קשה שלא לשמוע את נימת התסכול מהתערבות בג"ץ במדיניות המחסומים. סא"ל יעקבי
קשה שלא לשמוע את נימת התסכול מהתערבות בג"ץ במדיניות המחסומים. סא"ל יעקביצילום: שלומי יוסף

מחסום מכבים ביום חמישי שעבר בשעות הצהריים המוקדמות. לרוב מדובר בשעות שקטות במיוחד במעבר שבו עוברים מדי יום מאות אלפי ישראל, אך לא כך היום.

עשרות כלי רכב מתרכזים לפני המחסום ויוצרים עומס בלתי צפוי. בשביל לוחמי גדוד תעוז, יחידת המעברים של המשטרה הצבאית, מדובר בטיימינג גרוע במיוחד. משש בבוקר הם עומדים במחסום, וכעת, שבע שעות אל תוך המשמרת, הכוח והערנות כבר הרבה מעבר לשיאם. יחד עם זה, הם מודעים לכך שזה בדיוק הזמן שבו הם צריכים לעבוד הכי מהר שאפשר, עם ערנות מקסימלית. כל דקה שעוברת מגבירה את הסיכון שמחבלים יבצעו פיגוע באחד מכלי הרכב שעומדים בשיירה. מהצד השני, גם החשש שרכב של מחבלים יצליח להשתחל לתוך ישראל הקטנה עולה. ככה זה כשבממוצע יש ללוחמים שניות אחדות כדי להחליט האם הרכב שלפניהם חשוד או לא.

מי שמפקד על לוחמי הגדוד בשנתיים וחצי האחרונות הוא סא"ל אריק יעקובי. בעוד כחודש יסיים יעקובי את תפקידו ויעבור לכהן כסגן מפקד מצ"ח. הצטרפנו אליו לאחד מסיוריו האחרונים בגזרה הרחבה שעליה הוא מפקד, שנפרסת על מרבית המעברים שבתוך יהודה ושומרון. "אחרי שלוש שנים כאן אני מוכרח לציין שכל ההסתכלות שלי השתנתה", הוא אומר לי כשאנחנו נכנסים לג'יפ הצבאי שלו.

באיזה מובן היא השתנתה?

"כאן במחסומים אתה מבין שהמציאות הרבה יותר מורכבת ממה שאפשר לדמיין בכלל. מצד אחד אתה רואה שרוב הערבים שעוברים כאן רוצים בסך הכול לחיות איתנו בשלווה, הפרנסה של רבים מהם תלויה בנו ובשקט כאן. מצד שני, בכל רגע נתון יכול לקפוץ עליך מחבל מכל פינה ולנסות לרצוח אותך. זאת המציאות המורכבת שאנחנו מקבלים כאן כל יום".

לא לחינם יעקובי מדבר על המציאות המורכבת של הגדוד שבראשו הוא עומד. מדובר בגדוד בעל החיכוך הרב ביותר עם ערביי יהודה ושומרון. מדי יום עוברים במעברים השונים מאה אלף פועלים מיו"ש. היום כבר יש קשר טוב בין חיילי הגדוד ובין הערבים שעוברים בשערים, אך כשנכנס יעקובי לתפקידו המציאות הייתה שונה בתכלית. הימים היו שיאה של אינתיפאדת הסכינים, או כפי שכונתה בצה"ל "אירועי גודל השעה". אינתיפאדת הסכינים שינתה הרבה מאוד תפיסות שרווחו בצה"ל במשך שנים ארוכות, והמושפעים הישירים היו חיילי המחסומים.

"הסיפור של המפגע הבודד הכניס אותנו לסרט אחר ממה שהכרנו עד היום", אומר יעקובי. "קודם כול, בפיגועים שהכרנו עד אז היה שובל מודיעיני ארוך. אלה היו התארגנויות מאוד ברורות שיכולת להתחקות אחריהן. בשביל להוציא פיגוע צריך להתארגן על כמה דברים. צריך להשיג רכב, נשק, לייצר מטענים. כל זה משאיר עקבות. למפגע הבודד אין עקבות, ולכן היה מאוד קשה להתחקות אחריו".

השינוי הזה התרחש בן לילה?

"לא. אבל לקח לנו זמן להבין את זה ולהתאים את עצמנו. התחלנו ללמוד מאירוע לאירוע ולשכלל את ההתנהלות אל מול האירועים".

איפה השינויים תפסו אתכם?

