איפכא מסתברא

הייתי בסך הכול בן חמישה חודשים כשנכנסתי למקלט בפעם הראשונה בחיי. למען האמת לא עשיתי את זה בכוחות עצמי (כבר אז הייתי מפונק) אלא בידיים של אמא שלי, כי אבא שלי גויס למלחמה.

זה היה בעיצומו של יום הכיפורים המפורסם ההוא, בשנת תשל"ג, כשסוריה ומצרים שעטו במקביל מהגולן ומסיני במטרה להיפגש בתל אביב ואחת ולתמיד לשים סוף לכיבוש, זאת אומרת ל‑25 שנות עצמאות יהודית בארץ ישראל.

הייתי בסך הכול בן חמישה חודשים והמלחמה תפסה אותי לא מוכן, אבל לא רק אותי. כשגדלתי שמעתי מאבי על הבלגן הבלתי נתפס שהיה, על מחסני החירום הריקים, הציוד הלקוי, הבלבול, התדהמה, על כך שהוא יצא לחזית בלי נשק כי אמרו לו שאין ושיסתדר איכשהו. לא היו מובילים אז הם נסעו על השרשראות של הטנקים, מהימ"ח באזור ירושלים עד רמת הגולן, מרחק של יותר מ‑200 קילומטר. בדרך, על כביש 60, עמדו ערביי השומרון וסימנו תנועת שחיטה על הצוואר. המורל הלאומי היה ברצפה, תחושה של חורבן הבית השלישי. ישראל התחננה לאספקת חירום של נשק מארצות הברית, אבל מזכיר המדינה האמריקני הנרי קיסינג'ר, בעצמו יהודי, השהה את משלוחי הנשק ואמר: "תנו לישראלים לדמם קצת". ואנחנו דיממנו. או הו כמה דיממנו.

תמיד סיפרו לי שישראל של אחרי המלחמה היא לא אותה מדינה שהייתה לפניה, אבל אני לא יכול לאשר או להכחיש כי קצת מוגזם לצפות מתינוק בן חמישה חודשים לזכור מה היה פה רגע לפני שאמא שלו רצה איתו למקלט. מה שאני כן זוכר זה שבכל שנה בסתיו היו מדברים כל הזמן ברדיו ובטלוויזיה על המלחמה, הרבה פחות על יום הכיפורים עצמו. כנער צעיר כבר נחרתו בי המושגים המכוננים של המלחמה הנוראה ההיא: קו בר-לב, סבירות נמוכה, צליחת התעלה, החווה הסינית, עמק הבכא, אביגדור קהלני, ועדת אגרנט, דיין, דדו, גולדה, גורודיש, שרון, טליק, ברן, הקונספציה, זו שקבעה בנחרצות שלא תהיה מלחמה כי הערבים לא יעזו לתקוף אותנו. בכל שנה בסתיו הפצע היה נפתח מחדש, ובכל שנה מחדש לא הצלחתי להבין איך יכול להיות שכולם יישרו קו עם הקונספציה. איך יכול להיות שאנשים חכמים כל כך, בכירים כל כך, מנוסים כל כך, ננעלו על קו מחשבה מקובע כל כך. איך לא ערערו? איך לא פקפקו? איך זה שלא הושיבו בכל דיון לפחות אדם אחד שתפקידו יהיה להציג, שלא לומר להציק, את האיפכא מסתברא?

ואז, אחרי עשרים שנה, הבנתי.

מרב"ט לרובוט

אלול תשנ"ג תפס אותי בגבול הצפון, חייל בן עשרים שתפקידו לשמור על המדינה מפני מחבלים, ועל עצמו מפני המפקדים שלו, להבדיל אלף אלפי קונספציות. קצת אחרי שעלינו לקו ביקרו במוצב שלנו שתי מש"קיות חינוך חביבות והעבירו לנו תוד"א (מי שיודע מה זה – יודע, מי שלא - ממילא לא יזכור) בנושא הסכסוך הערבי-ישראלי. המסר, בתמצית: אש"ף הוא ארגון טרור, ערפאת רוצח המונים, ואתם פה כדי למנוע מהם לחסל את כולנו (באותה תקופה כולנו עדיין הייתה מילה, לא מפלגה). אמרנו תודה על התוד"א – וחזרנו לעמדות.

