נקודת התורפה של 'חוק זדורוב'
חבר הכנסת רוברט טיבייב מציע לפצות כספית כל מי שיושב בכלא על לא עוול בכפו בעקבות פסק דין מוטה. החוק זכה כבר לכינוי הצפוי 'חוק זדורוב' ונדמה שאין מוצדק ממנו. חייו של אדם נהרסו, הוא הושפל בפני עם ועולם, מטה לחמו נלקח ממנו, משפחתו שבורה רצוצה ולעיתים גם הרוסה, שמו הטוב היה למרמס. בקיצור, כל הסיבות שמצדיקות פיצוי כספי הולם והכרחי, ובכל זאת יש בעיה קטנה:
'חוק זדורוב' יכול להיות טוב בעולם חף מאינטרסים, אגו וקומבינות. בעולם כזה כשהמערכת טועה היא מודה בטעותה, מתנצלת ומפצה את הנפגע. הבעיה היא שעולמנו, איך לומר, מתנהל קצת אחרת ופרשת זדורוב נראית על פניה כראיה הטובה ביותר לכך.
על פניו (והדברים עוד צריכים להיבדק) זדורוב כלוא מטעמי אגו של פרקליטות המתקשה להודות בטעותה, ומטעמי חשש משטרתי להודות בדרך המקוממת בה הופלל האיש והחתירה הבהולה לסגור את התיק גם במחיר תפירתו על ראשו של עובר אורח שנקלע למקום.
במציאות מטרידה שכזו אם תחויב המערכת גם לפצות חף מפשע זו תהיה לכל היותר עוד סיבה להימנע מלפתוח תיק לבדיקה מחודשת ולקבורתו העמוקה יותר של חף מפשע בתא מאסרו. גם להודות בטעות וגם לשלם פיצוי? זה יהיה כבר יותר מדי עבור המערכת.
...והוא עדיין בכלא
במשך למעלה מעשור מורעף על ראשינו מבול של ספקות ותהיות סביב הרשעתו של רומן זדורוב ברצח תאיר ראדה ז"ל: הטעויות הקריטיות שביצע זדורוב בשחזור, אופן ה"שכנוע" של החוקרים את האיש להודות במעשה, היעדר ראיה בשטח שקושרת בין היש למעשה, טביעות הנעליים שבאופן וודאי אינן שייכות לו, השערות הארוכות הרבות שנמצאו בזירת הפשע, היעדר מניע וסיבה לרצח, הסכין המשוננת שבה נעשה הרצח בעוד זדורוב דיבר על סכין יפנית ועוד ועוד ראיות רבות וגדושות פרטים. על כל אלה נוספה בדיקת השערה הקושרת בין א"ק וא"ח לזירה.
מול כל זאת נראה לי שלא נותר בישראל בר דעת אחד הבטוח במאת האחוזים באשמתו של זדורוב. קשה להניח שיש מישהו שכל ים המידע השוטף אותנו בפרשה הכואבת הזו לא מותיר בו לפחות ספק סביר, אם לא וודאות מוחלטת, שהיושב בכלא במאסר עולם חף מפשע.
האם במצב שבו יש וודאות בקיומו של ספק סביר (ספק שברור שצריך עוד לבדוק אותו) לא נכון לשגר בבהילות את זדורוב לשופט תורן שתפקידו קודם כל לשחרר את האיש לביתו, גם אם בתנאים מגבילים כאלה ואחרים? הרי לא יתכן שאדם שספק (יותר מ)סביר מתנופף זמן רב כל כך מעל אשמתו ימשיך לשבת בכלא ולו יום אחד. הרשעה ברצח וענישה ברמה של מאסר עולם לא יכולה להיות מושתות על אדם אם אין וודאות כמעט מלאה שאכן ביצע את המעשה.
ההבדל הדק בין D-9 לטנקים
זוכרים את התבטאותו של ח"כ מוטי יוגב על ה-D9 שצריך לשלח בבית המשפט העליון? זוכרים כמה לחצים הופעלו עליו להתנצלות? נדמה שעד היום מקפידים עיתונאים להזכיר לו את אותה התבטאות כדי להוכיח עד כמה הזוי ומסוכן האיש.
סילחו לי שאני קטנוני, אבל אני חייב: השבוע התראיין הפרופ' זאב שטרנהל ברדיו 103FM אצל ענת דוידוב וינון מגל. לקראת סוף הראיון שאל מגל את הפרופסור המלומד אם הוא עדיין עומד מאחורי התבטאותו ולפיה צריך היה לעלות על עופרה עם טנקים.
