מנדי גרוזמן
מנדי גרוזמןצילום: מירי שמעונוביץ

זר שייקלע לרחובות ישראל בשעת צהריים של שמחת תורה, עשוי לחשוב שהעם עוד שרוי בעיצומו של יום כיפור.

מסורת ותיקה של יושבי בתי כנסיות היא שאחרי שעות של ריקודים ואולי כמה לגימות, עוצמים עיניים בדבקות ופוצחים בניגוני ימים נוראים. אוחילה לקל, אבינו מלכנו, כל הרפרטואר. אין מקור למנהג, אבל עובדה היא שריקודים מתמשכים ושמחה מרובה מביאים איכשהו את האדם לרצון עז לשוב לעוד רגע קצר של אווירה של רצינות ולקצת מרירות יהודית טובה.

בעבר חשבתי שרק בבתי כנסיות של חב"ד מתקיים המנהג הזה. על חב"ד אין שאלות. הסדר בחב"ד הוא שהכול אחד, או בשפה שלנו: הכול כלול. החוץ מתחבר לפנים, נמוך עולה לגבוה, שמחת תורה היא בעצם יום כיפור, ויום כיפור, אם מתבוננים בתוכו ממש, איפה שהמהות הפנימית, הוא בכלל החג הכי שמח בשנה. אבל השנה חגגתי את שמחת תורה ביישוב צופים, מקום מגורי הוריי. בית הכנסת האשכנזי במקום מונהג על ידי הרב יגאל קמינצקי, ובדיוק בשעה שהמתוועדים החב"דניקים מתחילים לשורר על דעת המקום ועל הדעת הקהל אנו מתירים לרקוד עם העבריינים, בבית הכנסת בצופים החלו להישמע שירי נשמה שהחזירו את כולנו לעשרת ימי תשובה. ואם המנהג הזה תופס גם במקומות שבהם באמת יש סדר, אות היא שמדובר בתופעה נרחבת שיש ללמוד אותה.

כשהייתי ילד, חיכינו תמיד שיעברו הימים הנוראים ותתחיל החגיגה של סוכות ושמחת תורה. היום זה קצת הפוך. אולי השינוי הוא שפעם פחדנו מאוד מהדין והיום, עם ההתבגרות והחספוס, החשש יורד. אבל גם אם השוני הזה אולי מסביר מדוע הימים הנוראים פחות מאיימים עלינו, הוא לא מסביר איך הם הפכו לאהובים ומצליחים לאתגר אפילו את החוויה הכיפית של שמחת תורה. כנראה שעם ההזדקנות אנחנו לא מעוניינים רק בעליצות וריקודים, אלא מתמוגגים לא פחות מאיזה ניגון חודר שהופך את הבטן, וכבר ידוע שפולניות איננה עניין עדתי אלא עניין של גיל. במוקדם או במאוחר, תמיד מגיע השלב שכולנו משתוקקים לרגע של התכווצות וקצת דיכאון בטעם טוב. כנראה שאחרי כל הריקודים והשתייה, הלב היהודי מתעורר ורוצה עוד קווץ' קטן של איזה "שפכי כמים ליבך" או לפחות "ארשת שפתנו".

בניסוח אחר אפשר להסביר את הכול בצורה הרבה יותר פשוטה: הזמנים האלה של יהודים שעוצרים באמצע העליצות לרגע של ימים נוראים, הם תמצות של כל החודש העמוס שעבר עליהם. שעות לפני שהשמש שוקעת על שמחת תורה והשגרה אוטוטו נכנסת, אנחנו עושים לעצמנו סיכום של כל מה שעבר עלינו. כמו חזרה אחרונה מהירה על חומר הלימוד לפני המבחן. הנה, היה לנו ראש השנה, היה לנו יום כיפור, סוכות, שמחת תורה, עוד מעט הקפות שניות. אז נכון, חוזרים לשגרה, אבל הכול בסדר. חווינו מספיק כדי לפצוח שוב בתרועת מלחמה. אנחנו חזקים ובעיקר מוכנים. השם שפתיי תפתח, חבר שפוך לי איזו לגימה אל תוך הפה, טעמו וראו כי טוב השם ושישו ושמחו בשמחת תורה. הכול מתחבר רגע לפני שהכול נגמר ובעצם מתחיל.

לא קלה החזרה לשגרה. לא קלה גם היציאה מהשגרה. כשמתחילים החגים אנחנו רוטנים. כשהם נגמרים אנחנו רוטנים. הרטינה שלנו היא מנגינת רקע שמלווה אותנו תמיד, אבל בינתיים קורים עוד כמה דברים. איתנו או בלעדינו, הזמן ממשיך לרוץ. אז כדאי שנפסיק להתבכיין, נודה על התקופה הנפלאה שעברה עלינו ונפשיל שרוולים לקראת החורף שמתחיל עכשיו. לא הולכת להיות שנה קלה, אף שנה היא לא קלה, אבל הלוואי שהיא תהיה טובה. ומתוקה.

לתגובות: [email protected]