עברו רק שבועיים מאז שדובר כאן על המהלכים הפנימיים במפלגת הבית היהודי, והתסיסה בקרב הפעילים גוברת.
לפני חג הסוכות סיפרנו על ההתלבטות אם לקיים פריימריז או לחזור לשיטת הוועדה המסדרת. לצד זאת בדק יו"ר המפלגה, השר נפתלי בנט, את האפשרויות לחזק את כוחו בתוככי המפלגה, וגם להוסיף לפחות שריון אחד נוסף ברשימה.
עצם המחשבה לבטל את הפריימריז עוררה בקרב הפעילים סערה שלא נסתרה מעיניו של היו"ר. בעקבות זאת הוא עשה כמה מהלכי בזק, ובערב השבת שעברה הוציא הודעה כי נמצאה פשרה: הפריימריז ייערכו באופן דיגיטלי וכל חבר יוכל להצביע מביתו. כך משיג בנט שני דברים: הוא מותיר את הפריימריז על כנם ומפחית את הביקורת נגדו, וגם עורך את הבחירות הפנימיות במחיר זול לאין שיעור מקיום יום בחירות, עניין יקר שכבר הוגדר על ידי בכירי המפלגה "מיותר מאוד".
"פריימריז דיגיטליים היא שיטה שמביאה יתרון משמעותי", הסביר בנט, "אחוזי הצבעה גדולים יותר כי ההצבעה פשוטה יותר. אנחנו הולכים כעת למהלך חדשני ויוצא דופן, ובהמשך צפויות הפתעות נוספות. נמשיך לחזק את הבית היחיד של הימין בישראל".
בנט הבטיח הפתעות – וקיים. חברי המרכז גילו במוצאי אותה שבת, סמוך לחצות, את השינויים הנוספים שיושב ראש המפלגה מעוניין להעביר בישיבת המרכז, בעוד כשבוע וחצי. לא בטוח שהם הופתעו במיוחד, כי התחושה כבר הייתה באוויר במשך זמן לא מבוטל.
על פי ההצעה שתוגש לאישור חברי המרכז בנט יוכל לשריין מועמד נוסף בעשירייה הראשונה, בין אם הוא חבר מפלגה ובין אם לא, ואף לבחור את מיקומו. עוד מוצע לקבע את מקומו של מועמד מרכז המפלגה למקום העשירי. בבחירות האחרונות היה זה מנכ"ל הבית היהודי ניר אורבך, ומסתמן שכך יהיה גם בפריימריז הקרובים. כך למעשה בנט כיו"ר מחזיק במקום הראשון ברשימה, דואג לשריון במקום העשירי למקורבו ורשאי לקבוע עוד שני שריונים בתוך המפלגה. כל זה עוד לפני שדיברנו על שריון הנשים הקבוע.
אחרי המהלך הזה שואלים את עצמם מצביעי המפלגה וחברי המרכז – כמה כוח בעצם יש לנו? את מי אנחנו בוחרים? אם נכנסים עשרה חברי כנסת לדוגמה, הרי שהיו"ר כבר נבחר, ועוד שלושה הם שיבוצים שלו. אם אישה תזדקק לשריון, הרי שפחות או יותר שלושה מבין חברי הכנסת המכהנים יתמודדו על מקום ריאלי.
אלה, אגב, לא כל השינויים: מטעמו של בנט מציעים גם להגדיל את כוחו של יו"ר המפלגה. כך לדוגמה, יתבקשו חברי המרכז לשנות את הסעיף לפיו החלטה בדבר פרישה מהממשלה נתונה בידי הסיעה, על פי הצעה שיביא היו"ר. הנוסח החדש יהיה: "החלטה בדבר פרישת המפלגה מהממשלה נתונה בידי יושב ראש המפלגה". בנט מבקש גם לאשר לו את האפשרות ליישם את החוק הנורבגי בסיעתו כחלק מחוקת המפלגה, וכן להגדיל את מספר חברי המרכז הדרוש לכינוס ולהצבעה על החלטה שלא מן המניין.
עצם קיום הפריימריז הרגיע מעט את הרוחות, אבל הביקורת נמשכת. במרכז המפלגה מרגישים שאט אט נלקח הכוח מידי חברי המרכז, מה שמרוקן אותו מתוכן. אחד מחברי המרכז הלין באוזני 'בשבע' על המהלכים האחרונים של יו"ר המפלגה: "אנחנו מרגישים איך לאט לאט חל כרסום במעמדנו כחברי מרכז. פעם היינו מתכנסים כמה פעמים בשנה – היום כמעט ולא, ועל פי הצעת היו"ר, כדי לכנס כינוס שלא מן המניין יהיה צורך בחתימות של 25 אחוזים מחברי המרכז ולא 20 אחוזים כפי שהיה נהוג עד היום.
