לכשרות, בו ניתן עדיין להגיע למערכת כשרות ממלכתית הבנויה בהסכמה; זה נכון ביחס לשבת, בה התוו את הכיוון הרב מדן ופרופ' רות גביזון; ועוד דברים רבים אחרים. עצם השימוש בשפה של הסכמה ושותפות; ההכרה הפנימית שהפשרות והוויתורים אינם נעשים חס וחלילה בעולם ההלכה אלא בשאלה המדינית-חברתית בלבד; וההבנה כי התורה לא ניתנה ליחידים בלבד אלא ניתנה לאומה הישראלית כולה – היא תאפשר את שפת ההסכמות, שהיא עצמה פוסעת בשתי הדרכים שלמעלה.

אינני רואה דרך טובה יותר, ואמיתית יותר, מאשר זו.