1
לשני קרבות גורליים יצא עו"ד ד"ר יעקב וינרוט ז"ל בעשור האחרון.
בראשון יצא מנצח כשידו על העליונה, מהשני הוא כידוע לא שב, כשהלך השבוע לעולמו. את השיחה שבה בישר נציג הפרקליטות לוינרוט על ההחלטה להעמידו לדין באשמת מתן שוחד קיבל וינרוט ביום הבחירות לכנסת ה‑18 בשנת 2009. "זה טלפון שלא שוכחים אותו", סיפר וינרוט לאחר הזיכוי לכתב חדשות 2, "חוץ ממוות או מחלה קשה, זו הבשורה הקשה ביותר. יש בהתחלה מנגנון של חורבן נורא שאדם צריך להיזהר מפניו, לא להיגרר לתוך התוהו, ומיד אחריו מתפתח מנגנון חזק מאוד של הגנה. מנגנון של תגובה מעשית". וינרוט היה מעשי מאוד בדרך שבה הגיב לכתב האישום נגדו, יש שיגידו אולי מעשי באופן מוגזם. פרקליט הצמרת הרכיב צוות הגנה מפואר של 14 פרקליטים משלושה משרדי עורכי דין, ובסיועם יצא למלחמה על חפותו. כשנתיים נמשך המשפט, ובמהלכן השעה את עצמו וינרוט משני אפיקי העשייה שהיו מרכז חייו, ההופעה בבתי המשפט והוראת המשפטים לסטודנטים באוניברסיטת תל אביב. "מטעמים של היגיינה משפטית והיגיינה ציבורית הדרתי את עצמי משם", סיפר וינרוט.
הטענה של הפרקליטות הייתה פשוטה. וינרוט ייצג את בכיר רשות המיסים שוקי ויטה בענייניו האישיים תמורת שכר טרחה נמוך מאוד. בתמורה, טענה הפרקליטות, דאג ויטה לשומות מס חריגות ללקוחותיו האוליגרכים של וינרוט, ארקדי גאידמק ומיכאל צ'רנוי, שמהם גבה וינרוט שכר טרחה גבוה מאוד. וינרוט מצידו טען כי הסכומים שגבה מויטה לא היו חריגים, וכי אלו הסכומים שנהג לגבות מלקוחות שאינם עתירי ממון. "מה שטענתי הוא ששוקי ויטה היה אצלי באותו טווח של שכר טרחה של שכירים שנכנסו אליי למשרד ושל אנשים שאני הזדהיתי עם עניינם. אני לא גובה מאנשים שהם עשירים או עשירים מאוד מה שאני גובה משכיר יום שנכנס אליי. זה לא היה סוד, אנשים ידעו את זה. אנשים בברנז'ה ידעו את זה, אנשים בפרקליטות ידעו את זה", הסביר וינרוט.
סיפור המשפט של וינרוט כאמור הסתיים מבחינתו בכי טוב. אולם אצל פרקליט הצמרת הוא רק חידד את חוסר הנחת מהתנהלותה של המערכת, ואת החשש שרבים אחרים שאינם מסוגלים להילחם כך על חפותם אינם זוכים למשפט צדק. "זאת אחת הטרגדיות הקשות של המשפט. אם אתה שואל אותי האם יש אנשים שלא נעשה איתם צדק כי הם לא יכולים לזכות בייצוג כזה של עורכי דין, התשובה היא - כן".
2
תלמיד חכם
המשפט שאליו נקלע וינרוט חשף כאמור גם את הצד הפילנתרופי באישיותו. פרקליט הצמרת שייצג שועי ארץ היה אדם אמיד מאוד בזכות כך, אך זה לא הפך אותו למנותק מהמציאות ומקשייהם של מה שאפשר אולי לכנות אנשים פשוטים. רבים זכו לייצוג ממנו אומנם לא בחינם, אך בסכומים שאדם מן היישוב בהחלט מסוגל לעמוד בהם. פרט לכך וינרוט היה תורם משמעותי למוסדות תורה וצדקה. צד אחר, שאולי פחות מוכר, הוא צד התלמיד חכם באישיותו של וינרוט. המשפטן הבכיר היה קודם כול תלמיד ישיבה מבריק, שלאורך כל השנים הארוכות שבהן עסק במשפטים באופן מעשי לא זנח את תלמודו. למעשה, העיסוק המשפטי ולימוד התורה היו שלובים אצל וינרוט זה בזה באופן כמעט סימביוטי.
