במדינה אחת, לא חשוב איזו, הייתה פעם בעיה של מים. במשך כמה שנים כמויות הגשם שירדו היו מתחת לממוצע הרב-שנתי, ומצד אחד זה היה טוב כי הממוצע הרב-שנתי ירד.
מצד שני הגשם לא ירד. לכן התכנסו מיטב המוחות של המדינה לישיבת חירום, שתו המון מים מינרליים וחשבו ביחד מה אפשר לעשות כדי להציל את הכנרת, מי התהום והמשרות הציבוריות שלהם.
"אין ברירה", אמר אחד מהם, "חייבים לשכנע את הציבור להתחיל לחסוך במים".
"כבר ניסינו לפני כמה שנים", הזכירה מישהי, "הם לא השתכנעו".
"נכון", אמר ההוא, "אבל הפעם נעשה את זה אחרת".
"נו", אמרו הנוכחים, "איך?".
"כמו שאנחנו עושים תמיד", לגם האיש מהאספרסו על בסיס מים, "נמחזר את הקמפיין שכבר עשינו".
זה היה די הגיוני. אנחנו הרי יודעים למחזר מים, ואריזות מזון, ובדיחות, אז למה שלא נמחזר פרסומות. ועוד באותה שנה גויסו מחדש רקדנית וחזאי מזג אוויר והסיסמה המנצחת "ישראל מתייבשת", ויצאו בקריאה נרגשת לסגור מיד את הברז אחרת כולנו נמות בצמא. הציבור, במפתיע, הגיב ברעננות ובאחריות. כלומר השקה את הדשא ביותר מים כדי שיהיה ממש רענן, והטיל את כל האחריות על הממשלה. "ירד המון גשם", אמרו התושבים, "רק המים שהציפו את איילון צריכים להספיק לנו לאיזה שנתיים, לא ככה?"
"זה לא משנה", אמרה הממשלה, "גם אם תהיה שנה ממש גשומה, זה עדיין לא יספיק למלא את החסר".
"אז תתפילו מים", אמרו האזרחים.
"התפלנו".
"תתפילו עוד".
"אין מספיק מים בים".
"קחו מהאוקיינוס", אמר הציבור והלך לשטוף את הבוץ מהג'נטים של המכוניות החדשות שלו עם צינורות סילון בקצב של 20 קוב לדקה, לא כולל הצינור המרכזי שהתפוצץ ברחוב הסמוך לפני יומיים והעירייה עדיין לא באה לתקן אותו. שהמדינה תמצא מאיפה להביא מים. מטורקיה, מסין, מעזה, לא אכפת לנו. מייבאים לפה מעזה עגבניות, מלפפונים, טרור, מה הבעיה להביא גם קצת מים.
"זה לא קצת, ובעזה אין מים", לא מילאה הממשלה את פיה מים, "כל האזור סובל מבצורת".
"אז תפסיקו להזרים לירדנים את המים שלנו", הציע הציבור.
"אי אפשר", אמרה הממשלה, "זה מעוגן בהסכמים".
"מה עוזר עוגן אם אין מים?", תהה הציבור והכניס מרפק לג'קוזי כדי לבדוק אם המים מספיק חמים.
"חברים, ישראל מתייבשת!", אמרה הממשלה בקול נואש.
"שתתייבש", אמרו הישראלים, "אנחנו לא נוותר על הבריכה האולימפית והמגלשות הרטובות שבנינו בחצר. המים שלנו ממילא לא מגיעים מישראל".
"אז מאיפה נראה לכם שהם באים?"
"מבר המים החדש שקנינו".
"די, תפסיקו לשתות!", זעמה הממשלה, שגם ככה בזבזה כבר את כל רזרבות המים העתידיות על כיבוי שריפות בעוטף עזה, "אתם לא מבינים שאם לא נחסוך הכנרת תגווע? השדות יקמלו? כל הנחלים יתייבשו! אתם עוד פעם רוצים עכברת בקיץ?".
"עכברים?", משך הציבור בכתפיו, "שימו מלכודת. תמציאו אפליקציה שמייצרת מים. תפנו למכון ויצמן שימציאו מולקולות של מימן שמשבטות את עצמן, תזמינו מים מעלי אקספרס. תעשו מה שאתם רוצים, רק אל תטרידו אותנו יותר עם השטויות שלכם. סבבה?"
"סבבה", לחשה הממשלה והגדילה עוד יותר את גירעון התשלומים. אנחנו מדינה מודרנית עם רמת חיים גבוהה, שתו כוס מים ואל תבלבלו לנו את המוח עם חיסכון.