"אנחנו הקו הראשון של כל אירוע. בסופו של דבר, האדם שנמצא במחסום ובטרמפיאדה - רמת המיומנות שלו היא זאת שתקבע איך יתנהל האירוע. אלה המקומות הכי מאוימים לפיגועים כאלה, והמהירות של החייל היא זאת שמצילה חיים. העניין הוא שהתפקיד של לוחמי המעברים הוא השוחק ביותר שיש בצבא. רמת הדריכות חייבת להיות הכי גבוהה שרק אפשר, אבל מצד שני הכי קל לאבד ערנות. אתה צריך לזכור שבכל רגע יכול להגיע מחבל, בזמן שאתה מעביר משמרות על גבי משמרות שלא קורה בהן כלום".

"זה לא פשוט לשמור על ערנות כל הזמן", אומר סג"ם דור, מפקד מחסום מכבים. כמו רוב המרואיינים בכתבה, הוא מקפיד שלא לומר את שם משפחתו. דור נמצא רק ארבעה חודשים בתפקיד, כאשר יש לו חיילים ששומרים על המעברים זמן רב יותר ממנו. "בהתחלה הם לימדו אותי איך לשמור ולמה צריך לשים לב. אני הגעתי בכלל ממערך אחר במשטרה הצבאית, כך שהייתי צריך ללמוד הכול מההתחלה".

זה לא עניין של מה בכך שהקצין לומד מהחיילים.

"תראה, אין לנו את הלוקסוס לגינוני כבוד, ואני כמפקד צריך ללמד את החיילים ולא הפוך. זה גם לא נכון לפעול ככה. כל הגדוד שלנו מאמין בקשר מאוד קרוב בין המפקדים לחיילים, ואם החיילים שלי יודעים יותר טוב ממני את העבודה, כי הם ותיקים הרבה יותר ממני, ברור שאני אבקש מהם שילמדו אותי את כל הדברים. בסופו של יום, מדובר פה בחיים של אנשים".

להשרות תחושת ביטחון

קשה לפספס את העובדה שלא מדובר רק במנטרות שלוחמי המחסומים מוסרים לעיתונאים שבאים לדבר איתם. באמצע השיחה בינינו, דור עוצר אותי ואומר שיחזור בעוד כמה דקות. הוא בדיוק הלך להחליף חייל שלו שהלך לשתות מים. בזמן הזה הוא ניגש לבדוק משאית שהגיעה למחסום. כל משאית נעצרת ונבדקת. לא בהכרח בגלל חשש ממחבלים, שכמובן קיים, אלא גם בגלל חשש מסחורות גנובות ושלל פעילויות עברייניות שחוגגות כיום ביהודה ושומרון. בזמן שדור בודק את המשאית, החייל שלו מספיק לחזור לעמדה, ודור עובר להחליף חיילת אחרת שהלכה לשתות בעצמה. עד שהיא חוזרת, כשתי דקות מאוחר יותר, עברו בעמדה שבעה רכבים, 17 שניות בממוצע לרכב.

איך מכריעים בתוך שניות ספורות מי מהווה איום שצריך לבדוק אותו ומי לא?

"זה משהו שמגיע עם הזמן והניסיון, והוא דורש המון עבודה. בעיקרון, על זה בדיוק אנחנו מתאמנים כל הזמן. אנחנו לומדים לזהות התנהגות חשודה, ולומדים לעשות את זה מהר. יש לנו טווח של שניות בשביל זה. זאת תורה שלמה".

יש אמצעים שעוזרים לכם?

"כמובן. אנחנו אומנם הפרונט של כל המערך, אבל מאחורינו יש שרשרת מאוד ארוכה. אנחנו מקבלים התרעות, גם כלליות, שלפיהן אנחנו מעדכנים את רמת הכוננות במחסום, וגם התרעות ספציפיות שעוזרות לנו למקד את החיפושים הרבה יותר".

מה יקרה אם חס וחלילה תפספסו מחבל והוא יצליח לעבור את המחסום?

"אם דבר כזה קורה, הדרך לפיגוע והרוגים הופכת לקצרה מאוד".

אנחנו ממשיכים בסיור שלנו ועוברים את מעבר מכבים. "אנשים לא יודעים בכלל שברגע שהם נכנסו במעבר הם בעצם ביו"ש, על כל המשמעויות של זה", אומר לי יעקובי כשאנחנו עוצרים ליד מחסום מבוצר מטרים ספורים לאחר מעבר מכבים. זהו מחסום בית סירא. מדי יום עוברים במחסום הזה אלפי ערבים מהכפים הסמוכים. הם נכנסים ל"שרוול" מיוחד שמוביל אותם עד למעבר הרגלי בסמוך למחסום מכבים. מי שמחליט לעלות לכביש 443 עובר את הבידוק הקפדני ביותר שקיים. כשמסביב עומדים שלושה חיילים עם נשקים מוכנים, ניגש חייל נוסף אל הרכב ובודק כל חלק ברכב, כולל בידוק ביטחוני מלא לנהגים. רק אחר כך הרכב עולה לכביש. את הסיבה לחיפושים הנרחבים האלה אפשר לראות על חלון ביתן השמירה, שנשבר בעקבות אבנים שהושלכו עליו. סיבה נוספת היא העובדה שברגע שעוברים את המחסום הזה, הדרך לשטחי A קצרה במיוחד.

