היה זה הריונה הראשון. היא הגיעה אל בית החולים בתום השבוע ה-42. לאחר בדיקות שגרתיות היא הוכנסה לחדר הלידה, חוברה למוניטור וקיבלה פיטוצין לזירוז הלידה.
בשעה 15:00 נרשמה פתיחה מלאה. מכאן עד סיום הלידה צפויות עד שלוש שעות נוספות. בשעה 17:20 רשמה המיילדת כי בשל חוסר התקדמות הוחלט ליילד אותה בלידת ואקום.
חילוץ הראש תואר כקל, אך רוחב כתפיו של העובר לא א̣פשר את חילוצו – מצב הקרוי בעגה המקצועית 'פרע כתפיים'. לאחר תמרונים והפעלת לחץ חיצוני על כתפי העובר, חולץ – בעזרת ואקום – יילוד במשקל 4,200 גרם שאובחן בחדר הלידה כסובל מחולשה בזרוע שמאל. בהמשך התברר כי במהלך החילוץ נפגע העובר בפגיעה עצבית המתבטאת בשיתוק המכונה ERB.
כיום הוא בן 20, גאון מחשבים המשרת בחיל האוויר, אך סובל מהגבלה ביד שמאל בגללה נקבעו לו עשרים וחמישה אחוזי נכות. הוא הגיש תביעה כנגד בית החולים.
לאחר בחינת הפרקטיקה הרפואית, קבע בית המשפט כי עצם העובדה שהצוות הרפואי ביכר מלכתחילה לידה רגילה על פני ניתוח קיסרי ולא חזה את האפשרות לפרע כתפיים אינה רשלנות רפואית של בית החולים, מפני שעובר במשקל עד 4,500 גרם אינו בקבוצת סיכון לפרע כתפיים.
ואולם, ההחלטה תוך כדי לידה על שימוש במכשיר וואקום ליילוד העובר הייתה רשלנית מכמה טעמים.
ראשית, פרק הזמן המקובל מרגע שיש פתיחה מלאה של צוואר הרחם ועד ליציאת העובר הוא עד שלוש שעות. במקרה שלנו, הוחלט על לידת ואקום לאחר שעתיים ועשר דקות. ניתן היה להמתין חמישים דקות נוספות כדי לאפשר לעובר להגיח בטבעיות. אם היה מצליח להיוולד לבד ללא הפעלת כוח חיצונית לא הייתה מתרחשת הפגיעה העצבית.
מנגד, אם לא היה מצליח להיוולד באופן טבעי גם לאחר חמישים דקות נוספות, זה היה יכול להצביע על קושי במעבר של העובר בתעלת הלידה. בייחוד כאשר מדובר בלידה ראשונה ועל עובר במשקל גבוה. אי הצלחה כזו, הייתה צריכה לגרום לרופאים לשקול את האפשרות ליילד בניתוח קיסרי אשר היה מונע את הפגיעה העצבית. לכן ההחלטה ליילד בנסיבות אלו באמצעות ואקום בלי להמתין ללידה טבעית ובלי לשקול ניתוח קיסרי הייתה רשלנית.
שנית, השימוש במכשיר ואקום ליילוד עובר מותר רק אם ראש העובר התקדם מספיק בתעלת הלידה. יילודו בשלב מוקדם יותר עלול לסכנו. במקרה שלנו נראה מהתיעוד הרפואי כי לא התקיימו התנאים ללידת ואקום.
שלישית, החוק מחייב כל מטפל להסביר למטופל על הטיפול המוצע, על טיפולים חלופיים ועל הסיכויים והסיכונים שבכל אחד מהם, ולקבל את הסכמתו לטיפול. במקרה שלנו, כיוון שהיה מקום לשקול ניתוח קיסרי, היה צורך להצביע בפני ההורים על שתי האפשרויות – ניתוח קיסרי ולידת ואקום – ולהסביר להם את הסיכויים והסיכונים שבכל אחת מהאפשרויות ולקבל מהם הסכמה מדעת ללידת ואקום. כל זאת לא נעשה.
בית החולים התרשל כלפי הילד, רשלנות רפואית בלידה אשר גרמה לשיתוק תמידי בזרועו. בשל כל אלה, חייב בית המשפט את בית החולים לשלם לילד פיצוי בסך מיליון ושמונה מאות אלף ש"ח.