תזכרי אותי, סיוון
שימו שמן, שימו מים, שימו כובע על הראש. אי שם למעלה, יגאל בשן ועוזי חיטמן שוב שרים ביחד את ההופה היי.
שייתנו לנו לחיות
"להורים שלי אין קבר. לי יהיה", כך הייתה אומרת סבתא שלי זיכרונה לברכה. את ההורים שלה היא ראתה בפעם האחרונה על הרציף הארור ההוא של אושוויץ-בירקנאו, כשהשטן בדמות מנגלה שלח אותם ואת אחיה הקטנים אל תאי הגזים, ואותה עם שתי אחיותיה הגדולות לצריפי העבדים. רק היא שרדה את אושוויץ. שאר בני המשפחה הפכו לאפר שנספג באדמה המקוללת, או אולי נסחף במורד נהר הוויסלה עד לים הבלטי, מי יודע.
"רק שייתנו לנו לחיות", הייתה סבתא נאנחת בכל פעם שדיווחו ברדיו על פיגוע או על האחמדינג'אד התורן שמאיים להשמיד את ישראל. כניצולת שואה היא ידעה היטב שבכל הקשור לקיומנו אנחנו לא יכולים לחכות שייתנו לנו, אנחנו חייבים לקחת בכוחות עצמנו, אבל בסתר ליבה קיוותה שיקרה נס והעולם יתחיל לקבל אותנו כבני אדם לכל דבר. כל חייל ישראלי במדים היה מעורר בה גאווה גדולה. כל ניצחון של מכבי תל אביב באירופה היה משמח אותה. אני זוכר את ההתרגשות הגדולה שלה בראש חודש טבת תשס"ט, כשצה"ל יצא למבצע עופרת יצוקה בעזה והנחית על חמאס מכה קשה אחרי תקופה ארוכה של ירי רקטות לדרום הארץ. "הראינו להם", היא אמרה בסיפוק, ואני בטוח שהיא לא התכוונה רק לפלשתינים. מדינת ישראל לא הייתה בשבילה מקלט מקרי, לא סתם אדמה שעליה אפשר לחיות ובעפרה למצוא מנוחה בבוא היום. המדינה הייתה הבית, בה"א הידיעה, שצריך לשמור מכל משמר עליו ועל אחדות העם. את האנטישמיות היא הכירה מילדות, הן היו מכרות ותיקות ועוינות. לה אי אפשר היה לספר שמה שמניע את תנועות ה-BDS זה הכיבוש ולא שנאת ישראל הישנה.
סבתא שלי כבר לא איתנו. לפני ארבע שנים היא זכתה להיקבר באדמת הארץ שהיא כה אהבה. אבל אני עדיין כאן, ואני הנודניק שמוצא לנכון להזכיר לכולנו כמה אמיתות פשוטות בערב עשרה בטבת, יום הקדיש הכללי לקדושי השואה:
אנטישמיות היא אנטישמיות היא אנטישמיות, גם אם עוטפים אותה ב"ביקורת לגיטימית על מדיניות ישראל".
הלקח מהשואה הוא לא ש"אסור לנו להיות כמו הנאצים". הלקח הוא שרק מדינה יהודית חזקה תמנע את השואה הבאה.
זה לא אומר שמותר לנו להשליך את המוסר הצידה. אבל זה גם לא אומר שאנחנו צריכים למות למענו.
כשקצינים בצה"ל פוקדים על החיילים שלהם להבין שהלקח מהשואה הוא אוניברסלי וגלובלי ושאר שטויות שהם שמעו מקצינים בכירים יותר, זה סימן שמשהו רקוב מאוד ברוח צה"ל.
וכן, זה מתחיל בסגן רמטכ"ל שמדבר על זיהוי תהליכים ולא עף מהצבא שנייה אחר כך.
וגם בראש עיריית תל אביב שאומר שליל הבדולח, הפוגרום המאורגן שהנאצים עשו ביהודי גרמניה רק בגלל שהם היו יהודים, היה "שריפה של אומנות וספרות בגלל דעות של אנשים".
ומפגינה שבמסגרת המחאה נגד פגיעה בנשים מניפה את השלט "בנים לגז".
וכן, גם במי שמשווים כל דבר לנאצים, ולא משנה אם מדובר במפגינים שצועקים על שוטרים, בימני ושמאלני שמתווכחים, או בראש מפלגה שצורחת בוועדה בכנסת שאנשי הימין הם "חברים של נאצים".
אין לנו ארץ אחרת. יש לנו זכות לחיות. כן, דווקא כאן. כמה עצוב שכמעט שמונים שנה אחרי השואה עדיין צריך להגיד את זה.
לתגובות: [email protected]