"פעם היינו, כמו במפלגות אחרות שיש להן מרכז, בוחרים את השרים, חברי הכנסת ובעלי התפקידים השונים. עכשיו מרגישים את הפיחות הזוחל – בחירת השרים כבר לא בסמכותנו, לחברי הכנסת הקימו את הפריימריז וזה דווקא צעד שהמרכז מברך עליו, היו"ר סידר לעצמו שריונים וכבר אמר שיש לצפות להפתעות. אנחנו יכולים להתווכח על מה נכון ומה לא, אבל הפיחות הזוחל הוא עובדה ונראה שהמגמה הזאת רק הולכת ומחריפה".
לא הוכיחו את עצמם
באחרונה דווח בעיתון 'ישראל היום' כי בבית היהודי שוקלים לשריין את גיבור ישראל השר לשעבר אביגדור קהלני ברשימת המפלגה. הידיעה הזאת, שעוררה את השאלה מה כוחו האלקטורלי של קהלני במפלגה כמו הבית היהודי, גרמה לנו לנבור מעט בארכיון ולנסות לראות עד כמה יעיל מוסד השריונים.
נתחיל בבית היהודי. את הניסיון לשריין את אלי אוחנה אי אפשר לשכוח, אבל הוא לא צלח, אז נמשיך הלאה. זוכרים את ח"כ לשעבר ינון מגל? מי ששוריין על ידי היו"ר החזיק כמעט חצי שנה בכנסת לפני שהחליט לעזוב. האם מישהו זוכר יוזמת חקיקה משמעותית שלו? כנראה שלא. עם זאת הוא הפך לאחד מדוברי הימין הרהוטים באותה תקופה. מקרה דומה קרה לשרון גל ברשימת ישראל ביתנו. שם אומנם רק היו"ר קובע, אבל גם גל נפרד מהכנסת אחרי חצי שנה. יוזמות חקיקה משמעותיות? אחרי שחוק עונש מוות למחבלים שיזם נפל כבר בהצבעה הראשונה, לא היו הרבה כאלה.
בבחירות האחרונות שריין ראש הממשלה נתניהו את ח"כ בני בגין במקום ה‑11 ברשימתו. האם הדבר הועיל לליכוד? בגין הפך לאחד ממבקריו הקשים של נתניהו, ואף הצביע נגד הקואליציה בכמה הזדמנויות. שריון נוסף של נתניהו הכניס לכנסת את ד"ר ענת ברקו שלא בדיוק הפכה לכוכבת, והסיכוי שתמשיך גם לכנסת הבאה די נמוך.
השריונים הפכו לכלי בידי יושבי הראש בניסיון להכניס רוח אחרת במפלגה. בעבודה, לדוגמה, דורש אבי גבאי ארבעה שריונים ברשימה. ציפי לבני קיבלה עוד כמה מקומות שגם הם ייבחרו באופן שרירותי. כך יצור הכלאיים שנקרא המחנה הציוני יאבד את מרבית חברי הכנסת שלו, חלקם פרלמנטרים מצטיינים, בגלל השיטה.
בליכוד העוצמה של המשוריינים פחותה. נתניהו מחזיק בשריונים במקום ה‑11 ובמקום ה‑23. עם זאת, הוא הוכיח בעבר שהמיקום ברשימה אינו משנה הרבה, ומיקום גבוה אינו ערובה להיות שר או בעל תפקיד בכיר. אגב, בעבר הלא רחוק היו גישושים רציניים למקם את אלי ישי, יו"ר יחד, במקום ה‑11 בליכוד, ולתת למפלגתו עוד שני מקומות – אחד בעשירייה השלישית ואחד ברביעית – עשירייה שלמרבה הפלא נחשבת כיום על פי הסקרים לריאלית. ישי דחה את ההצעה הנדיבה מסיבותיו שלו.
מרבית המפלגות האחרות אינן זקוקות לשריונים, כי ממילא הן פועלות שלא על פי שיטה דמוקרטית, וברובן המועמדים נבחרים בידי היו"ר או ועדה מסדרת מטעמו.
בסופו של דבר, מוסד השריונים לא הוכיח את עצמו עד כה בפוליטיקה הישראלית. לא נולדו ממנו פרלמנטרים יוצאי דופן או חברי כנסת שהשאירו חותם משמעותי לטובת מפלגתם. בבית היהודי מקווים תמיד שמשהו חדש יתחיל, אבל השאלה היא אם לא עדיף לרכז את האנרגיות בהצמחת כוחות חדשים שיתמודדו בעוד כמה שנים על מקום בכנסת, מהלך שנעשה באופן מוצלח מאוד מצד המפלגה ברשויות המקומיות. השמות הגדולים מביאים איתם הבטחה גדולה, אבל במרבית המקרים היא נשארת רק על הנייר.
האירופאים מאמינים לנתניהו
נאומו של ראש הממשלה באו"ם הוא כבר כמעט עבר רחוק, אבל מתברר שהשפעתו עוד מורגשת בשטח. איראן ממשיכה כבר ימים ארוכים לנסות להכחיש את קיומו של המתקן האטומי שנתניהו הצביע על הימצאותו במרכז טהרן. לבנון ערכה סיור שגרירים שאותו הכתירה כמוצלח ביותר, בהשתתפות 73 דיפלומטים – וכל זאת כדי לנסות להוכיח שנתניהו הזה, כדברי שר החוץ הלבנוני, כשטען שבריכוזי אוכלוסייה ומתחת למוסדות חברתיים ואצטדיון כדורגל מצויים מפעלים להשבחת טילים בשביל חיזבאללה.
העמקה לתוככי שתי הזירות שעליהן דיבר נתניהו, איראן ולבנון, מלמדת שהנאום של נתניהו עשה את שלו ועורר את הספק הנדרש. בנוגע לאיראן – אירופה יודעת היטב את משמעויות הטרור האיראני. היא חוותה אותו בשנים האחרונות, ולמרבה הצער כנראה שעוד תחווה אותו, אלא שהגישה של האיחוד האירופי היא שהסכם הגרעין הנוכחי עדיף על חוסר בהסכם. אנגלה מרקל הבהירה זאת לראש הממשלה בנימין נתניהו כשאמרה: "אנחנו מאמינים להוכחות שהצגת, אבל הדרך הנכונה לטפל בנושא היא דיפלומטית ולא באמצעות סנקציות". מנגד, חברות אירופיות גדולות דווקא אינן מיישרות קו עם האיחוד, אלא עם הסנקציות האמריקניות.
גם לגבי לבנון, ההצגה היפה של שר החוץ והמספר הדו ספרתי המשמעותי של הדיפלומטים הוא בעיקר פייק ניוז. בעיתונות הלבנונית נשאלו שאלות קשות. ארצות הברית החרימה כמובן את הסיור הזה, אבל גם מדינות המפרץ לא שלחו ולו נציג אחד. אם האמריקנים השתמשו בתירוץ שהשגרירה אינה פנויה, הסעודים והבחריינים לא סיפקו שום הסבר. הם פשוט לא מאמינים ללבנון ולכן לא הגיעו. חלק ניכר ממדינות אירופה שלחו את הנציג הזוטר ביותר שנמצא בשגרירות, רק כדי לסמן וי. השגריר הפלשתיני, למרבה הבדיחה, זעם על הארגון הלא מוצלח של הסיור, ועזב עוד לפני שהתחיל. גם בסיפור הזה, ארצות הברית, אירופה ואפילו חלק ממדינות ערב מאמינות לנתניהו. הן יודעות שחיזבאללה הוא גורם שעושה בלבנון בדיוק את מה שחמאס עושה בעזה – מנציח את משטר הפחד והאימה.
אולם לצערו של ראש הממשלה, לא מספיק לשכנע את מדינות העולם בצדקת הדרך – צריך שגם יעשו מעשים. מרקל היא מנהיגה שמובילה קו אנטי טראמפ. אם נשיא ארצות הברית יאמר שכעת יום – היא תאמר לילה. הדבר מתבטא בחילוקי הדעות העקביים עם הממשל האמריקני במגוון סוגיות. לכן העבודה הדיפלומטית של ישראל כיום היא בקרב המדינות הקטנות יותר באירופה. השינוי מתחיל מלמטה. נציג רומניה, למשל, אומנם היה בסיור בלבנון, אבל הוא שאל שם שאלות קשות, ובשיחות לאחר מכן אמר שלא זכה לתשובות. רומניה גם הצהירה שהיא פועלת להעברת שגרירותה לירושלים.
הנאום של נתניהו היה איתות. העולם מקשיב. לא תמיד מפנים, אבל בהחלט מקשיב. חברי האופוזיציה שדיברו על נתניהו כ"אלוף במילים ואפס במעשים" יכולים להסתכל בעיניים כלות. בעיניהם החגיגה היא שקנצלרית גרמניה דיברה כאן על התנגדותה ליישום החלטת בג"ץ לפינוי מאחז בדואי בלתי חוקי – התערבות גסה בדמוקרטיה הישראלית. הם שכחו כמה מחאו כפיים לאותה מרקל ולאותו איחוד אירופי כשמחו על חקיקת חוק הלאום, וטענו שחוק שאושר על ידי כנסת ישראל הוא פגיעה בדמוקרטיה.
אם ייבחר נתניהו לקדנציה נוספת הוא יצטרך להמשיך, ככל שהזירה האמריקנית תמשיך להיות מחבקת, להשקיע את מאמציו הדיפלומטיים בפירוק איטי ומתמיד של החזית האירופית, שעד כה הוכיחה את חיבתה בעיקר לכל מי שמתנגד למדינת ישראל. ראש הממשלה עדיין אינו יכול לנוח על זרי הדפנה, יש לו עוד הרבה עבודה בזירה הבינלאומית.
לתגובות: [email protected]