אמרת שמהקטע הזה ועד מעבר אדם זה יו"ש לכל דבר ועניין. מה זה אומר?

"זה אומר שעל הכביש הזה נוסעים בלי הגבלה גם ישראלים וגם ערבים. אלה הוראות בג"ץ שקבע שאסור למנוע מערביי יו"ש תנועה חופשית בכל השטח. אנשים לא מבינים בכלל שהם יכולים לראות כאן רכבים פלשתיניים, וזה בסדר גמור. בזמנו ממשלת ישראל אסרה את התנועה בגלל שהכביש הזה הפך למטווח של מחבלים שהשליכו אבנים ובקבוקי תבערה על הכביש ופגעו בהרבה מאוד ישראלים, אבל בעקבות עתירה שהוגשה לבג"ץ, בית המשפט חייב את הממשלה להתיר תנועה ודרש מאיתנו למצוא פתרונות אחרים בשביל לשמור על הביטחון".

על אף שיעקובי מנסה להסתיר זאת ולא מוכן להגיד זאת בגלוי, קשה להתעלם מנימת התסכול שבקולו נוכח התערבות בג"ץ בנושא. בכלל, לבג"ץ יש המון משמעות בקביעת הנהלים ביו"ש, והדבר ניכר בכל מישור ומישור. בכל הקשור להתמודדות של צה"ל עם איומי הטרור הבלתי נגמרים, הוחלט להתקין לאורך כל תוואי הכביש מצלמות שמטרתן לאתר באופן מיידי משליכי אבנים ובקבוקי תבערה. הבעיה היא שלרוב אין אפשרות לעצור אותם לפני שהפיגוע מתבצע, שכן עד שהצוות מוקפץ למקום, המחבל כבר הספיק להשליך את האבן ולברוח חזרה לכפר שממנו יצא.

"חלק ניכר מהעבודה ביו"ש היא להשרות תחושת ביטחון ולאפשר שגרת חיים רגילה ככל האפשר. אבן שמושלכת עליך בשעת חושך הורסת כל תחושת בטיחות שיש לך. זה משהו שאנחנו חייבים להתמודד איתו", אומר יעקובי, בזמן שאנחנו נוסעים על הציר לכיוון מעבר עופר.

בדרך לאזרוח

את מעבר אדם מפעיל שילוב של כוח אזרחי פרטי, כוחות של גדוד ארז (הגדוד השני של יחידת המעברים) ומפקד המעבר שמגיע ממג"ב. כדי להבין למה הפעלת המעברים היא עניין פרוצדורלי מורכב כל כך, צריך לחזור אחורה, אל ימי הקמת יחידת המעברים. יחידת המעברים הוקמה בעקבות האינתיפאדה השנייה ובניית גדר ההפרדה. עד לבניית הגדר לא היה משהו שמנע ממחבלים לעבור כרצונם לתוך תחומי ישראל הקטנה ולהוציא לפועל פיגועי ענק. אחרי בניית הגדר הבינו בצבא שצריך שיהיה כוח שיתמחה בבידוק במעברים. הצורך להקים יחידה כזאת נבע מהעובדה שיהודה ושומרון הם שטחים בשליטה צבאית, כשהריבון בהם הוא מפקד פיקוד מרכז. העובדה שלמשטרה אין סמכות חוקית להפעיל את המעברים בשטח, הובילה להקמת יחידה מקבילה למג"ב, כשגדוד תעוז הוא האחראי על כל אזור איו"ש.

הכוח האזרחי הפרטי שנמצא בשטח הגיע בעקבות החלטת ממשלה משנת 2005 לאזרח את כל המעברים, ולהוציא אותם מידי צה"ל והמשטרה, בדומה למה שמתרחש כיום בנתב"ג. בעיות תקציביות מנעו מתוכנית זו לצאת לפועל במלואה. כיום, אחת לשנה בערך, מאוזרח אחד המעברים ביו"ש. עד לאזרוח המלא, גדוד תעוז פועל במרחב שמתחיל בבית המשפט הצבאי בסאלם בצפון השומרון ועד למעבר דרגות בים המלח.