הדוגמה הבולטת שהוזכרה השבוע פעמים רבות הייתה כמובן הדוקטורט של וינרוט, שעסק במה שמכונה בשפה ההלכתית "הרחקות דרבינו תם". מדובר בצעדים שאותם רשאי ומחויב לדעת גדול ראשוני אשכנז לנקוט בית הדין כאשר בעל שמחויב לתת גט לאשתו אינו עושה כך. רבינו תם קובע כי במקרים רבים לא ניתן לאכוף על הבעל את מתן הגט באמצעי כפייה ישירה כדוגמת מלקות, אולם כפייה עקיפה אפשרית ואף מחויבת. בעבודת הדוקטורט שלו עסק וינרוט בסוגיה באופן עיוני, אולם בעיקר בשאלה כיצד ניתן ליישם את העיקרון שהציב רבנו תם במציאות של מדינה מודרנית. העיקרון שהציב וינרוט בעבודתו היה הימנעות ממתן שירותים לסרבן הגט כאמצעי להפעלת לחץ. שלילת רישיון נהיגה, סגירת חשבון הבנק ועוד.
וינרוט לא הסתפק בעיסוק אקדמי בסוגיה. לאחר שסיים את המחקר האקדמי הוא פנה לרבנים הראשיים לישראל דאז, הרב אברהם שפירא והרב מרדכי אליהו, שהיו שניהם דיינים ותיקים, ויחד עמם קידם את הפיכת הרעיונות לחוק מעשי, שלאחר שחוקק בכנסת זכה לכינוי "חוק הסנקציות". החקיקה ארכה שנים לא מעטות, אולם בשנת 95' רעיונותיו של וינרוט הפכו לחוק שמיושם במקרים רבים מאוד מאז ועד היום.
אולם מעבר לצד המעשי, גם בצד העיוני וינרוט היה דוגמה מופלאה ונדירה לשילוב בין חשיבה תלמודית לחשיבה משפטית. מי שזכה לשמוע שיעורי גמרא מפיו של וינרוט יודע בוודאי במה מדובר. מי שלא זכה יכול לחפש ולמצוא ברשת האינטרנט דוגמאות ספורות לשיעורים כאלה, בסוגיית ייאוש ועוד, ולהתרשם מהסינרגיה הנדירה שיצר וינרוט בין התחומים.
3
מעלימי העננות
לא ביקרתי השבוע בבתיהם של ראש מועצת חבל מודיעין שמעון סוסן וראש מועצת הר אדר חן פיליפוביץ', אבל אני משוכנע שהיו שם חיוכים רבים ובעיקר אנחת רווחה גדולה. זאת אחרי שפרקליטות המדינה הודיעה לסוסן ופיליפוביץ' כי תיקי החקירה נגדם נסגרו. לאנחת הרווחה הזאת היו שותפים בחודשים האחרונים ראשי רשויות רבים שתיקי החקירה נגדם נסגרו על ידי הפרקליטות. בחיפוש קצרצר ברשת גיליתי כי בין המאושרים נמצאים: ראש עיריית דימונה בני ביטון, ראש עיריית רמת גן ישראל זינגר, ראש עיריית מבשרת ציון יורם שמעון, ראש עיריית קריית שמונה ניסים מלכה, ראש עיריית צפת אילן שוחט, ראש מועצת חצור הגלילית שמעון סוויסה, ראש עיריית קריית מוצקין חיים צורי - וייתכן בהחלט שהרשימה לא ממצה. הרקע לצבר ההחלטות הזה הוא כמובן הבחירות המקומיות הממשמשות ובאות, והרצון הראוי של הפרקליטות להסיר עננות מעל ראשיהם של ראשי רשויות המבקשים להתמודד לכהונה נוספת.
מנהגו של כותב טור זה הוא למתוח ביקורת על מערכת המשפט, אך קריאה בתשומת לב של הודעות הפרקליטות שליוו את שורת ההחלטות הללו מלמדת שלפרקליטות מגיעה הפעם מילה טובה. כידוע, כאשר נסגר תיק נגד חשוד בפלילים מלווה הסגירה בהגדרה קצרה של העילה - "חוסר אשמה", "חוסר ראיות", "מכלול נסיבות העניין איננו מצדיק הגשת כתב אישום" (מה שכונה בעבר בכינוי הלא מוצלח "חוסר עניין לציבור") ועוד. ההבדל בין שתי העילות הראשונות הוא מהותי. משמעותה של הראשונה היא טיהור שמו של החשוד, ואילו השנייה מותירה מעל ראשו של החשוד עננה מאוד לא סימפטית.
במשך שנים נהגה הפרקליטות לקמץ מאוד בסגירת תיקים מחוסר אשמה. רק כאשר השתכנעו שם לחלוטין, מעבר לכל ספק סביר, שמדובר בתיק של כלום ושום דבר, נתנו לחשוד את החותמת המטהרת. המדיניות הזאת השתנתה רשמית בינואר השנה, עם הנחיית פרקליט מדינה חדשה שהרחיבה מאוד את טווח המקרים שבהם יש להגדיר את עילת סגירת תיק כחוסר אשמה. קריאת ההודעות על סגירות התיקים נגד ראשי הרשויות מלמדת שההנחיה הופנמה מהר מאוד, ותוך זמן קצר שינו בפרקליטות את הגישה. שורה של ראשי ערים ומועצות יזכו כך להתחיל קדנציה חדשה ברגל ימין, בלי עננה מיותרת ולא מוצדקת שמרחפת מעל ראשם.
*** הפינה הכלכלית ***
תוספת בחירות
מוסכמה מקובלת בין כלכלנים היא שבחירות מוקדמות רעות לכלכלה. הבחירות מכניסות את המשק לתקופה של אי ודאות, מערערות את הביטחון בשאלה מי מנהל את העניינים הכלכליים, וגם עולות ממון רב מאוד לתקציב המדינה. אבל מתברר שיש רגעים שבהם לפחות מנקודת המבט הכלכלית, כבר טוב יותר שהבחירות יוקדמו, וככל הנראה ממש כעת אנחנו מצויים בעיצומו של רגע כזה.
השבוע פורסם כי האוצר, המשרד לביטחון הפנים, המשטרה ושב"ס הגיעו להסכמות בנוגע לזכויות השוטרים, הסוהרים וגמלאי שב"ס והמשטרה. האמת צריכה להיאמר קודם כדי שהדברים שייכתבו להלן לא יובנו לא נכון. ככל הנראה עשה משרד האוצר במשך שנים תרגיל די מלוכלך על גבם של השוטרים והסוהרים. שני הסקטורים הללו אולצו לפני שנים לוותר על זכויותיהם כעובדים מאורגנים, והפכו ל"משרתים", בדומה לחיילי צה"ל בקבע. התוצאה היא שהזכות להיאבק על תנאי שכרם בכלי המאבק הרגילים נשללה מהם. התמורה שהם קיבלו הייתה הצמדת השכר שלהם לשכרם של משרתי הקבע. אלא שבדיעבד התברר שההצמדה לא הייתה בדיוק הצמדה, ותוספות מסוימות שקיבלו משרתי הקבע לא ניתנו לשני הסקטורים הללו. זו כמובן לא קביעה שלי אלא של בית הדין לעבודה. אלא שבאוצר התעקשו חודשים ארוכים שבית הדין פשוט לא הבין נכון את המצב, וכי לא נשללה מהשוטרים והסוהרים שום זכות שמגיעה להם. מי צודק? אני לא יודע. מה שאני כן יודע שהשתנה במפתיע הוא עמדת האוצר, שכפתע פתאום הסכים לשנות את עמדתו ולסכם על מתווה שישיב לשוטרים, לסוהרים ולגמלאי הארגונים הללו את מה שמגיע להם. ולמה העמדה השתנתה? איש לא יודה בכך כמובן בגלוי, אבל הסיבה היא אחת - הבחירות שבפתח.
שר האוצר כחלון ניהל אומנם כלכלת בחירות לאורך כל הקדנציה, אך כאשר ריח הבחירות כבר חודר ממש לתוך האף, גם כלכלת הבחירות כנראה עולה עוד הילוך. גם עקרונות שהאוצר היה מוכן להילחם עליהם עד עתה הולכים ונסדקים, שלא לומר מתמוטטים, בלחץ החשש בקרב אנשי מפלגתו של שר האוצר מתוצאת הבחירות.
כעת גם מתברר המחיר המלא של המציאות שבה שר האוצר אינו איש מפלגת השלטון אלא בא ממפלגה קטנה יחסית שבה הבחירות הן עניין של להיות או לחדול. התוצאה היא חשש לקריסת כל הסכרים של ההתנהלות הכלכלית, אם האוצר ימשיך להתנהל באווירת בחירות. ככל שבוחנים את המצב מנקודת המבט הכלכלית, שמבינה את הצורך בשמירה על הקופה, יש להזדרז ככל האפשר להשלים את הליך מינוי נגיד בנק ישראל החדש, ומיד אחר כך לקבוע מועד לבחירות, שככל שיהיה מוקדם יותר כך ייטב.
לתגובות: [email protected]