סיפור די פשוט. צוללת דולפין
סיפור די פשוט. צוללת דולפיןצילום: משה שי, פלאש 90

1.

לחקירות נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו יש מטבע הדברים רייטינג גבוה, בגלל ההשלכות הפוליטיות שלהן. אבל האמת היא שדווקא פרשת הצוללות שבה נתניהו איננו מעורב, צריכה להטריד אותנו מאוד.

בשמיעה ראשונה הפרשה הזאת נשמעת סבוכה, אבל האמת היא שהיא פשוטה מאוד, וגם השאלות שנותרו סביבה פשוטות מאוד.

נתחיל מהסיפור כפי שהוא מצטייר ממסקנות חקירת המשטרה. מדינת ישראל רכשה במהלך השנים חמש צוללות ממספנה גרמנית ושמה טיסנקרופ. מדובר בעסקאות ענק. צוללת היא אולי המוצר הביטחוני הכי יקר שמדינה כמו ישראל רוכשת. ולכן, כדי להקל על המשא ומתן סביב העסקאות והביצוע שלהן, המספנה הגרמנית שוכרת נציג ישראלי המצוי בנושא, שינהל בעבורה את העניינים. הג'וב הוא ג'וב חלומי, בוודאי אם הוא מבוצע בהצלחה, משום שהשכר מחושב כעמלה הנגזרת מסכום העסקאות, ואלו כאמור עסקאות ענק. בגלל מורכבות הנושא, זהות הנציג נקבעת לא רק על ידי המספנה, ולצד הישראלי יש משקל משמעותי בעניין.

הרגע הקריטי לסיפור שלנו מתרחש בשנת 2009, אז מחליף מיקי גנור את תא"ל במיל' שייקה ברקת ששימש בתפקיד הנציג. גנור, יש לציין, היה גם הוא בעברו קצין מוערך בחיל הים, ורק השתחרר בדרגה בכירה פחות. לשיטת המשטרה לא היה מדובר במהלך תמים, אלא בחלק מקשר מושחת. מי שקידם את מהלך ההחלפה הזה היו שני קצינים בכירים, אחד באותם ימים בשירות פעיל והשני קצין בכיר בדימוס, שהעניקו לגנור את הסוכרייה המתוקה, במטרה לחלוק עמו בשלל בהמשך.

הבכירים הם מי שהיה באותה עת מפקד חיל הים, אלוף אליעזר (צ'ייני) מרום, ומי שהיה באותה עת מנהל ועדת חוץ וביטחון ובהמשך בכיר במטה לביטחון לאומי, תא"ל (מיל') אבריאל בר יוסף. במשטרה סבורים שהשניים מילאו תפקיד חשוב במהלך, מתוך ציפייה שהתממשה שגנור יחלוק עמם חלק מסוים מרווחיו. ואכן, לפחות לפי מסקנות חקירת המשטרה, גנור דאג לשלם לשניים בהמשך. עם האלוף מרום חתם גנור על חוזה "ייעוץ", שבמסגרתו שילם לו כ‑600 אלף שקלים. את הקשר עם בר יוסף הסווה גנור כשחתם על חוזה ייעוץ דומה עם חברו הקרוב, תא"ל (מיל') שייקה ברוש, שדרכו הועברו לכאורה הכספים. ברוש חשוד שידע ושיתף פעולה.

בנוסף לכך, על פי החשד שילם גנור סכומי כסף משמעותיים לשלושה בכירים נוספים, שניים מהם מקורבים לראש הממשלה, כדי שיפתחו בעבורו דלתות ויסייעו לו. מדובר בעו"ד דוד שמרון, קרוב משפחתו, עורך דינו ומקורבו של נתניהו, דוד שרן ששימש כמנהל לשכתו של נתניהו, ויו"ר קרן היסוד השר לשעבר מודי זנדברג. את סכומי הכסף העביר גנור לשלושה במישרין ובעקיפין.

זו כאמור גרסת המשטרה לסיפור, אך כעת יעבור התיק לפרקליטות שתצטרך לשאול את עצמה את השאלה הבאה: התזה המרכזית של הפרשה, באשר לנסיבות מינויו של גנור לנציג המספנה הגרמנית והתמורה ששילם על כך, בנויה בעיקר על עדותו של גנור עצמו, עד המדינה המרכזי בפרשה. האינטרס של גנור בסיפור ברור – כעד מדינה הוא צריך למכור לחוקרים סיפור משמעותי שיצדיק את החסינות האישית שלו, אבל השאלה הגדולה היא כמובן מה מידת אמינותו.