אנחנו ממשיכים להתקדם בציר וחולפים על פני מחסום מצבח שליד ח'רבת אל מצבח. מדובר בשער שכל כולו מופעל באמצעים אלקטרוניים. רק רכבים עם לוחית זיהוי של הרשות יכולים לעבור בו, והוא נפתח על ידי חיילים שמתפעלים אותו מרחוק בעזרת מצלמות. המטרה היא להפחית את החיכוך בנקודה שבה קשה מאוד לשמור על ביטחונם של החיילים. מעבר מצבח הוא מעבר שקל מאוד לבצע בו פיגוע דקירה, דריסה או השלכת אבנים, מכיוון שהוא ניצב באמצע הכביש, ואין בו תנועה רגלית שמחייבת נוכחות פיזית של חיילים.

"אחד הדברים שהבנו במהלך שלוש השנים האחרונות הוא שעדיף לנו שהמחבל ייצא חי מפיגוע", יעקובי אומר במהלך הנסיעה, "מחבל מת זה אומר מסע לוויה המוני, שהוא למעשה אירוע הסתה רחב היקף, והוא מוביל לפיגועי נקמה. אנחנו רואים בלי סוף פיגועי נקמה".

איך אתם יודעים שאלה פיגועי נקמה?

"פשוט. הם מתבצעים באותו מקום, ביום השנה ועל יד קרוב משפחה של מחבל שעשה פיגוע בעבר ומת במהלכו. בטרמפיאדה ממול היה פיגוע כזה, בתחנת דלק היה אחד כזה, ובמחסום בל היו כמה וכמה כאלה. ואלה רק דוגמאות חלקיות. תוסיף לזה את המידע המודיעיני שאפשר להוציא ממחבל חי, ותראה שעדיף הוא יישאר חי, זה חלק מהדרך שלנו להגן על האזרחים".

מעבר בל הוא המעבר המבוצר והמסוכן ביותר בגזרת יו"ש. כעשר דקות נסיעה ממנו נמצאת רמאללה, ופעם אחר פעם חיילים מותקפים בו. אירועי השלכת אבנים ובקבוקי תבערה לעבר המחסום הפכו לצערם של החיילים לדבר שבשגרה. הם עצמם נמצאים במבנים מבוצרים כשהקנים מכוונים לעבר תנועת הרכבים הנוסעת על הציר שבין הכפרים לרמאללה, מוכנים להגיב באופן מיידי לכל אירוע.

מרחק אפס

התחנה הבאה של הסיור שלנו היא המעברים החקלאיים הסמוכים לכביש 55 המוביל לכפר סבא. היישוב צופים נמצא בסמוך למעברים מחד, כשמאה מטרים ממנו נמצאת גם קלקיליה. אם החיכוך במעברי כביש 443 בין האוכלוסייה הערבית לחיילים נראה גבוה, הוא מתגמד לעומת מה שמתרחש כאן. אנחנו מתחילים במעבר חבלא. גדר ההפרדה שנבנתה כאן הובילה לניתוקם של ערביי הכפר מהמשתלות שלהם, שבסופי שבוע עמוסות בישראלים שבאים לקנות פרחים לבית. צידה של הגדר, שם נמצאות המשתלות, נקרא הצד הכחול, זה הצד הישראלי. הצד השני הוא הצד האדום, שם כבר מדובר בשטחי A. כל האזור כאן נקרא קו התפר, וכללי המשחק כאן שונים בתכלית. ישנם כפרים בדואיים שנמצאים בצד הכחול, אבל מקבלים את כל השירותים שלהם מקלקיליה שבצד האדום, והמעבר שלהם מצד אחד של הגדר לצד השני חופשי. ארבעה מעברים יש לאורך הציר הזה, אך חבלא הוא המשוכלל והגדול שבהם. הם נפתחים מדי בוקר, צהריים וערב לשעה וחצי כל אחד, בסבבים. גם כאן יש מעבר לכלי רכב מחד ומעבר לאנשים מצד שני. גם כללי המשחק כאן נקבעו על ידי בג"ץ.

אנחנו נכנסים ל"בולם", שם מתבצע הבידוק של החקלאים. זכוכית משוריינת מפרידה בין צד אחד של הבולם, שבו עוברים החקלאים, לצד השני, שם נמצא החייל התורן. הפעם זהו תורו של אופיר. הדבר הראשון שהוא עושה כשהוא רואה אותנו הוא להסיר את שם משפחתו מהווסט שהוא לובש. הוא אומנם התגייס לפני כמה חודשים, אבל הוא כבר מכיר את הנוהל. גם פאבל, המ"פ בחוץ, מקפיד כל הדרך לא לחשוף את שם משפחתו, ולא סתם. בצד האדום ממתינות לו נשות-ווטש, רק מחכות שהחיילים יעשו טעות. "הן לא באמת מפריעות לנו ביומיום, כי אנחנו עושים הכול כמו שצריך", אומר פאבל.