הפרופסור אכן עמד מאחורי האמירה הזו, אם כי דאג להדגיש ש"זו הייתה מטאפורה של שימוש בכוח", אך הוא עדיין חושב ש"ההתנחלויות הן אבן ריחיים שאנחנו לא יודעים איך להיפטר ממנה", כלשונו הזהב.
ובכן, כאמור, אני הולך להתקטנן כאן קצת, אבל לפעמים אין ברירה: למוטי יוגב לא הועילו הסבריו על כך שהמונח D9 אינו אלא מטאפורה. הוא נותר בעיני התקשורת שלנו כמסית, מדיח וסיכון לדמוקרטיה. את דברי שטרנהל מעדיפים לשכוח, למרות ש-9D רק הורס מבנים ולא מחסל בני אדם כמו שעושים טנקים, אבל כזכור, הסתה היא אך ורק נחלתו של הימין.
קראתם בכלל את החוק לפני שאתם מתנפלים?
למילה טובה ראוי העיתונאי גיא פלג שבניגוד לאחרים גם הואיל לקרוא את חוק הנאמנות המקפיץ מרבצם את אמני השמאל ואבירי חופש הביטוי, הביזוי והשיסוי, ואם לא די בכך פלג אף עימת את חברת הכנסת פדידה מהמחנה הציוני עם רוחו של החוק ותהה בקול רם מה רע בו כל כך.
ובכן, למי שפספס, הנה הציטטות שהקריא פלג מלשון החוק המרעיש עולמות: "מניעת תקציבים מגופי תרבות ששוללים את קיומה של מדינת ישראל כיהודית ודמוקרטית, או ביצעו הסתה לגזענות והסיתו לאלימות וטרור".
על כך העז פלג לתהות אם המתקפה על החוק אינה בסך הכול עוד התקפה על השרה הבלתי אהובה בשמאל, מירי רגב, ואולי אם הייתה שרה אחרת מציעה אותו הוא היה נראה כשקול ומתון, שהרי כולנו לא רוצים לתמוך בשלילת יהדותה של ישראל והדמוקרטיות שלה ולא רוצים לראות גופי תרבות מעודדים גזענות אלימות וטרור.
אגב, פדידה השיבה לדבריו של פלג ואמרה שמהותו של החוק בעצם כבר קיימת, "מירי רגב ממחזרת את החוק", אמרה פדידה לפלג והאמירה הזו, כך נדמה, רק מחזקת את השאלה, אם החוק כבר קיים, אז על מה מרעישים כאן עולמות? מה הבעיה בעצם? רק זה שהוא מגיע מבית מדרשה של מירי רגב?
אזהרות חד צדדיות
בחירות האמצע בארה"ב הציפו שוב את טענת המודאגים משמאל – לא כדאי לשים את כל הביצים בסל אחד, הם אומרים בנימה שקולה ומלומדת. כשאנחנו מתלהבים כל כך מהממשל הרפובליקני זה עלול לעלות לנו מחיר יקר ביום פקודה, היום בו יעלה ממשל דמוקרטי שינקום בנו נקמה קשה וכואבת, הם מזהירים, מתריאים ומתריעים.
הכל טוב ויפה. רוצים לחשוש ולפחד? זכותם. אני רק תוהה איפה הייתה אותה דאגה מכמירת לב בשנות כהונתו של ברק אובמה בבית הלבן. משום מה אותם מבוהלים לא דאגו להזהיר את נתניהו מהתקרבות רבה מדי לנשיא הדמוקרט שמא יבולע לו ביום בו יעלה לשלטון נשיא מהמפלגה היריבה. באותם ימים מבוהלים ומבהילים הקפידו לדחוף כמעט בכוח את נתניהו וממשלתו לזרועות חביבם מהחדר הסגלגל.
הריצה אל כיכר הקלון
השר צחי הנגבי היה נראה מאוד מופתע לגלות שאפילו הוא, מי שדוגל בפשרות עם הפלשתינים ואפילו ערך סיבוב פוליטי בחצרות 'קדימה' המנוחה, נחשב בעיני השמאל המתכנס בכיכר לימין כימני קיצוני שאין לתת לו לנאום ולהתבטא.