כמה ימים אחר כך התפרץ לחיינו המזרח התיכון החדש. עד אז חשבנו שאוסלו היא בירת נורבגיה, אבל בספטמבר 1993 גילינו פתאום שאוסלו היא הזיה של ישראלים שהסניפו מנת יתר של "תנו לשמש לעלות". בבת אחת התברר שהמש"קיות החביבות עבדו עלינו בעיניים: אש"ף זה ראשי התיבות של אחים שוחרי פיוס, ערפאת הוא חסיד אומות העולם, ואנחנו פה בגבול לבנון כי... למה בעצם?

בזמן שאנחנו טחנו שמירות, עיתונאי ישראל טחנו את המוח עם שבחים נרגשים להסכם ההיסטורי שיביא שלום על ישראל, ואם לא אז לפחות פרס נובל לראש הממשלה ולשר החוץ שלה. מי שהעז לפקפק קוטלג מיד כאויב השלום ונשלח לחינוך מחדש במוסדות האיחוד האירופי. ומילא העיתונאים. אבל בזה אחר זה הגיעו למוצב הקטן שלנו כל מיני קצינים בכירים כדי להרים כוסית ולברך אותנו לרגל השנה החדשה (עלק הרמת כוסית, שתינו מיץ ענבים ואפילו לא קיבלנו תלושים לחג). בזה אחר זה הם יצאו מגדרם כדי להלל, לשבח, לפאר, לרומם, להדר, לברך, לעלה ולקלס את ההסכם ההיסטורי. בזה אחר זה הם אמרו לנו שאנחנו בני מזל כי בדורנו כבר לא יהיו מלחמות, לא כמוהם שהיו חיילים צעירים ב‑1973 ונאלצו לחוות את מוראות המלחמה ההיא.

ואז הבנתי איך נוצר קיבעון. באוזניי שמעתי איך כתבים בכירים שכל השנים כיסחו את הקונספציה של 1973, יוצאים מגדרם כדי לשווק את הקונספציה של 1993. בעיניי ראיתי איך קציני צה"ל מיישרים קו, מחייכים בנחרצות מאוזן שמאל לאוזן שמאל השנייה (הימין הוצא אל מחוץ לחוק), ואף אחד לא מביע דעה אחרת, אף אחד לא מטיל ספק, אף אחד לא שואל מה פתאום אנשי צבא מביעים דעה פומבית על מדיניות הממשלה, לטוב או לרע. אותי דווקא עניין לשאול את הקודקודים המכובדים איך הטירוף הזה מסתדר עם מה שחיל החינוך של צה"ל לימד אותנו בסך הכול כמה ימים לפני כן, אבל רציתי לצאת בראש השנה הביתה ולא לסיביר. ומי אני, חייל בן עשרים שבמלחמת יום הכיפורים עוד החליפו לו חיתולים, מי אני שאעז לחלוק על מפקד האוגדה שבמלחמה ההיא היה רב"ט, ומאז עלה לדרגת רובוט.

חצי שנה אחר כך שוב הגיעה אלינו מש"קית חינוך חביבה, אבל הפעם התוד"א הייתה דודה אחרת לגמרי. הפעם הסבירה לנו המש"קית הנלהבת שאומנם פעם אש"ף היה אויב שלנו, אבל מאז הוא חזר בתשובה שלמה והיום הוא החבר הדמיוני הכי טוב שלנו. אחר כך באו הפיגועים הרצחניים בעפולה ובחדרה ובתל אביב ובנצרים ובירושלים ובאשקלון וברמת גן ובצומת בית ליד ואיפה לא, אבל חסידי הקונספציה המשיכו לדבוק בה כמו שמאלנים אדוקים שלא מניחים לעובדות לבלבל אותם. כאילו לא למדנו כלום מהקונספציה של 73', מאמיני הקונספציה של 93' מסרבים גם היום להודות שהסכמי אוסלו הביאו טרור, שהנסיגה מלבנון הביאה מלחמה ושגירוש גוש קטיף תקע אותנו עמוק בתוך בוץ שאף אחד לא יודע איך יוצאים ממנו. חוץ מהקונספטואלים הקונסיסטנטים שיודעים מה הפתרון: להתבוסס בו עוד יותר עמוק.

גם היום, 45 שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים ו‑25 שנה אחרי אוסלו, המוני פוליטיקאים, עיתונאים וקצינים בכירים ממשיכים להשתעבד לקונספציה בלי פקפוק ובלי איפכא מסתברא. ואני הקטן, שממילא אף פעם לא מבין יותר מדי, לא מצליח להבין למה אף אחד לא מפיק לקחים. ככה זה כשמטלטלים אותך למקלט בגיל חמישה חודשים, הטראומה נשארת לכל החיים.

לתגובות: [email protected]