אם הסיפור של גנור נכון, זו רעידת אדמה. קשר של בכירים במערכת הביטחון לגזור קופון על גב עסקת רכש ביטחוני סופר רגישה, גם אם בלי להשפיע בפועל על מאפייני העסקה, זה משהו שאי אפשר לקבל ומחייב בדק בית עמוק. אבל אם גנור טווה כאן אגדה במטרה להציל את עורו מההסתבכות הנוכחית ומהסתבכויות נוספות, אזי זה עשוי להיות אחד הפלופים המהדהדים ביותר של מערכת אכיפת החוק הישראלית.

2.

מחיר האדישות

סיפור הניצחון של משה ליאון בירושלים הוא בראש ובראשונה סיפור של אדישות. פחות משליש מתושבי הבירה בעלי זכות ההצבעה הלכו ביום שלישי השבוע להצביע בסיבוב השני בבחירות לראשות העיר. גם אם נגרע מהמאגר את המצביעים הערבים שלמעשה מחרימים את הבחירות, שיעור ההצבעה יגיע בקושי למחצית בעלי זכות ההצבעה. מערכת בחירות דרמטית עם פרופיל תקשורתי גבוה מאוד, שבה מראש היה נראה שהכול פתוח וגם בדיעבד ברור שזה היה המצב, גם היא לא הצליחה להוציא את הירושלמים מהבית אל הקלפי. ומזג האוויר היה סביר בהחלט. אך סמלי הוא שאפילו ראש הממשלה בנימין נתניהו ורעייתו שרה, הזוג הירושלמי המוכר, לא מצאו זמן להגיע לקלפי.

הפיצול ההולך וגובר ברחוב החרדי יצר מציאות שבה ברקוביץ' באמת יכול היה לנצח. חסידי גור מצד אחד והליטאים הקיצונים של "הפלג" מצד שני, עשו ככל יכולתם למנוע את ניצחונו של ליאון, אבל בשביל לממש את הפוטנציאל הזה הירושלמים החילונים והמסורתיים היו צריכים לתמוך בברקוביץ' הרבה יותר בנחרצות, וזה פשוט לא קרה. רק כמה אלפי קולות בודדים נוספים של מצביעים חילונים הפרידו בין המועמד הצעיר והכריזמטי ובין הלשכה הנכספת בכיכר ספרא. אבל מתברר שירושלמים רבים מאוד לא באמת האמינו שהוא זה שמסוגל לעשות את ההבדל. מאות אלפי תושבים נותרו בבית, ובכך למעשה הגדילו את כוחו של ליאון והעניקו לו את הניצחון.

מנגד, בניגוד למיתוס, לליאון היו אומנם בסיסי תמיכה יציבים בדמות מצביעי ש"ס ודגל התורה בירושלים, אבל זה רחוק מלהיות הסבר מספק לניצחונו. שתי הסיעות הללו יחדיו קיבלו כ‑75 אלף קולות בבחירות למועצת העיר בירושלים. חוץ מהם הצליח ליאון להביא לקלפי עוד כ‑35 אלף מצביעים שהצביעו לו בסיבוב השני, ואינם חלק מקבוצה קשיחה שתמכה בו. ייתכן שכ‑15 אלף מתוכם הם חרד"לים ומעט חרדים שלא הצביעו לדגל וש"ס, אבל כל היתר הם אנשים שהשתכנעו באמת ובתמים שליאון יהיה ראש עיר טוב יותר. זה אומנם לא קרוב למספר המצביעים הכביכול חופשיים של ברקוביץ', אבל בהחלט סודק את התדמית שלפיה ליאון לא נהנה בכלל מתמיכה אותנטית בעיר. זו פשוט תדמית לא נכונה.

אם השמועות נכונות, וליאון מעוניין להכניס את 'התעוררות' בראשות ברקוביץ' לקואליציה שלו ולעבוד איתה בשיתוף פעולה אמיתי, אלו כמובן בשורות טובות מאוד לעיר ירושלים. בסופו של דבר מה שחשוב הוא לא האדם שיושב בלשכה בכיכר ספרא אלא מצבה של בירת ישראל, שצריך להיות לכולנו אכפת ממנו.

3

צעד לריסון

לחסידי הריסון השיפוטי היו השבוע כמה רגעים קטנים של נחת, אחד מהם התרחש בעתירת התנועה לאיכות השלטון שנדחתה ביום שלישי בבוקר. בתנועה מאוד לא אהבו את ההתבטאויות של שר הפנים דרעי בנושא הבחירות המקומיות בירושלים ("השטן הוציא צו 8" ועוד), ועתרו לבג"ץ במטרה לשלול מדרעי את הסמכויות בנוגע לבחירות המקומיות בעיר ולהעביר אותן לשר אחר.

דחיית העתירה הייתה כמעט בלתי נמנעת, בעיקר על רקע העובדה שכבר לא היה אפשר בלו"ז שנוצר לבצע את העברת הסמכויות. אבל זה לא מה שהיה מעניין בפסק הדין. החלק המעניין הוא הקביעה של שופטי ההרכב, עמית, סולברג ומינץ, שעילה מרכזית לדחייה היא העובדה שמי שהגיש את העתירה הוא עותר ציבורי, ולא מי שנפגע לכאורה מהמצב - המתמודד עופר ברקוביץ'. השופט עמית שכתב את פסק הדין ציין שבמצב כזה העותר הציבורי הוא בגדר "מתעבר על ריב לא לו", ולכן אין מקום להידרש לעתירתו.

אנחנו עוד רחוקים מהרגע שבו זכות העמידה תשוב למקומה כמסננת משמעותית לעתירות ציבוריות שהופכות את בג"ץ למנהל העל של המדינה, אבל ייתכן שהשבוע התרחש עוד צעד קטן בכיוון.

*** הפינה הכלכלית ***

בית הדין שלא לפי הדין

נציב קבילות הציבור על שופטים, השופט בדימוס פרופ' אליעזר ריבלין, הטיל השבוע פצצה בעולם יחסי העבודה במדינת ישראל. ריבלין קבע למעשה שבית הדין הארצי לעבודה פועל מזה שנים בניגוד לחוק בדרך שבה הוא מטפל בסכסוכי העבודה הגדולים במשק. אם לתמצת את הקביעה של השופט ריבלין במשפט אחד: שופטים צריכים לשפוט, לא לגשר. ריבלין הבהיר שהרכב שופטים אחד לא יכול גם לדון בסכסוך עבודה קיבוצי וגם לגשר בין הצדדים. זה לא עובד וגם בסופו של דבר עלול להביא לביזוי של בית הדין.

כמובן שכל החלטה ראשיתה בסיפור, והסיפור שלנו מתרחש באחד מלילות הדיונים הארוכים בבית הדין לעבודה סביב סכסוך עבודה קיבוצי. לבית הדין לעבודה הגיע גם מנכ"ל של חברה שלא הייתה צד בסכסוך, אך בהחלט נפגעה מהשביתה. המנכ"ל הגיע לבית הדין ונדהם ממה שראו עיניו ושמעו אוזניו. לאחר שהשביתה נפתחה הוציא בית הדין הארצי צו המורה לעובדים לשוב לעבודה. הצו לא כובד, ולכן הוציא בית הדין גם צווי הבאה לראשי ועד העובדים. אלא שאז הם "ירדו למחתרת" וסירבו להתייצב בפני בית הדין. הנהלות המעסיקים הגישו לבית הדין בקשה להאשים את העובדים השובתים בביזיון בית הדין ונקבע דיון דחוף בבקשה. בשלב זה הגיעו לאולם ראשי הוועדים, אך במקום לדון בבקשה לביזיון בית הדין "קיימו השופטים דיון 'עדכונים חמים' מהשטח", כתיאורו של המנכ"ל. ובהמשך יצאו השופטים להפסקה וזימנו את הצדדים "להתייעצות בחדר השופט שהתנהלה ללא פרוטוקול". ההתנהלות הזאת נמשכה גם בדיון נוסף שנערך אחרי כמה ימים והמנכ"ל המזועזע פנה לנציב.

הנציב ריבלין נכנס לעובי הקורה, ואז התברר (מה שכמובן לא מפתיע את מי שעוסק בנושא) כי שופטי בית הדין הארצי לעבודה, כולל הנשיאה ורדה וירט-ליבנה, רואים את עצמם כשילוב של שופטים ומגשרים, שמטרתם קודם כול ליישב את סכסוכי העבודה הגדולים ולמנוע נזק למשק. ריבלין הכיר אומנם בכך שזהו הנוהג הקיים ולכן לא נזף בשופט שישב בתיק הספציפי, אך מנגד הוא קבע שכל השיטה שבה פועל בית הדין הארצי בסכסוכי העבודה הגדולים היא פשוט לא חוקית.

לפי החוק הקיים, קבע ריבלין, לא נמצא מקור סמכות המתיר לשופט בית הדין הארצי לשמש כמגשר-מפשר, ובה בעת לשמש גם כשופט היושב על מדין ושופט על פי דין. "בענייננו, כך למדתי, מתקיימים בבית הדין הארצי לעבודה נוהג, או 'מסורת', לקיים הליכי גישור בפני השופט או ההרכב האמורים הם עצמם להכריע בתיק. אך ספק רב אם יש בנוהג זה כדי להכשיר את שלא התיר המחוקק. סמכותו של בית הדין הארצי נקבעה בחוק... לא רק קושי של הסמכה 'פורמאלית' מצוי בפנינו... השופט, כך עולה מההסדר החוקי, אינו יכול לדלג, הוא עצמו, מן האולם ל'חדר הישיבות' – וגם לא להפך", כתב ריבלין. השאלה כעת היא כמובן מה יקרה בשטח, והאמת היא שממש מוקדם לדעת.

לתגובות: [email protected]