בשולי העצרת המתלהמת הזו נראה שהגיעה השעה שהימין יעשה חושבים וישקול מחדש אם אכן ראוי לו ולנציגיו ללכת לעצרת הקנוסה שבכיכר, לעלות אל בימת הקלון שבה יצטרך להוכיח בהצהרות אחדות נמלצות שאינו תומך ברצח וברוצח. שוב ושוב יכריזו מארגני העצרת שלא מדובר בעצרת פוליטית אלא בעצרת זיכרון ואחדות, ושוב ושוב יישמעו אותן קריאות בכיכר ויונפו אותם שלטים המפנים אצבע מאשימה להנהגת הימין.
אז אולי הגיעה השעה לומר בקול ברור: הם לא ממש רוצים את הימין שם. הם רוצים אותו מתרפס, זוחל ומוכיח בכך שהוא ראוי לכך שימשיכו להאשים אותו. מאחר והימין מסרב לקבל על עצמו את אשמת הרוצח אולי נכון לו שלא להשתתף במופע.
ואגב, להצעה הזו אוסיף הצעה נוספת: תופק עצרת ימין עצמאית לזכרו של רבין. באותו לילה, במקום אחר, יעלו לשאת דברים אישי ציבור מהמחנה הלאומי שרוצים לדבר באמת על אחדות, על כאב הרצח ואפילו על הצעדים מאחדי העם שעשה רבין כמו למשל במלחמת ששת הימים. אם לטקסי יום הזיכרון לשואה ולגבורה יש מי שעורך טקסים אלטרנטיביים בשם חופש הבעת הדעה, לימין אסור לערוך עצרת אלטרנטיבית משלו, מאותו טעם בדיוק?
תובנות מפסל מירי רגב
הצבת פסל הענק (גם כן ענק. גובה של בובת חלון ראווה פלוס) בדמותה של השרה מירי רגב עשויה להיות עדות לתום עידן אמנות השמאל.
עניינה של אמנות היא חשיבה מקורית ויצירתית, וכשהמכונים בעיני עצמם אמנים לא מסוגלים לחשוב על מחאה מקורית נגד הדמון מירי רגב, ובוחרים למחזר את רעיון הצבת הפסל בכיכר מפסל נתניהו המוזהב, זה בהחלט נראה כמו סוף הדרך. זו השעה לאמנות הימין להפציע ברעיונות מקוריים משלה. העם צמא.
(ואגב, יש להודות שאותה הערה רלוונטית ל"אמנות הנשגבת" שבהצבת פסלה של נשיאת העליון דאז, מרים נאור. העתקת ראי של אמנות היא ממש לא אמנות.)
החופש להגדיר את המגדר הבלתי מוגדר
הולנדי בן 69 החליט להיאבק משפטית על זכותו להגדיר את עצמו בן 49. לא, זו לא בדיחה. בעולם שלנו גם זה יכול לקרות. הטענה המרכזית של האיש היא שהוא מרגיש צעיר בעשרים שנה ואין סיבה שמי שמרגיש כך לא יהיה רשום כך.
טענתו של האיש מחריפה. כאשר הוא רשום כבן 69 הוא מופלה לרעה על לא עוול בכפו בקבלת משכנתא, הלוואה לרכישת רכב, נהיגה, קבלה לעבודה ועוד.
על זה נאמר "וואלה צודק". אם בימינו יכול גבר לדרוש רישום שלו כאישה כי הוא מרגיש אישה ואישה יכולה להירשם כגבר רק כי היא מרגישה כך, ואם בעולמנו הנאור והליבראלי יש עוד עשרות מגדרים המבקשים שהעולם ומערכת המשפט יכירו בהם, פעם כגבר בגוף של אישה שרוצה להיות גבר מתוסכל, פעם כאישה שבתוכה גבר ואישה שמתקוטטים ביניהם, פעם כאישה בגוף של אישה שחושבת שבגלגול הקודם הייתה גבר שרצה להיות אישה ושאר מגזרים שונים ומשונים, אין שום סיבה שההולנדי לא יקבל את מבוקשו.
הבעיה היא שהוא עותר לקבלת זכויותיו בבית משפט הולנדי, ושם, לך תדע עד כמה השופטים נאורים. אם היה עותר אצלנו היה יכול להיות סמוך ובטוח שדרישתו הייתה מתקבלת והוא עצמו היה אורח מבוקש ונערץ בכל במה תקשורתית וציבורית.
(להערות ולהארות שלכם: [email protected])
לעוד כמה הערות קודמות: