שומרי השבת בני דורנו שומרים שבת על פי כל סעיפי השולחן ערוך. אין ספק בדבר.
למשל, איסורי והיתרי בישול בשבת קיימים היום גם אם כבר אין קופח (סוג של תנור מתקופת חז"ל) ואין טומנים את החמין בתוך רמץ כדי לשמור על חומו אם הפלטה החשמלית מופעלת בעזרת שעון שבת, וכאשר במכשיר 'נועם 1' ודומיו אפשר ליהנות לכתחילה כל השבת ממים קרים או חמים כבקשתך. ההלכות לא השתנו, הכלים והמנהגים כן, והפוסקים בכל הדורות עדכנו את הפרשנות להלכות על פי המציאות המתחדשת, בין אם לקולא ובין אם לחומרא. כך נאה וכך יאה. זוהי גדולתה של תורת חיים.
אלא שבענייני הנהגה ומדינה לא זכינו לאבולוציה חיובית מהסוג הזה. במשך אלפיים-פלוס השנים האחרונות לא התפתחה מסורת הלכתית מעודכנת בשאלות שנוגעות לשלטון והנהגה, מלוכה וממשלה, חקיקה ומשפט ציבורי, יציאה למלחמה וכפייה לאומית, ושאר חלקי הפאזל הבונים את מערכת הממשל והנהגת המדינה על כל חלקיה ורשויותיה. נשארו מקורות בתנ"ך המתארים לנו איך נהגו מלכינו ושופטינו ונביאינו ואיך נהג עמנו בסיטואציות שונות, קיימות כמה סוגיות בעיקר במסכת סנהדרין שעוסקות במלך ובתפקידיו ובתחליפיו והראשונים והאחרונים דנו בהן כדרכה של תורה, אפשר למצוא בספרות הפוסקים והשו"ת דיונים בעניין סמכויות הקהל וראשיו ודרכי בחירתם והדחתם ויחסי הגומלין בין פוסקי ההלכה למנהיגי הציבור בקהילות ישראל, אבל כל זה לא מציג לנו עדיין הלכה ברורה ומשנה ברורה שתקיף את הנושא הזה.
היו כבר התחלות. בלי לדבר על הלכות מלכים ברמב"ם שהן אבן הפינה לכל דיון בעניין, בדור התקומה עסקו באופן שיטתי בהתייחסות ההלכתית לסדרי הממשל הרבנים הראשיים הרב הרצוג והרב עוזיאל זצ"ל, הדיינים הבכירים הרב ולדנברג והרב ישראלי זצ"ל, ובהמשך הרב נפתלי צבי יהודה בר אילן שליט"א מרחובות בספרו הגדול 'משטר ומדינה בישראל על פי התורה' ורבנו הרב יעקב אריאל שליט"א מרמת גן בכמה מספריו ועוד אחרים, קובצי 'התורה והמדינה' וכרכי 'תחומין' שירשו אותם כוללים מאמרים רבים בתחום הזה, וגם השדה האקדמאי-תורני לא טמן ידו בצלחת. לאט לאט מתגבשת לה מערכת של פסיקות וקביעות ומסקנות שהופכות גם תחום הלכתי זה לחלק ממערכת הפסיקה המקובלת בישראל.
אומנם אי אפשר להכחיש את העובדה שקיימים שני מכשולים גדולים שעדיין קשה להתעלם מהם: ראשית – לצערנו רוב מקימי המדינה וראשי השלטון עד עתה לא היו אנשים מחויבים לתורה ולמצוות, וגם היום רוב מנהיגינו אינם מרגישים כפופים לחוקי התורה, ורוב ככל חוקי המדינה אינם מבוססים על הספרות ההלכתית לסוגיה. במקביל, חלק ניכר מאחינו שומרי המצוות ומקיימי התורה על פוסקיהם ורבניהם וגדוליהם לא רואים בעין יפה את המדינה כפי שהיא, ומתייחסים אליה ואל מוסדותיה בחשדנות ובהסתייגות, מה שגורם לקביעותיהם ופסיקותיהם בנושא להיות מוטות לעיתים קרובות לכיוון שולל ובדיעבדי, בלי לנסות כלל להלביש את המדינה ואת פעולותיה במעטה הלכתי חיובי ולכתחילי. ולמרות הקשיים האלו, על הציבור שרואה את המדינה כראשית צמיחת גאולתנו להמשיך לבנות את ארץ ישראל ברוח התורה, וגם לנסות לבסס ולתקן ואת עקרונות השלטון בכל הסתעפויותיהם על פי ההלכה, עד שבעז"ה, כדברי הפייטן בשבת הגדול, "כשם שזכינו לסדר אותו כן נזכה לעשותו".
השילוב הראוי
מכון 'משפטי ארץ' ביישוב עופרה שבבנימין, בראשות רב היישוב הרב אברהם גיסר רב הפעלים, עוסק כבר שני עשורים במחקרים בענייני תורה ומדינה ובפעולות ליצירת תשתית תורנית להנהגת המדינה ולמשפטיה. אחד מבכירי חוקריו הוא הרב והדיין עדו רכניץ, שעמל במשך שנים רבות בבית המדרש, וחלקית גם באקדמיה, לברר ולנסח את עקרונות המשטר והממשל על פי התורה. בנקודת הזמן הזאת, שבעים שנה למדינה, כאשר ההשפעה הציבורית של שומרי התורה מכל הגוונים הולכת ונהיית משמעותית יותר ויותר, וכאשר תלמידי החכמים בציבור התורני-לאומי גדלים בכמותם ואיכותם, הוא הוציא לאור בעזרת ידידו ושותפו הרב ד"ר ירון אונגר את לוז פרי מחקריו - ספר חשוב ביותר שמקיף בתמצות את עיקרי התורה הזו כולה, ושמו 'מדינה כהלכה'.
בשלושים ושניים פרקים הפרושים על פני חמישה שערים הוא עוסק בצורות השלטון השונות הקיימות בעולם - ונוטה לומר שהמשטר הראוי לנו הוא תיאוקרטי-יהודי-דמוקרטי. הספר מציג את המקורות שמהם ניתן לשאוב את המידע ההלכתי, ההגותי וההיסטורי שממנו יש לחצוב את אבני הבניין למבנה המדינה התורני, עוסק במוסדות המדינה השונים ובסמכויותיהם ובדרכי בחירתם והדחתם ובמשמעותו ובתוקפו של הכלל הגדול "דינא דמלכותא דינא" בהתנהלות גופי המינהל והשלטון השונים. בנוסף לכך הוא בוחן את הדרך שבה יש ללמוד מתקנות הקהל שנהגו במשך הדורות על סמכויות מוסדות המדינה לסוגיהם, מתאר את הליך החקיקה האידיאלי, דן במיזוג מקורות סמכות שונים למערכת מובנית אחת, מדבר על מקומם של פוסקי ההלכה מכאן והכהנים מאידך בתוך מערכות השלטון, על מבנה מערכת המשפט התורנית האידיאלית ויחסיה ההדדיים עם מערכות השלטון השונות, על השילוב הראוי בין חוקים אלוקיים ובין חוקים יצירי בני אנוש, על חוקים לא חוקיים ועל חסינות שלטונית, על זכויות הפרט במדינת ההלכה, כולל של המגדרים והגרים והמיעוטים, על הדין הפלילי הרצוי ועל הצורך לשלב בעניינו דיני תורה וחוקים מטעם העם והמלך. הרב רכניץ עוסק גם בהתמודדות עם הפער בין הרצוי והמצוי במדינת העם היהודי בעבר ובהווה ובעתיד, בסמכות ההלכתית של הרשויות השונות במדינה – המחוקקת והשופטת והמבצעת, בתיאוקרטיה היהודית במהלך ההיסטוריה ובמשנתם של גדולי הדורות ושל פוסקי זמננו, על חירות העם וחירויות הפרט וכנגדן על כפייה ציבורית וכפייה דתית, בגבולות הסובלנות האופטימליים ביחס לאמירות ומעשים ברשות היחיד וברשות הרבים, ועוד ועוד. הסדר המובהק, הסגנון הרהוט, השילוב של פירוט עם תמצות וההפניות הברורות למקורות מסכימים וחולקים לאורך כל הספר, גורמים לקורא חוויה לימודית ואסתטית שלמה.
נקודה מאוד משמעותית הקשורה למינוי המלך נידונה בקצרה בספר (עמ' 24‑27), למרות שהמשמעויות שלה כבדות משקל: הרמב"ם פוסק, ואף הכניס את זה לאחד מעיקרי האמונה היהודית, שהמשיח חייב להיות מבני בניהם של דוד ושלמה (בקיצור הידוע של י"ג העיקרים "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח" וכו' נשמט משום מה הפרט הזה, שהמשיח חייב להיות מזרע דוד ושלמה דווקא). אך הבעיה היא שהיום אין לשום משפחה בישראל מסורת אמיתית ומוכחת ומשכנעת שהיא שייכת למשפחה הזאת, בן אחר בן. אז מה יהיה? איך יוכל המשיח כאשר יציג את עצמו, גם אם יתאים בכל שאר מעלותיו, להוכיח את ייחוסו למשפחת המלוכה? ואכן הרב ולדנברג והרב גורן קבעו לפי זה שדרך מינוי המלך המשיח על ידינו חסומה בינתיים, עד שתתגלה משפחה כזו בישראל, מה שמשאיר את כל עניין מינוי המלך המשיח על פי דרך הטבע בסימן שאלה גדול. אולם לענ"ד, וכך כתבו גם מחברים שונים, חלק מעיקר האמונה הנ"ל כולל גם את הביטחון שיהיה ויקום ויגיע מלך משיח שיהיה בו גם הנתון הנ"ל, וגם זה כלול כנראה בעיקרון המובע ברמב"ם בפירוש שלמרות ביטחוננו בקיום הדברים הללו "אדם לא ידע איך שיהיו עד שיהיו", אך הם יהיו.
יש מי שיאמר שלכאורה כל זה לא רלוונטי. הרמב"ם הרי מבטיח לנו בסוף ספרו הגדול ש"המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה, ובונה המקדש, ומקבץ נידחי ישראל, וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם... וכל מי שאינו מאמין בו או מי שאינו מחכה לביאתו לא בשאר הנביאים בלבד הוא כופר - אלא בתורה ובמשה רבינו, שהרי התורה העידה עליו". אז אולי באמת חבל לשחק בנדמה לי, ועדיף לחכות למשיח בשקט כמו אבותינו במשך אלפיים שנה ויותר עד שיבוא, והוא כבר יקבע את דרכי שלטונו כרצונו.
אלא שלא בחוכמה שאלנו על זה, שהרי הרמב"ם עצמו כותב שם שיְמות המשיח "לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו, שהדברים סתומין הן אצל הנביאים, גם החכמים אין להם קבלה (מסורת) בדברים אלו, אלא (הם מסיקים מסקנות) לפי הכרע הפסוקים ולפיכך יש להם מחלוקות בדברים אלו". המשיח בוודאי יבוא, כולנו מאמינים באמונה שלמה בביאתו, אבל כמו שאנו בונים את ארצנו ארץ מולדת ואיננו מחכים שהיא תיבנה מעצמה על ידו – כך גם בידינו ובכוחנו ובסמכותנו להכין את מערכות השלטון העתידיות האידיאליות ולתפעל אותן על פי ההלכה כמיטב יכולתנו עד לביאתו. ומי יודע, אולי עוד נזכה לראות את משיח צדקנו ואנשי צוותו מעלעלים בספר חשוב זה, ונעזרים בו כדי לבנות כהלכה את מוסדות השלטון והמשפט שהם יקימו במהרה בימינו.
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת [email protected]
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיישלחו)