אורי אורבך מוסר ד"ש מהשמיים ועוזר להן. ציפי מזרחי
אורי אורבך מוסר ד"ש מהשמיים ועוזר להן. ציפי מזרחיצילום: מירי שמעונוביץ

כבר לפני כמעט עשור סימנה לעצמה ציפי מזרחי שתי מטרות.

האחת, שקבוצת 'סטודיו משלך' - קבוצת אומניות דתיות שייסדה - תוכר על ידי ברנז'ת האומנות הסגורה, והשנייה, שהיא תצליח להוריד את מסך ההתעלמות מהאומנות הפלסטית בקרב הציבור הדתי. הסדקים הראשונים בחומת ההכרה מבחוץ נבקעו לפני כמה שנים. כיום הפריצה היא כבר עובדה מוגמרת, והאומניות מציגות עבודות בגלריות שפעם היו בלתי מושגות. "דווקא במגזר שלנו זה קשה יותר. בשביל הציבור הדתי האומנות החזותית היא נקודה שקופה, לא רואים אותה", היא אומרת. השבוע תעלה מזרחי לבמה בתיאטרון ירושלים, ותקבל את פרס שר החינוך לתרבות יהודית על שם אורי אורבך. מבחינתה, ההכרה הזאת היא צעד חשוב בדרך, אך היעד עצמו עוד רחוק מהשגה.

זרעיו של 'סטודיו משלך' נטמנו לפני 20 שנה, אז הייתה מזרחי מדריכה ארצית להוראת תולדות האומנות במגזר הדתי. באותה תקופה היו רק שלוש אולפנות שבהן נלמדה מגמת אומנות. מזרחי, בעלת השכלה גבוהה בתחום המוזיקולוגיה והאומנות, רצתה לפתוח את העולם הזה גם בפני תלמידי ותלמידות החינוך הדתי. "ישבתי עם מורה ותיקה מאוד לאומנות, עם הפיקוח ועם הרב איתן אייזמן, אז ראש מוסדות צביה, וערכנו התאמות בתוכנית הלימודים", היא מספרת. אחרי המהלך הזה, מגמות אומנות נפתחו בזו אחר זו, כשמזרחי מסייעת למוסדות במהלך.

עשר שנים אחרי שפתחה את מגמות האומנות, סיימה מזרחי את התואר השני שלה במוזיקולוגיה ובתולדות האומנות והחליטה להמשיך לתואר שלישי בלימודי מגדר בבר אילן. היא הלכה בעקבות נושא שסיקרן אותה במיוחד. "ביקשתי לחקור את עבודות האומנות של נשים דתיות. ההנחה שלי הייתה שבעבודת אומנות של אישה דתייה יש קומה נוספת, שאפשר לראות בעבודה שלה רבדים שונים של פרשנויות ועולם פנימי עשיר".

באותה תקופה, הבוגרות הראשונות של מגמות האומנות באולפנות כבר היו אחרי תארים אקדמיים באומנות במגוון מוסדות, ובדיוק יצאו לעולם הגדול. מזרחי, שראיינה אותן לצורכי המחקר שלה, פגשה פנים אל פנים תסכול, עצב וחוסר אונים.

"חלק מהנשים הללו היו תלמידות שלי. הן סיימו בהצלחה ובהצטיינות מסלולים אקדמיים, אבל אף אחד לא התעניין במה שהן עושות, ולא היה להן איפה להציג עבודות. מהמשפחה הן שמעו 'לכי תמצאי מקצוע אחר, כזה שאפשר לפרנס איתו', ובנוסף הטוטאליות שבאימהות לא איפשרה להן פניות לטוטאליות שהאומנות דורשת". היא הכירה נשים שהתפנו ליצור רק אחרי שהילדים גדלו, וראתה שגם זו לא אופציה, "הן כבר יצאו מהמערכת".

סטודיו על שולחן המטבח

המפגשים עם הנשים הצעירות היו למזרחי כל כך עוצמתיים, עד שהיא החליטה להניח את המחקר שלה ולצאת לעשות משהו למענן. הדבר הראשון והדחוף ביותר, כך הרגישה, היה מקום - חלל פיזי ליצור בו. "לאף אחת לא היה כסף לסטודיו וכולן יצרו אחרי שסיימו יום עבודה, השכיבו את הילדים ושטפו את הכלים. ואיפה הן עבדו? על השולחן במטבח". מזרחי קראה למיזם 'סטודיו משלך', כפרפראזה לספרה של וירג'יניה וולף.

מזרחי ביקשה גם לתת לנשים מעטפת: מנטורינג, קידום והדרכה מקצועיים, ורכישת כלים לפיתוח עסקי, כדי שהן תוכלנה להתפרנס מהמקצוע הזה. בעיני רוחה ראתה גם מפגש עם אנשים משמעותיים משדה האומנות, וכמובן חשיפה בשדה האומנות הגדול. "הקהל הרחב", כך האמינה, "חייב להיחשף לקול החדש והייחודי שהן מביאות". מזרחי הייתה נחושה, כשיום אחד חלפה בירושלים ליד בית אות המוצר. "קראתי את השלט, ידעתי שמציגים שם תערוכות, נכנסתי ונתתי להם 1,200 שקלים שישריינו לי תאריך לעוד כמה חודשים. האמנתי שאז נציג שם תערוכה".

החלום שרקמה היה מקסים, רק שאנשים לא הבינו על איזו מצוקה היא מדברת ולמה בכלל להשקיע באפיק הזה. היא התדפקה על דלתות מוסדות הציונות הדתית, אבל כולן נותרו סגורות בפניה, חוץ מאחת. "אורי אורבך, כשעוד היה חבר כנסת, היה הראשון שהזמין אותי לכנסת, למפגש של כל יוצרי התרבות במגזר הציוני-דתי. אז עוד הייתי רעיון ולא עמד מאחוריי מוסד. הייתי היחידה שמייצגת גוף שעוסק באומנות פלסטית. אורי היה הראשון שתמך בנו, ובזכות התמיכה שלו התקיימנו במשך כמה שנים בקמצנות נוראית. עכשיו, כשזכיתי בפרס, הרגשתי שאורי מוסר ד"ש מהשמיים ועוזר לנו. סגירת מעגל".

תמיד נעים לשוחח עם אנשים ש"עשו את זה" ונמצאים היום בצד של ההצלחה, אבל הדרך לשם, לא אחת, רצופה קשיים. מזרחי השקיעה שעות רבות וימים ארוכים כדי להגשים את התוכנית שלה, והרבה פעמים שמעה לא. "לא אחת הייתי על סף ייאוש כי לא היו תקציבים, כספים או הכרה, והיה גבול למה שיכולתי להשקיע, כסף אישי וזמן ללא תמורה. באיזשהו שלב את אומרת לעצמך: כמה פעמים אפשר לשמוע את התשובה לא?". מזרחי אומרת שמי שעודד אותה לאורך כל הדרך, בלי להתחרט לרגע, הוא איציק בעלה. שוב ושוב הוא הזכיר לה לנשום עמוק ולהאמין, כי סוף הטובה לבוא.

מיזמים רבים קמים כדי לפתור מצוקה שיוזם הרעיון חווה. את מקדישה שנים רבות לפרויקט, כשבעצם המצוקה היא לא אישית שלך.

"היא לא הייתה שלי, אבל הרגשתי אחריות או אשמה. אמרתי לעצמי: אם את פתחת חלון, והן עושות את זה ובגדול, אבל אז חוזרות ואומרות 'זה לא מעניין אף אחד' - זה כן עניין שלי".

עוד לפני שקיבלה תקציב כלשהו, פנתה מזרחי לאומניות רעיה ברוקנטל והדי אברמוביץ', ולפרופסור רונית קרק שהייתה המנחה שלה בתואר השלישי, "אישה לגמרי לא דתייה שעוסקת בפסיכולוגיה ארגונית ובמחקר על מנהיגות נשים". אלה היו לוועדת היגוי מקצועית של הפרויקט והן מלוות אותו עד היום.

"שלחנו קול קורא לאקדמיות השונות לאומנות. חשבנו שנקבל חמש פניות, אולי. קיבלנו 30". הפניות הגיעו מבוגרות מוסררה ובצלאל, וגם מבוגרות אמונה. המיונים היו רציניים, הם כללו הצגת תיק עבודות, כתיבת הצהרת אומן אישי וריאיון. בסופו של תהליך התקבלו עשר נשים לקבוצה הראשונה.

המחזור הראשון לימד את מזרחי דברים חדשים על הצרכים של האומניות, וגרם לה לשנות מהייעוד המקורי של התוכנית. "התברר מהשטח, שהצורך בקבוצה ובהפריה הדדית גדולים לאין שיעור מהצורך במרחב פיזי ליצור", היא אומרת. בנוסף לכך התגלו גם פערים גדולים בין היוצרות בסביבת העבודה שהן זקוקות לה, "אחת צריכה שטח סטרילי ושקט, כי היא יוצרת וידאו, השנייה עובדת באזור לא נקי כי היא עובדת בחימר. לכל אחת הצרכים שלה". אחרי ההתאמות שעשתה, 'סטודיו משלך' כולל היום מקום פיזי ליצירה במחיר סמלי, אבל הוא לא העיקר ואומניות רבות שחברות בקבוצה כלל לא משתמשות בו. במקום זה הן מסתייעות רבות בקבוצה כמקום שנותן מוטיבציה וכוח. "אומנים פועלים לבד, יש בדידות גדולה בתהליך היצירה. הקבוצה מאוד מעצימה, היא משמשת כר להפריה הדדית ובאמצעותה נוצרים שיתופי פעולה מאוד יצירתיים".

הבדידות של היוצרות הדתיות, מסבירה מזרחי, גדולה יותר מזו של אומנים אחרים. "יש איזושהי שותפות בתחושה שבחוץ לא בדיוק מבינים על מה את מדברת, גם אם את עוסקת בנושאים שבכלל לא קשורים ליהדות. האומנות של הנשים האלה מגיעה עם מטען ושפה תרבותיים אחרים לגמרי. הרבה אומניות אמרו שבבצלאל אף פעם לא ירדו לסוף דעתן, לא הבינו על מה הן מדברות".

לכאורה המכנה המשותף של הנשים הוא היותן אומניות דתיות. אבל לא כולן נכנסות לתוך ההגדרה הקלאסית של המושג.

"יש גיוון גדול. הנשים מגיעות מעולמות רוחניים שונים, יש לנו דתיות, חרדיות, דתל"שיות, חוזרות בתשובה, דעות שונות, עדות שונות ויוצרות מתחומים שונים. כמו שמאחורי המושג 'החברה הדתית' מסתתרת חברה מאוד לא הומוגנית, כך גם בסטודיו. וזה מאוד מפרה".

כיום מלמדת מזרחי באולפנת צביה במעלה אדומים, ומרצה במכללת אמונה. "אני תמיד אומרת לתלמידות הצעירות שלי 'יום אחד אני אגיד: האומנית הזאת, עם השם הבינלאומי - אני הייתי המורה שלה בתיכון'. ברור לי שאני לוקחת חלק בגרעין הזה של החלוציות שיטביע חותם בשדה האומנות".

כבר לא "צאינה וראינה"

לפני כמה חודשים קיבל המיזם את פרס ג'נסיס, "הנובל היהודי". 'סטודיו משלך' חלק אותו עם 36 ארגוני נשים נוספים שמייצגים את כלל המגזרים בישראל ועוסקים במאבק באלימות, בזכויות נשים ובשוויון. מבין שלל הארגונים שזכו בפרס היה 'סטודיו משלך' הארגון היחיד שעוסק בהעצמת נשים בתרבות. הפרס היה כמו חותמת מהעולם היהודי לכך שהעשייה של מזרחי משמעותית ומוכרת.

ועדיין, הפריצה לשדה האומנות הארצית קשה ומתרחשת אט אט. המילייה של האומנות החזותית סגור ומסוגר, יש דרך ויש שפה ויש בון-טון - מה יוצרים ומה לא, איך יוצרים ומה חושבים. "הקנוניזציה הזאת מתרחשת בעולם האומנות כבר מאות שנים. היו מאסטרים גדולים, רק הם התוו את הדרך והשוליות שלהם עבדו אצלם עשרות שנים. אחרי שהמאסטרים נפטרו, היו השוליות למתווי הדרך. כך זה עבד. אגב, נשים בכלל לא הורשו לעסוק במקצוע עד סוף המאה ה‑19. היום זה מקצוע של נשים כי הוא נחות".

כשאומניות שחברות ב'סטודיו משלך' יצאו לשדה האומנות, הן גילו שאנשי התרבות מחזיקים בדעות קדומות נוקשות למדי. הסיפורים שמספרת מזרחי על החוויות שהן עוברות הם על גבול ההזיה. בעולם שנדמה שכבר כולם בו התרגלו לכך שנשים יכולות לעשות כל דבר, גם אם יש להן כיסוי ראש, התגלו לאומניות התייחסויות שכאילו נלקחו מהעבר הרחוק.

"מאחת האומניות הוזמנו עבודות דרך האינטרנט למכירה בגלריה. האומנית הגיעה למקום עם התינוק שלה מכיוון שהייתה אחרי לידה. גם כיסוי ראש היה לה. בעל הגלריה חשב בהתחלה שהיא השליחה של האומנית ורק מובילה את העבודות. אחרי שהבין שהאישה שלפניו יצרה אותן בעצמה הוא לא התאפק ואמר 'אני לא מבין איך עבודות כל כך טובות מגיעות מהאישה שאני רואה לפניי'. אפשר רק לחשוב מה היה קורה אילו היא הייתה מנסה למכור את העבודות שלה בלי תיווך באינטרנט. איזה סיכוי היה לה למכור". במקרה אחר, אדם בכיר בתחום הציע לאחת האומניות לטשטש את הנראות הדתית שלה, כדי שוועדת שיפוט מסוימת תוכל להתרשם באופן נקי מהעבודות שלה. יש גם אומניות שמחביאות את זהותן הדתית, ולא ינשקו מזוזה לפני שייכנסו לפגישה כדי לא להיות מתויגות כ"מנשקות מזוזות".

לצד גילויים אלו, זוכות נשות 'סטודיו משלך' גם לתגובות חיוביות ומעודדות מצד קהילת האומנים הכללית. "יש הרבה אוצרים ואנשי אומנות שאמרו לנו שמה שאנחנו עושות הוא קול חדש שלא היה ואנחנו הדבר הבא בשדה האומנות. אנחנו מביאות משהו שונה - גם כשאנחנו עוסקות בגוף ובאימהות אנחנו לא עושות את זה בדרך הרגילה. לא באופן שבו הדברים היו מוצגים כל השנים. יש לאומניות שלנו מטען נוסף שמי שבאמת מבין בתחום רואה אותו".

במלאות עשר שנים להתנתקות, נוצר קשר בין הקבוצה ובין גלריית בארי הנחשבת, ויחד הם העלו את הרעיון לקיים תערוכה על העקירה והתחושות שבאו בעקבותיה. כשקבוצת הסטודיו התכנסה לקראת התערוכה, מזרחי התפלאה לשמוע את התגובות. חלק מהנשים אפילו לא רצו להגיע לישיבה, אחרות אמרו שהן לא מעוניינות לעשות עבודות שנוגעות בנושאים פוליטיים. זיוה ילין, האוצרת הראשית של הגלריה, תמהה על הנסיגה של הנשים. "אתן באות אליי כקבוצה מזוהה, מתויגת, שמתכנסת תחת הגדרה, ואז פתאום כולן נסוגות", אמרה להן, ושאלה: "אתן לא דתיות? לא ימניות? אתן לא רוצות לעשות את התערוכה על ההתנתקות? אז למה באתן בעצם?".

ולא רק ילין תהתה על כך. כמה נשים מהסטודיו, אומניות שחזרו בתשובה, התפלאו גם הן על התופעה. "הן אמרו לנו", נזכרת מזרחי, "שאנחנו - קבוצת האומניות הדתיות מבית - צריכות ללכת לפסיכולוג". אבל הנשים שרגילות להיות מתויגות אוטומטית בשל המראה והקבוצה החברתית שהן משתייכות אליה, לא רצו להוסיף לעצמן עוד מחסום. בסופו של דבר הוצגה תערוכה מגוונת שנקראה "רעידות משנה", שבה - למעט אומנית אחת שהציגה עבודה פוליטית – עסקו כולן בהיבטים האישיים של שבר העקירה.

פריצת דרך קבוצתית משמעותית התרחשה בשנה שעברה במשכן לאומנויות הבימה בעין חרוד, מוסד אומנותי נחשב מאוד, השלישי בגודלו בישראל. ההצעה של המוזיאון, בשיתוף עם חוקר מאוניברסיטת בן גוריון, הייתה מפתה. חוץ מהצגת העבודות והחשיפה הגדולה, לקבוצה הובטח קטלוג מחקרי איכותי.

על השמחה העיבה הכותרת שיוזמי התערוכה נתנו לה. הם ביקשו לקרוא לה "צאינה וראינה", במלאות 400 שנה לספר המיתולוגי. האומניות הבינו מהכותרת שזו הפריזמה שדרכה רואים אותן. נשים דתיות בתוך השטייטל, כאלה שלא יכולות ללמוד כמו כולן ולא יכולות לצאת החוצה. "היה דיון פנימי נוקב: מצד אחד מדובר בהכרה גדולה, מצד שני האם אנחנו רוצות להשתתף בדבר כזה? הם לא נותנים לנו לצאת מהארון, ארון הקודש. הם רוצים שנישאר בתוכו. נוח להם ככה", אומרת מזרחי. בסופו של דבר החליטה הקבוצה לצאת ולהציג, "לא היינו במקום הפריבילגי שיכול לומר 'אם ככה אתם רוצים אותנו - אז לא'". בסופו של דבר העבודות היו מגוונות ועוררו הדים. התערוכה המאוד מכובדת העניקה לאומניות ולקבוצה חשיפה גדולה שאותותיה עדיין ניכרים. "אני חושבת שהתערוכה הייתה צעד הכרחי בדרך לתערוכה פחות מוכתבת ודידקטית".

במהלך העשור החולף היו לקבוצה כמעט 30 תערוכות הן בירושלים והן מחוצה לה. היא קיימה פרויקטים של שיתופי פעולה עם נשים שורדות אלימות מ'יד שרה', עם נשים ערביות ממזרח העיר ואפילו בשכונה של 'שובו בנים'. "כשברלנד ברח והשכונה הייתה שבורה ומפורקת, נכנסה לשם הקבוצה והציעה לשכונה אסתטיקה. גם ציור, גם פיסול וגם צילום בתוך נישות ברחובות. באמצעות האומנות אנחנו יוצרות גשר ומוציאות את האור החוצה על בסיס מגדרי משותף", מספרת מזרחי. היום גם האומניות, כפרטים, נמצאות במקום אחר. הן מרצות באקדמיה ונושאות בתפקידים בכירים, העבודות שלהן מוצגות ונמכרות בגלריות והן זוכות להכרה במשרד התרבות וברשויות מקומיות. עד כדי כך, ש'סטודיו משלך' הפך מושא למחקר אקדמי כמיזם פורץ דרך.

אברכיות של אומנות

אם בשדה האומנות הכללית מרגישה מזרחי ש'סטודיו משלך' עדיין לא הגיע ליעד, בציבור הדתי ההכרה באומנות החזותית כלל אינה קיימת. הציבור, היא מסבירה, לא מבין את השפה, לא יודע לנתח דימויים חזותיים והוא נעדר רקע. "מיד אחרי ההתנתקות הוצגה במוזיאון מכובד מאוד בתל אביב תערוכה על העקירה. על כל הפוסטרים הייתה תמונה של נער שהורד מהמצודה בשא-נור, כשהוא בלי חולצה, וגופו רפוי משום שהוא היה חסר הכרה". חבריה הציונים-דתיים של מזרחי התלהבו מהחיבוק המפתיע שמתנגדי העקירה מקבלים ומההזדהות הפתאומית. רק דבר אחד היה חסר להם - הם פשוט לא ידעו מה הם רואים. "בכל תולדות האומנות התמונה הזאת ידועה כתמונה נוצרית מובהקת", היא מסבירה את הטעות, "הצילום התכתב עם הדימוי של ישו המורד מהצלב ואצלנו לא הבינו את זה בכלל".

מזרחי מרחיבה את הנקודה הזאת: "הציבור שלנו לא מבין סמליות של צורות. הוא לא מחפש כי הוא לא יודע שצריך לחפש. זו נקודה עיוורת. את רואה את העבודה אבל אין לך דרך להבין מה זה". העבודות של האומניות ב'סטודיו משלך', נבהיר, הן אומנות עכשווית, מודרנית, כזאת שמראש זקוקה לתיווך והסבר. אבל גם ההסבר איננו מפרש הכול, ולציבור הדתי פשוט אין את הכלים להבין. "גם בציבור הכללי צריכת אומנות חזותית היא פחותה בהשוואה לצריכת אומנויות במה אחרות, אבל עדיין יש התעניינות וגם צריכה. זה ביזנס".

מזרחי מדמה את עבודת האומנים ללימוד תורה של אברכים. היא מאמינה שיש דמיון גדול בין השניים, ולכן דווקא הציבור הדתי, שיודע להעריך את האברכים, צריך להבין גם את האומנים. "שניהם שוקדים על מלאכתם, עושים 'לשמה' כצורך קיומי ומתוך עוני, ובלי לדעת אם בסופו של דבר ייצא להם משהו מזה. אנחנו חברה שיודעת להעריך רוחניות, אני רוצה שנדע להעריך את המקום של האומנות ביצירת הזהות שלנו כעם".

אני מנסה להבין את דימוי האברך. עם כל ההערכה לאומנות, היא ולימוד תורה אינם נמצאים באותה מידת חשיבות.

"נכון. אז דבר ראשון צריך להבדיל. דבר שני, אם אנחנו מתסכלים על הקמת המדינה אנחנו רואים שבאמצעות התרבות נבנה אתוס, נבנית זהות. החברה הדתית צריכה להבין שאם אנחנו רוצים לבסס זהות ולהשתלב ביצירתה כאן בארץ, אנחנו חייבים לייצר את הקול שלנו בתוך המערכת הקיימת. כרגע אנחנו לא חלק. אנחנו לא שם כציבור. במוזיקה כן, אפילו בקולנוע כן, בספרות בוודאי, כי זה המדיום שלנו. אומנות חזותית היא פשוט במה לא מוכרת".

כדי להמחיש את הצורך באומנות לביסוס הזהות, מזרחי משתמשת בעובדה היסטורית: "מוסדות התרבות של הציונות הוקמו הרבה לפני שהמדינה וצה"ל קמו. ככה בונים זהות". היא גם מדגימה את הטענה שלה באמצעות כמה ממוסדות האומנות הוותיקים והמוכרים ביותר: בצלאל הוקם על ידי בוריס שץ ב‑1906, תיאטרון הבימה הוקם כעבור שנה במוסקבה, ו‑11 שנים אחר כך כבר עלו שחקניו לארץ. גם התזמורת הפילהרמונית הישראלית ביצעה את קונצרט הפתיחה שלה בשנת 1936, בזמן שהמדינה הייתה עדיין חלום. "זו הדרך לבניית זהות. בחינוך הדתי פחות רואים השקעה בתרבות כערך עליון, כי יש ערכים אחרים כמו לימוד תורה ומצוינות במקצועות אקדמיים. אומנות ומקצועות דומים לה נחשבים שוליים".

סוף להתעלמות

פרסי שר החינוך לתרבות יהודית על שם אורי אורבך מחולקים זו השנה השלישית לתחומי יצירה שונים: מוזיקה, ספרות ושירה, תיאטרון, קולנוע ואומנות פלסטית. בשנתיים הקודמות לא ניתן הפרס בתחום האומנות החזותית, הקטגוריה הזאת פשוט לא הייתה שם. ההתעלמות גרמה לתסכול ולכעס אצל מזרחי, אבל גם לבחינה מעמיקה של השאלה מדוע. "ניסיתי לחקור למה זה קרה, הרי זה לא נעשה בזדון. התחלתי לדבר עם אומנים ואומניות, ועל פני השטח צפו דברים שלא חשבתי שהם יכולים להיות חלק מהשיקול".

לא מעט אומנים חילוניים שאלו את חברות הקבוצה איך הן, כנשים דתיות, מרשות לעצמן ליצור למרות הדיבר "לא תעשה לך פסל". "חשבתי שזה מטופש, כי הדיבר באופן המילולי שלו איננו רלוונטי היום. אף אחת לא עושה פסל כדי לסגוד לו. פיסול הוא לא עבודה זרה. אבל ככל שדיברתי עם אומנים הבנתי שהדיבר הזה הוא כל כך טבוע בציבור שלנו, שהעצב הזה פשוט משותק אצלנו, בכלל לא נמצא במסגרת היישומים והאפליקציות".

אבל אפשר לראות המון אומנות יהודית לאורך הדורות, בבתי הכנסת, במוצרי יודאיקה, בחופות, בכל מקום.

"האסתטיקה נמצאת, אבל היא עיצובית ושימושית. אלה חפצים שמשתמשים בהם. האומנות שלנו היא עכשווית ומודרנית, היא מושגית וסמלית ולא מובנת באופן הפשוט של אחד לאחד". מזרחי שוחחה על הנושא גם עם צביה מרגליות והיא, אשת המילים, אמרה לה שהדיבר השני כל כך משפיע כי "מגיל כל כך קטן אנחנו מתקשרים, מתחברים ולומדים רק דרך טקסטים וכל מיני דברים שנבנים על גביהם, כך שהעניין החזותי הוא רחוק מאיתנו. אנחנו מדברים על המון שנים, בערך מהזמן שניתנה לנו התורה".

קשה לחתור נגד הזרם זמן כה רב, אבל עכשיו, כשהפרס הוכרז, מרגישה מזרחי שנעשה עוד צעד בדרך הארוכה להכרה של הציבור הדתי בתחום. היעד הבא שלה הוא מקום שיהיה מרכז לנשים אומניות מהארץ ומהעולם. האומנות החזותית והסטודיו כפי שהם היום יהוו את עמוד השדרה, אבל הגוף יפרוש זרועות. "זה יהיה מקום ליצירה ולחשיפה של אומנות נשים, לאירוח של מופעי נשים במחול ובמוזיקה וגם תיאטרון קאמרי. נשים דתיות תיתרמנה ותיתמכנה ויהיה במרכז מקום לנשים מכל המגזרים, כי לנשים אחרות אין קבוצה כזאת, ואם יש אור ושפע ויש נדיבות אפשר להפיץ את האור הזה הלאה".