בפנים, אופיר מוודא שהכול בסדר באישור שהחקלאי קיבל מהמינהל האזרחי. "רוב האנשים שעוברים כאן כבר מכירים את הנוהל בעל פה. הם עוברים כאן כל יום. גם אנחנו כבר מכירים את רובם".

איך בעצם מתבצע הבידוק?

"כמו שאתה רואה, יש בצד השני מכונות שיקוף ומגנומטר. אצלי יש מחשב עם תוכנה שבודקת את האישורים. אנחנו רואים כל דבר שעובר בתיקים, ואם המגנומטר מצפצף אנחנו מחזירים את החקלאי שוב ושוב עד שאנחנו רואים שהוא לא מכניס שום אמל"ח פנימה".

גם אצלכם עניין המהירות משחק תפקיד?

"בוודאי. קודם כול המעבר פתוח לזמן מוגבל, שעה וחצי כל פעם. ויש הרבה אנשים שרוצים לעבור, לכן יש לנו כל מיני אמצעים טכנולוגיים שנועדו לחסוך זמן כמו הקורא האלקטרוני. זה חוסך חצי דקה בכל מעבר. זה אולי נשמע קצת, אבל כשעוברים כאן 300 אנשים בכל בוקר, זה המון".

החיכוך שלכם עם אוכלוסייה אזרחית הוא הכי גבוה שיש, זה מערער את הביטחון שלכם?

"במעבר הזה לא. למרות שכמו שאתה רואה בחוץ, אנחנו כל הזמן נפגשים ומדברים עם החקלאים, בבידוק עצמו יש הפרדה. בשערים האחרים זה יותר מורכב, כי אין את המבנה הזה שמפריד בינינו, ושם הבידוק הוא במגע ישיר ובטווח אפס".

אני יוצא מהבולם ומצטרף לפאבל שמבצע, יחד עם שני חיילים נוספים, את הבידוק לכלי הרכב שעוברים. "אנחנו צריכים להיות הכי ערניים שיש. כאן המרחק בינינו ובין מחבל פוטנציאלי הוא אפס. מישהו יכול להגיש לי טופס אישור ובשנייה לדקור אותי".

איך מצליחים להיות ערניים כל הזמן?

"העניין הוא ליצור שבירות שגרה, גם לנו כחיילים וגם להם. אם הנהלים שלנו יישארו קבועים ומונוטוניים, אנחנו פשוט נירדם בשמירה, והמשמעות של זה היא או חייל שלנו פצוע או מחבל שהצליח לחמוק ולהגיע תוך דקות לכפר סבא וכל גוש דן. מספיק שנפספס במגנומטר ומישהו עובר עם מטען צינור".

במהלך השיחה שלנו מגיע וואליד, חקלאי ותיק בצד הכחול של המשתלות. הוא מיד מחבק את המג"ד ומתחיל לספר בדיחות לפאבל. גם לי הוא אומר שלום ולא מפספס את אופיר שנמצא בבולם. המתח, שבמבט ראשון מורגש כל העת, מתחיל להתעמעם.

למרות הסכנה הגדולה נראה שיש לכם דווקא קשר די טוב עם הערבים.

"נכון. בסופו של דבר האינטרס שלהם לשמור על שקט בגזרה יותר גדול משלנו. אם יהיו כאן בעיות הם לא יוכלו לעבוד, ואף אחד מהם לא רוצה את זה. מרקם החיים שלהם הוא אחת הערובות שלנו לכך שהשקט יישמר".

אנחנו ממשיכים לנקודה האחרונה בסיור: מחסום צופים, בכניסה ליישוב צופים. הצריחים של מסגדי קלקיליה נמצאים, כפשוטו, מעבר לפינה. "לא סתם הבאתי אותך לכאן לסיום הסיור", אומר לי יעקובי, "כל היום שאלת אותי איך מצליחים לשמור על ערנותם של החיילים. אז המחסום הזה הוא הסיבה. הם רואים כאן את הילדים ואת המשפחות שגרים כאן, אנחנו עושים מסיבות חנוכה ופורים ביחד וכל הזמן המשפחות מביאות אוכל לחיילים. כל חייל וחייל בגדוד יודע שהחיים של כל התושבים ביישוב נמצאים בידיים שלנו. אין דרייב גדול מזה".